לערוץ הטלגרם אבו־עלי אקספרס יש כבר 450 אלף עוקבים – מספר מרשים של אנשים שנחשפים דרכו למידע ולסרטונים מרחבי העולם הערבי. באחד הימים האחרונים הביא הערוץ קטע מרתק מתוך מאמר פרשנות של מכון מחקר ערבי, שככל הנראה לא נמנה על חובבי ישראל, בלשון המעטה.
מהחלק שצוטט ותורגם בערוץ עולה כי לטענת החוקרים, שלדברי "אבו־עלי" הם ילידי סוריה ומצרים, בעקבות המלחמה הנוכחית העולם הערבי צריך לבחון מחדש כמה מתפיסות היסוד שלו ביחס לישראל. רבים במדינות ערב היו בטוחים שמדינת ישראל לא תתמודד עם מערכה ארוכת טווח מול העולם הערבי, ושממשלת ישראל לא תצליח לעמוד על שלה במשא ומתן להחזרת החטופים. הם התבדו.
דברים ברוח דומה כתב גם עיתונאי לבנוני בשם עלי חמאדה. לדברי חמאדה, שדבריו צוטטו על ידי צבי בראל ב"הארץ", חסן נסראללה טעה בהערכתו שישראל לא תצליח לנהל מערכה ארוכה בעזה, תיכנע ללחץ הבינלאומי ותסכים להפסקת אש תחת השם קוד של "עסקת חטופים". הוא בוודאי לא סבר שצה"ל יצא לעימות מול חיזבאללה, מחשש שארגון הטרור הלבנוני יעשה שימוש בטילים ארוכי הטווח שלו. נסראללה לא ידע להעריך, כותב חמאדה, שלמעלה מ־60 אחוזים מהציבור הישראלי יתמכו במלחמה עם חיזבאללה.
במחקר המדובר הוסברה גם הסיבה שהובילה לטעות הזו: "'טקטיקת הסחת הדעת והבלבול' שבה נוקטת התקשורת הישראלית, שמציפה את כלי התקשורת הערביים והמערביים בהדלפות על סכסוכים בין הבכירים הישראלים בנושא המלחמה, בזמן שבו תל־אביב ממשיכה לצעוד לעבר מטרותיה המדיניות והצבאיות, כשהיא מיישמת את מה שאולי נקרא 'מלחמת (דיס)אינפורמציה'". במילים אחרות: החוקרים חושבים שהתקשורת הישראלית מוצפת בכוונה בדיווחים מחלישים על מאבקים בין נתניהו, גלנט וראשי מערכת הביטחון, כדי לגרום לעולם הערבי לחשוב שישראל המפולגת והמסוכסכת לא תוכל להילחם.
לא מופרך להעריך שזה היה גם מקור הטעות של נסראללה. ראש ארגון הטרור הלבנוני היה ידוע כמי שעקב באדיקות אחרי התקשורת הישראלית ובקי ברזיה. הוא ניתח את המצב בישראל דרך צפייה בערוצי המיינסטרים בטלוויזיה וברדיו, ובאמצעות העיתונות הפופולרית. צריך להודות על האמת: מי שינסה לנתח את הציבור הישראלי כפי שהוא משתקף מהזווית הזו, יגיע מהר מאוד למסקנה שהציבור הישראלי חלש, חסר מוטיבציה להמשך לחימה, ומעדיף עסקה בכל מחיר. נכון, יש בו גם חלקים פטריוטיים יותר, אבל זה מיעוט קטן, זניח ואפילו מוקצה. מיעוט שאליו נסראללה פחות נחשף, ככל הנראה.
המציאות כמובן שונה לחלוטיו. פעם אחר פעם מראים הסקרים כי אף שבערוצים הגדולים מותר להביע רק דעה אחת, ואף שמהדורות החדשות ברדיו הציבורי הן קמפיין מתמשך נגד הממשלה ובעד כניעה – רוב הציבור בישראל מבין שאין מנוס מהכרעה צבאית בעזה ובלבנון. אחוזי ההתייצבות במילואים של לוחמינו הגיבורים ממשיכים להיות גבוהים, כולל בצווי החירום שיצאו בימים האחרונים. לאף אחד מהם זה לא קל, את חריקות השיניים שלהם ושל משפחותיהם אפשר בהחלט לשמוע, אבל הם ממשיכים להגיע, והציבור ממשיך לחבק אותם. יש גם קולות אחרים, שקוראים לירידה מהארץ ושמעדיפים כניעה, אבל בניגוד למה שניתן להסיק מהאולפנים – דווקא הם המיעוט.
לצערי הרב, מסיבות מקצועיות של הכנת פינות ביקורת תקשורת (אצל גיא זהר ב"מהצד השני", חפשו ביוטיוב), אני נאלץ מדי פעם לצפות בלהג אולפני הטלוויזיה והרדיו. בכל פעם התחושה המרכזית שעולה בי היא רחמים עמוקים על מי שצופה בתוכניות הללו או מאזין להן ברדיו. מילא בזבוז הזמן והאוויר, אבל המחיר הנפשי הכרוך בכך גבוה במיוחד.
קחו למשל את סיקור אירועי פיצוצי הזימוניות ומכשירי הקשר, וכן החיסולים בלבנון. בזמן שכלי התקשורת העולמיים התמלאו התפעלות מהיכולות המדהימות שיוחסו לישראל, בערוצים שלנו החמיצו פנים עוד לפני שכל הפרטים התבררו. יושבי האולפנים הסכימו שזו פעולה מוצלחת, אבל קטנה ומקומית, וכזו שהתכלית שלה לא ברורה. ברגע שצה"ל התחיל לפעול משמעותית בצפון, הם התחילו לשאול "איך נצא מזה". הכינוי "ערוצי התרעלה" חריף מדי, אבל בהחלט אפשר לדבר על "ערוצי הדכדוך".
הבעיה היא שכשממלאים את האוזניים בדיוני ערוצי הדכדוך, זה משפיע על הנפש. העיניים רואות שיש הצלחות מדהימות, הראש מבין מה צריך ומה נכון, אבל הנפש מדוכדכת. המבט שלה מקובע על חצי הכוס הריקה. הפתרון פשוט: לחתוך ולכבות, להפסיק לצרוך את מה שעושה לכם רע. את צריכת הדיס־אינפורמציה עדיף שתשאירו לנסראללה, או יותר נכון – למחליפו.
