לוקח זמן לאתר את תמיר סטיינמן בבית הקפה השוקק שבו קבענו. הוא מתחבא בפינה נידחת, על ספסל צדדי מתחת לעץ. במחשבה שנייה, אפשר להבין מדוע. בשנה האחרונה דמותו הפכה לסמל של אותה שבת שחורה, וכמעט כל מי שחולף על פניו מרגיש צורך לדבר איתו. "זה לא תמיד קל", הוא מודה, "אנשים רואים אותי ורואים טראומה. הם חווים דרכי את ההשתקפות של עצמם. ניגשים אליי, אומרים לי 'תן לספר'. חלקם באים ומבקשים ממני סליחה על זה שלא האמינו לי בהתחלה. באותו בוקר הם חשבו שאני משתגע".
למרות היותו עיתונאי מנוסה, סטיינמן מודה שהריאיון אינו טבעי עבורו. אבל המציאות של 7 באוקטובר שינתה אצלו את הכללים. "אני לא כל כך אוהב להיחשף. אני לא חושב שעיתונאים הם העניין. כלומר, ברור לי ש־7 באוקטובר זה אירוע תקדימי מבחינה חדשותית, אבל אני מאלה שמאמינים שעיתונאים לא אמורים להיות הסיפור, הם אמורים רק להביא אותו".
"אני מאלה שמאמינים שעיתונאים לא אמורים להיות הסיפור, הם אמורים רק להביא אותו"
שנה חלפה מאז אותו בוקר גורלי ובמערכת חדשות 12 כבר נערכים לסיקור נרחב מיד לאחר ראש השנה. רבים מהכתבים ישחזרו את רגעי הפריצה לשידור, וניכר שסטיינמן מתקשה לשוב לזיכרונות הקשים מאותו יום. בהכנה לריאיון שבתי וצפיתי בשידור הדרמטי של אותו בוקר שמחת תורה. הצפייה מעוררת תחושה עזה של עדות להיסטוריה בהתהוותה. סטיינמן מנציח שם רגע חסר תקדים בעולם התקשורת: הוא ניצב מול המצלמה, חורג ממוסכמות העיתונות המסורתית בהתנצלות קצרה, ואז, בצעד נועז, מפנה קריאה ישירה לכוחות הביטחון דרך המסך – "תגיעו לבארי".
ככל שהשידורים התארכו, החל סטיינמן לקבל בסלולרי האישי שלו דיווחים מטרידים. "הטלפון שלי התמלא בגל מטורף של ווטסאפים. בתוך כמה שעות הגיעו אלי אלפי הודעות ושיחות. בשלב הראשון הייתה לי דילמה – כמה אני בן אדם עכשיו וכמה אני עיתונאי. הם צועקים לי הצילו, אין פה משטרה, אין פה צבא, אין פה כלום. וכבן אדם בא לך לצעוק 'תעשו משהו'. אבל כעיתונאי ידעתי שאני לא רוצה לעורר היסטריה, כי גם לזה יכול להיות תפקיד באירוע.
"הרבה מההודעות הדחקתי", הוא מתוודה, "הודעות של 'תצילו אותנו', 'תעשה משהו', 'אנחנו לא רוצים למות', 'אין כאן אף אחד'. עם חלקם אתה חווה את הרגעים האחרונים, כי אחרי שהם כותבים לך הם נרצחים. ואלו חברים שאתה מדבר איתם ביום־יום. אתה מבין שאף אחד לא יודע את מה שעכשיו אתה מתחיל להבין, ואתה מתחיל להתנהל בעולמות מקבילים. היחידים שיודעים הם אני ואלו שחווים את זה. והיה רגע שאני זוכר אותו במדויק, שבו אמרתי לעצמי די, אני מפסיק ללכת בין הטיפות. אני חוצה את הקו הדמיוני של עיתונאי שאמור לדווח באיזו פוזיציה ממלכתית ופשוט מנסה לעזור לאנשים האלה. הבנתי שקורה כאן משהו דרמטי ושאני צריך להכווין לשם כוחות. ואני נעמד ואומר בשידור לצבא להגיע לשם".
היה שלב שבו כוחות הביטחון יצרו איתך קשר?
"כל הזמן שואלים אותי 'תגיד, תמיר, למה לא דיברתם עם אלוף פיקוד דרום? למה לא התקשרתם לרמטכ"ל?' ואני עונה שלא היה עם מי לדבר. הדרך שלי לדבר הייתה להקריא את ההודעות שקיבלתי ולזעזע את המדינה".
לא צריך להיות איש טיפול כדי להבחין שסטיינמן לא חזר משם כפי שהיה. פניו טרודות, לא אחת גם נתקעות מילים בגרונו מרוב כאב. "אני די בטוח שאני בפוסט טראומה", הוא מאשר, "יש המון אנשים שעד היום לא התקשרתי אליהם. אני הולך לסופר וחושב על החטופים. אני הולך לישון עם מזגן וחושב עליהם שוכבים באיזו מנהרה חשוכה ועל זה שמענים אותם ואונסים אותם. אני לא יודע מה באמת עובר עליהם. התחושה היא שאנחנו הולכים עם אות קין, כי ככל שעובר הזמן והחטופים לא פה זה רק מעצים את הכישלון והמחדל. ואגב, זו לא רק ההנהגה. אני גם עושה עם עצמי חשבון נפש. כל יום אני שואל את עצמי מה יכולתי לעשות אחרת".
היית זקוק לשקט?
"אנחנו כבר הרבה זמן מדברים על לעבור לגור קרוב להורים", הוא מסביר את השינוי, "את שואלת אם 7 באוקטובר העמיק את המחשבה הזו? ברור. זה שבר. את יודעת, לאן שאני הולך אני סוג של מראה בשביל האנשים. מראה של האסון הכי גדול שהיה מאז קום המדינה. אז כן, ההחלטה לעבור למרכז הארץ ולהיכנס לנעלי המגיש התיישבה עם מה שחוויתי. הרגשתי שאני צריך משהו רגוע יותר. 14 שנה אני הולך לישון עם נעליים. אין דבר כזה אצלי לשים טלפון על שקט. אתה כל הזמן דרוך, כל הזמן בהיכון, ובסוף יש לזה מחירים. בהגשה אתה מביא משהו אחר, והבנתי שגם שם אני יכול להביא את הקולות שחשוב לי שיגיעו למסך, רק בדרכים אחרות".
הריאיון המלא יתפרסם מחר בגיליון החג של מקור ראשון
