בלילה לפני תחילתו של מבצע "חיצי הצפון" וקצת יותר משבוע בטרם חוסל מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, הספקתי ללכת אל מה שהיה הבית שלנו עד לפני שנה. בשעות הקטנות של הלילה, כשהערפילים מכסים את הוואדי והשמיים מעוננים בכבדות, אני יכול להרשות לעצמי להתגנב בשקט בדרכים נסתרות אל הבית, לא לפני שאני מעדכן את כל מי שצריך על "כניסה לשטח מאוים".
תנים בורחים בין השיחים שצמחו פרא סביב הבית כשאני הולך בשולי הרחוב שאיש כבר לא מתגורר בו. בצפון הנטוש, חיות הבר הפכו לאדוני הארץ. אחרי שזמן רב לא ביקרתי בבית ההרוס, מראות הנזק הכבד צובטים את הלב מחדש. כבר שכחתי שהכול פרוץ לארבע רוחות השמיים, וכבר אין מה שחוצץ בין מה שהיה הבית ובין העולם. החורף יעשה שמות במה שנשאר, זה כבר ברור, אבל אני נחוש לנסות להציל משהו.
בחסות החשכה הכבדה אני עולה בפעם הראשונה זה כמה חודשים אל הקומה העליונה במטרה לסגור ביריעת ניילון עבה את מה שנשאר מארון הספרים שלי, כדי להגן מעונת הגשמים על הספרים שעוד נותרו בו. אני עובד בזריזות, דורך על שברי אלומיניום וזכוכית בזמן שאני מהדק את היריעה אל הארון באקדח סיכות. את העבודה אני עושה ללא פנס, לאור הירח והכוכבים בלבד. רגע לפני שאני עוזב את הקומה המטווחת, אני מחליט לקחת איתי מזכרת – ספר פגוע שזרוק על הרצפה, בין השרידים של מה שהיו החלונות הגדולים שהשקיפו על לבנון.
לקחתי את "תיאוריה של הדת" מאת ז'ורז' בטאיי, כך מתברר לי כשאני מגיע למקום קצת יותר מואר. רסיסי טיל הנ"ט שהרס לנו את הקומה העליונה קרעו את שוליו של הספר, אבל עדיין אפשר לקרוא בו. "להקריב אין פירושו להמית", מתפייט בטאיי, פילוסוף צרפתי, "אלא לנטוש ולהעניק. הקורבן הוא האנטיתזה של הייצור, הנעשה לשם העתיד, היא הכילוי שאין לו עניין אלא ברגע עצמו". בטאיי, שהטקסטים שכתב השפיעו על פוקו ודרידה, מת כמעט חסר כול, בדירה שרכשו לו חבריו. כמה אירוני.
אני לוקח גם את תמונתו של אבי ז"ל וכמה בגדים מהחדר שלנו, שנמצא בדיוק מתחת לנקודה שהטיל פגע בה, כך שהכול שם הפוך לחלוטין. הפנס המוסווה שאני מעז להדליק רק בקומה התחתונה, הגלויה פחות, צובע את ההריסות באור אדום מוזר. החלונות נהדפו פנימה בפגיעה של הטיל הראשון, והנזק החמיר בעקבות הפגיעה של הטיל השני. רק התריס נשאר, תלוי על בלימה. אני לא רואה, אבל יכול להריח את האבק שמכסה את הכול, כשאני נע בחדר ומנסה לא לדרוך על הזכוכיות השבורות שמכסות את הרצפה. אפשר רק לדמיין איך הכול ייראה אחרי שהכול ייגמר ואחרי שהחורף יתחיל, אבל אולי עדיף שלא.
אני ממשש בידיים חצי עיוורות את מתלי הבגדים שבחדר הארונות ושולף משם כמה שמלות לאשתי ומוסיף גם מטפחת. שיהיה. אחר כך אני משתחל בחרך שנותר בין מזוזת דלת חדר הילדים ובין הארון שקרס מההדף ואוסף גם משם כמה שמלות, חולצות ומכנסיים לילדים. אני אוסף דווקא בגדים כי אני מרגיש שהם מעין דרישת שלום מהחיים שהיו לנו לפני המלחמה. אבל רק כשאשלח את התמונות של מה שאספתי אל המשפחה שבעורף, אגלה שלא הבאתי בחשבון שאחרי שנה מחוץ לבית, כל הבגדים שנותרו מאחור כבר קטנים עליהם. כולנו גדלנו בשנה, אבל הבית שלנו לא. קפסולת זמן של החיים שלפני המלחמה.
הדים מן העומק
ובכל זאת, משהו משתנה בימים האחרונים. לצד העננים הכבדים שכבר נערמים מדי ערב מעל לגליל המערבי, גם האווירה בחזית הצפון הולכת ומשתנה במהירות מפתיעה. אחרי חודשים ארוכים של קיפאון, הממשלה החליטה להכניס את "החזרת תושבי הצפון לבתיהם" למטרות מלחמת חרבות ברזל, ואת ההשלכות מרגישים כל תושבי הקריות, חיפה והעמקים שנכנסו פתאום לקו האש, יחד עם תושבי השומרון. אחרי תקופה ארוכה מאוד שהיינו חזית משנית במגננה מתמשכת, סופגים ומנסים לא להפוך למטרות קלות לפגיעה, החזית שלנו הפכה סוף־סוף לעיקרית והתקפית.
את יעפי המטוסים שמפציצים בלבנון בלי הפסקה שומעים היטב בכל רחבי הגליל, אבל ביישובים הסמוכים לגבול שומעים גם את הפגיעות בצד השני. למרות שאני יושב וכותב בממ"ד שהחלון שלו סגור, אי אפשר לפספס את הדי ההפצצה, ומדי פעם הממ"ד רועד מההדף, וגם קצת הלב. גם אחרי שנה, לא התרגלתי לזה עדיין. ואם עד עכשיו הרקטות נפלו אצלנו, עכשיו הן בעיקר עוברות מעלינו, בדרכן לעומק הגליל או לקריות. המגורים ליד הגבול הופכים פתאום ליתרון משונה: אנחנו שומעים את היציאות לכיוון המרכז עוד לפני שפיקוד העורף מתריע עליהן, ואפשר גם לתזמן את מהירות התגובה. המשגר שירה לעפולה, למשל, הופצץ בתוך שבע דקות. זמן שיא.
בזמן שחיל האוויר עובד, חיל היבשה בכוננות מוגברת. כוחות רדואן כבר לא יושבים על הגדר, ובכל זאת ציוד הלחימה האישי נמצא בהישג יד כל הזמן. כבר בדקתי פעמיים שכל המחסניות מלאות, מילאתי מים טריים בשלוקר ודאגתי שהאפוד והקסדה ישבו עליי טוב. צמרת כוח רדואן התכנסה בסוף השבוע שעבר במרתף בביירות כדי לדון בתוכנית לכיבוש הגליל, אבל נראה שלא נשאר לחיזבאללה מי שיישם אותה בפועל, ברוך ה'. הכפרים השיעיים הסמוכים ריקים כמעט מאדם, וכל מי שמסתובב שם ניצוד די מהר בידי מפעילי הכטב"מים שסורקים את הגזרה בשיטתיות. ובכל זאת, הכוחות בגזרה תוגברו על כל צרה שלא תבוא. אף פעם לא מזיק להתכונן לגרוע מכול.
לשבחו של הצבא ייאמר שגם כיתות הכוננות צוידו ואומנו מחדש מאז היום הנורא ההוא בעוטף. כמות הכדורים שירינו השנה באימונים גדולה יותר מזו שירינו בכל 10 השנים הקודמות גם יחד. כשקפצנו מהמיטות ולקחנו את הנשק האישי בבוקר שמחת תורה, שמיני עצבת, לא חשבנו שהמדים שלבשנו ילוו אותנו תקופה ארוכה כל כך. אבל בלי ששמנו לב, הפכנו מחדש לחיילים. שנה אבודה בקורות החיים של רבים מאיתנו, שבהם תופיע שורה אחת לכל השנה הזאת: "תשפ"ד: שירות מילואים", וזהו. אבל אחריה הפכנו מקצועיים יותר, ועל אף שאני מקווה שזה לא יקרה, אנחנו ערוכים להדוף ניסיון פלישה, יחד עם כוחות חי"ר מעובים, טנקים שקודמו לעמדות שולטות, מרגמות כבדות, סוללות התותחים המתנייעים ושאר כלי המלחמה שקולות הירי שלהם כבר הפכו לחלק משגרת חיינו.
ובזמן שאנחנו בחזית, מחזיקים את הקו, המשפחות שלנו נמצאות מאחור, והלב חצוי. המחשבות על אשתי והילדים שבעורף, רק שמונה קילומטרים ממני בקו אווירי, וגם על שאר בני המשפחה שגרים בצפון בטווח הרקטות והטילים הכבדים, לא מרפות. אשתי שולחת תמונה של הקטנה שרק עלתה לכיתה א' וכבר נאלצת ללמוד בזום מהבית. לפחות אם תהיה אזעקה, היא לא תצטרך לשכב במסדרון עם ידיים על הראש, עם עוד מאות תלמידות מבוהלות. חצי נחמה.
מאות אלפים מתושבי ישראל שהו השבוע בממ"דים ובמקלטים. חיזבאללה ממקד את המטחים שלו ליישובים שלא פונו, ולמרות הפגיעות שספג, מחבלי צבא הטרור מצליחים לירות לעומק הארץ. אחרי שכתשו את מטולה וקריית־שמונה, עכשיו תורן של עפולה וקריית־ביאליק, וזה לא הולך להיגמר בקרוב. בתים נפגעו ואנשים נפצעו בגוף ובנפש, ויש גם הרוג אחד בשל תאונה עצמית בזמן אזעקות, אבל זה לא המחיר הסופי. ברור שמחירה של מערכה לפגיעה בצבא טרור שקיבל חופש פעולה במשך 23 שנה יהיה גבוה בהרבה, גם אם לא תכלול תמרון קרקעי. מתישהו חיזבאללה יחליט להוציא את הכלים הכבדים ששמר עד עכשיו, ובעורף יהיה קשה יותר, קשה כמו שלא היה עד היום.
ובכל זאת, "חיצי הצפון" וחיסולו של נסראללה החזירו את התקווה לצפון, ואיתה בא גם חיוך קטן, קצת מבויש, שאנשי הצפון מרשים לעצמם אחרי שנה של מלחמה. לא חיוך של שמחה לאיד על הפגיעה בלבנונים, גם לא ששון למלחמה או זלזול במחיר ששילמנו ונשלם, אלא חיוך של הבנה. מדינת ישראל סוף־סוף התעוררה. חשבנו שאנחנו הצפרדע שמתבשלת במים שהולכים ונעשים רותחים, והנה הפתעה: חיזבאללה הוא הצפרדע. עכשיו רק נשאר לגרום לצפרדע להיכנע ולהחזיר אותנו הביתה. ובכל זאת, גם אחרי שהכול ייגמר, אני יודע שאצטרך ללמוד מחדש איך לחזור באור יום לבית שהתרגלתי להתגנב אליו בחשכה.
