"ארי חי על טורבו והעולם משיב לו במותו באותן עוצמות", אומר איתן פולד, האח הצעיר של ארי פולד ז"ל, שנרצח בשבוע שעבר בכניסה לקניון בצומת הגוש. "שמענו כבר על בית כנסת שנתרם, ועל תינוק שנקרא על שמו, על ספר תורה שהוקדש לישיבת נתיב אריה לזכרו, ועל אדם שעשה ברית מילה בגיל 40 והוסיף לשמו את השם אריה".
בני משפחת פולד קמו מהשבעה לפני יום הכיפורים, אבל לקום באמת עדיין אי אפשר וזרם המנחמים אינו פוסק. אמש התקיימה באפרת עצרת לזכרו של ארי בהשתתפות הרב שלמה ריסקין, הרב שמואל אליהו ובצלאל סמוטריץ', שאיתן הוא דוברו האישי. במשפחת פולד מספרים שבתוך שלושה ימים מאז הרצח נתרמו כ־800 אלף דולר לטובת הנצחתו, זאת לצד נקודת התיישבות שהקימו חברי המשפחה בגבעת עיטם הסמוכה לאפרת. "כל אחת מהיוזמות הקטנות האלו יישמעו קטנות לעומת התהודה שאנחנו מקבלים. זה משהו שאין לו אח ורע", אומר איתן.
מחוץ לבית משפחת פולד לפני יום הכיפורים השתרך תור ארוך של חברים ומכרים שביקשו, אפילו לזמן קצר, לנחם ולחזק את בני המשפחה האבלים ובהם הרעיה מרים וארבעת ילדיהם. אתמול זרמו החברים לביתו של איתן בתקוע. גם אם לא לנחמה רשמית, הם באו לספר או לשמוע סיפורים, ואלו זורמים בלי סוף. "את כל הדברים ידענו. כלומר ידענו את המסגרת שלהם – הכרנו את האהבה לארץ ואת האמונה בצדקת הדרך, את הדרייב הגדול והעשייה העצומה, ידענו על שיעורי התורה וההסברה, הכרנו את רוח השטות שלו שנגעה בילדים ובמבוגרים כאחד, את האנושיות הפשוטה לכל אדם באשר הוא אדם – את הכול ידענו, אבל עד עכשיו לא הבנו את הווליום של החיים שלו. לא הבנו איזה אדם גדול חי בקרבנו, כי את כל מה שהוא עשה הוא עשה בפשטות. כי מה שצריך לעשות עושים. בלי לקחת קרדיטים.
"מרגע שהתחילה השבעה, כל חמש דקות הגיעו אלינו סיפורים אישיים משני חיים. זרמו ועדיין זורמים אלינו סיפורים, לא אחד ולא שניים, של אנשים שבאו ואמרו לנו 'ארי שינה לנו את החיים'. בזה אחר זה הסתכלו לנו בעיניים ופרצו בבכי. מכל קצוות הקשת הישראלית – חילונים, דתיים, ימנים, שמאלנים. בלי שום הבדל. הוא נגע פשוט במלא אנשים. ניסינו לחשוב מה היה בארי שהצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. מישהי אמרה שהייתה לו גאווה לאומית. זה משהו שהרבה אנשים מחפשים היום. הרוח חסרה. וארי ענה על הצורך הזה".
איתן מזכיר בחור חרדי, ילד שוליים, שסיפר כיצד החל ללמוד אצל ארי "תורה־ג'ודו" – שפירושו ביפנית נמר או אריה – אבל כך הצליח הנער לשכנע את הוריו שאלו שיעורי תורה וג'ודו משולבים. "הוא הגיע כדי לשכלל את אמנויות הלחימה שלו, אבל מספר שביום שפגש את ארי הוא הפסיק ללכת מכות ברחוב. הוא סיפר שהוא לימד איך לשלוט בעצמך, איך להתגבר. אדם אחר הגיע וסיפר שהוא חווה אלימות קשה בבית אבל אחרי שהגיע לשיעורים, האלימות נגדו נפסקה כי הוא למד לעמוד על שלו, בלי להפעיל כוח, אלא רק מתוך כך שהוא למד איך להתייצב מול העולם".
סיפור רודף סיפור. גם איתן מתקשה לעמוד, ולו רק במילים, בקצב החיים של אחיו הגדול. "שמענו על חיילת בודדה שארי גייס כסף כדי להטיס את אמה לארץ, להשבעה. על עשרות אנשים הגיעו ואמרו שהם חייבים לו כסף על שיעורים, אחד על ארבע שיעורים ואחר על 16, וארי אמר להם: 'עזבו. אם אין לכם כסף, עזבו'. הגיעו זוג הורים שסיפרו שהם התנצלו בתחילת השנה על ששלחו את הילד שלהם לשיעור בלי ריטלין, והוא ענה להם שהילד פורח ושבחיים לא יעזו לשלוח אותו אליו עם ריטלין. הייתה לו גישה מדהימה לילדים. מישהו סיפר שלפני 15 שנה הגיע לאסוף את אחותו הקטנה, והתמונה הזו של ארי ניצב בפני חבורת צוציקים בכיתה ג', ומתייחס אליהם במלוא הרצינות והאהבה, לא עוזבת אותו גם אחרי כל כך הרבה שנים".
"נעה", פונה איתן לביתו, "מה את זוכרת מארי?". היא משיבה: "שהוא עשה לי שטוייס" (שטויות). איתן צוחק: "הוא היה מטריף אותם. מצד שני, לא היית תופסת אותו בלי ספר ביד. כמה שהוא היה שטותניק, בדיוק באותה המידה הוא היה רציני מול החיים. קשה להבין איך שני הניגודים האלו עובדים. אבל אצל ארי זה עבד מצוין".
ארי לחם במלחמת לבנון השנייה והיה כפסע מפגיעה קטלנית. "הוא כמעט איבד את חייו", מספר איתן. "הוא מצא את עצמו עם רסיס ליד הכתף, משהו שפספס אותו בכמה מילימטרים. הוא החליט שהוא מקדיש את החיים למה שחשוב באמת. עזב את העבודה והלך ללמוד תורה במשך שנה שלמה. ומאז בכל יום חמישי בלילה היה לומד ומעביר שיעור לתלמידים אמריקנים בעיר העתיקה, ואז ישב בשובו שנים ולומד בעצמו.
"ואחרי כל הסיפורים הגדולים, הוא ידע שמה שחשוב באמת זה המשפחה. יש הרבה אנשים גדולים שבין כל הדיבורים הגדולים והעשייה הגדולה מתפספסים אצלם החיים עצמם, הילדים שלהם. אבל אצל ארי זאת מעולם לא הייתה אופציה. הוא היה משוגע עליהם, והיה בו משהו ילדי בעצמו, כמובן. לפני כמה זמן הוא אמר לאמא שלנו, 'גם אם לא עשיתי שום דבר חשוב בחיים שלי חוץ מהילדים, אני את שלי עשיתי'. הוא אף פעם לא התבלבל מכל העוצמות שלו שהופנו כלפי חוץ ותמיד היה מאופס גם על הפנים. על הבית הפרטי שהוא בנה. זה אף פעם לא הלך לאיבוד".
איתן מודה: "אכלתי את עצמי, איך חייתי ליד בן אדם כזה ולא ידעתי. הוא היה ענק. בסיפורים הקטנים, בפרטים ובניואנסים. פעמיים, שלוש בשנה – היינו מקבלים תמונות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. תרגיל רטוב, תרגיל יבש כמו ילד בן 18. הוא מעולם לא פספס מילואים. הוא התגייס לגולני, עלה לבד לארץ, ואחריו הגיעה המשפחה מניו־יורק. הוא היה מורעל, מא"גיסט. על זה הייתה גאוותו. בתור מתנדב מחו"ל שחררו אותו ממילואים. באותה תקופה היה מעורב בעשייה פוליטית. הוא פגש את רחבעם זאבי וישב לו על הווריד שיחזיר אותו למילואים. זה הצליח לו בסוף. החזירו אותו לפלס"ר צנחנים. ארי היה כנראה הגולנצ'יק הראשון עם כומתה אדומה", צוחק איתן, "וכשקיבל את הפטור ממילואים הוא קרע אותו. זאת הייתה התגובה שלו".
פולד היה חבר בכיתת הכוננות של אפרת. במשפחה מספרים שחלק מהרצון שלו להצטרף לפעילות הזו היה כדי להגיע לזירות של פיגועים ו"לספר את האמת של מדינת ישראל".
"כששמעתי על הפיגוע מיד התקשרתי אליו, כי הוא תמיד היה מגיע ראשון", מספר האח, איתן. "הוא לא ענה אבל אני לא חששתי. אפילו כששמעתי שהוא נדקר אמרתי 'נו, אז מה, זה ארי'. אמא שלי אמרה 'אי אפשר להרוג את ארי'. לא את הכוח הפיזי שלו ולא את האיתנות והעוצמה הנפשית שלו. זה באמת משהו שאף אחד לא יוכל לנצח. ראינו שהוציאו כרזות לזכרו THE LION OF ZION – וזה קולע בול. אני מאמין שארי היה אוהב את זה.
"מישהו אמר לי ביום של הלוויה, 'בחצי הראשון של היום לא הבנתי איך ארי יכול ללכת ככה בפיגוע, ובחצי השני של היום פתאום לא הבנתי איך יכול היה להיות אחרת'. והוא צודק. אם ארי היה יכול לכתוב לעצמו את התסריט של חייו. כך הוא היה כותב את הסוף שלו".
