השנה הזאת הייתה שנה שלא תישכח. שנה שבה ירדנו ונפלנו תהומות וגם עלינו גבהים וטיפסנו פסגות, ונשברנו והולחמנו, ורחקנו וקרבנו, ועדיין הכול בנו פתוח, שוטט.
ואחרי השנה הזאת, הכול כמו צובא על הפתחים שלנו. מבקש שנזכור.
אנחנו זוכרים את הקרע הפנימי שאכל בנו לפניה, את המאבקים הפנימיים הנוראים בתוכנו שהגיעו לנקודת הרתיחה במאבק על המחיצות בכיכר ביום הכיפורים.
אנחנו זוכרים את טבח שמחת תורה שבו נרצחו, נשרפו, נשחטו, נאנסו ונבזזו למעלה מאלף אזרחים וחיילים באין מעצור, ובאכזריות בלתי ניתנת למילים.
אנחנו זוכרים את אחינו ואחיותינו שנחטפו לרצועת עזה. כמאה מהם עדיין נתונים בשבי הנורא שם, שהוא כל־כך קרוב לכאן. "שֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם" (בבא בתרא ח, ע"ב).
אנחנו זוכרים את רוח הגבורה של מאות ואלפי הגיבורים, שבמקום שאין אנשים תקעו בשופר ואמרו "הנני". סיפוריהם של אנשים מקצוות שונים בעם שהרגישו שהם העם, וקמו ממקומם, לא פעם מבלי שכלל נקראו ונדרשו לכך, התנדבו מרצונם ומסרו את נפשם – מלווים אותנו יום יום ומשמשים כאבוקות להבה. אנשים ונשים שקודם לא נודעו, הפכו באחת לגיבורים, לדמויות רבות הוד של השראה לדורות; לשופרות בעצם היותם. המבטים הופנו באחת אל מי שלא חיפשו כבוד ותהילה אלא רק ביקשו להציל את הזולת באשר הוא יהודי, באשר הוא אדם. שמסרו את נפשם עלינו, על החיים שלנו כאן בנחלת אבותינו.
אנחנו זוכרים את אלפי המסייעים בעורף ללוחמים בחזית. את אלו שעזרו ועוזרים בכל יכולתם למפונים, למשפחות השכולות, לפצועים, לנשות וילדי והורי חיילי המילואים, למי שחווים את שדה הקרב גם על משכבם בלילות, אף חודשים רבים לאחר ששבו לביתם. ואנחנו זוכרים את ההתעשתות המופלאה של השבועות האחרונים בצפון, את השיבה אל הכוחות שתמיד ידענו שקיימים וחבויים בנו, והנה הם מתגלים במלוא תפארתם לעיני העולם כולו.
לא מאבדים את ההומור
מה יולידו בנו הזיכרונות הללו? לפני אלפי שנים חזה הנביא הושע שינוי לאומי, שבמסגרתו יהפוך "עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה". ליבנו מלא הודיה על חיסול הצורר מביירות וחבר מרעיו. העם הזה קם כלביא ומתנשא כאריה. נזכור כיצד לפני המלחמה הזו, חששנו מלפרק אוהל התגרות עלוב של מחבלי חיזבאללה בתוך שטחנו, ואיך עכשיו הארגון הזה מוכה ומושפל עד היסוד. ועדיין נכונו לנו עלילות נוספות ומאתגרות במסע הארוך של גאולת ישראל. והשאלה הניצבת לפתחנו היא האם נשוב לעמק העכור שהתבוססנו בו בשנים האחרונות, או שנתייצב יחדיו בפתח התקווה.
כל אחד מאיתנו מכריע בכל יום עשרות הכרעות קטנות, לפעמים זעירות, שתמציתן: האם להיות בעכור או בתקווה, באחור או בפנים. לפעמים יש סיבה זמינה וגלויה וברורה לתקווה, ולפעמים היא נראית רחוקה; לעיתים דומה שהכול קורס עלינו, ולעיתים באה בנו תחושה שככה, בדיוק ככה, נראית הישועה. אבל ההכרעה אם לקוות או להתייאש אינה תלויה בסיבה. היא נקודת הברית שלנו כיהודים שעצם היותם עומדת על הזיקה העמוקה אל התקווה, אל הנצח.
היהודי אינו "אופטימי", שכן אופטימיות היא אמונה שהדברים ישתנו לטובה. היהודי מקווה; שותף אקטיבי ופעיל במסע הארוך של הבסת הרוע וקידום העולם לטובה, לחן ולרחמים. כחלק מכך הוא לא רואה את עצמו כקורבן תמידי ואיננו מאבד את ההומור, את השובבות, את הסירוב לראות את המציאות הגלויה כחזות הכל.
זה סוד לימוד התורה הבלתי חדל של העם הזה, זה סוד השמחה שבו, זה סוד הקמת המדינה אחרי אלפי שנות גלויות ונדודים, וזה גם סוד מלחמתו הנחושה והנחרצת בחותרים להשמידו ובשוללים את זכותו על ארצו. זהו סוד ה"בכל זאת", הפועם בו זה אלפי שנים.
איך מחליפים כוח
אציג כאן כעת כמה דיבורים של מורים גדולים לתקווה. אני מציע לכם ללמוד את דבריהם, אולי אף לעשות לכם מעין מחברת קטנה שתיקרא "תקווה טובה לדורשיך". בכל פעם שאתם מרגישים שאתם נופלים לקטנות המוחין, לטענות בלתי פוסקות, לקטגוריה, תפתחו את המחברת שלכם ותתמלאו בתקווה טובה.
ולמה ב"תקווה טובה" ולא סתם ב"תקווה"? כי יכולה גם להיות תקווה לא טובה, תקווה להרס, תקווה לקריסה משותפת, תקוה לסוף משחק. אבל יהודים מתפללים על "תקווה טובה לדורשיך": תקווה שמפיחה חיים, וסיכוי, ואמון, ושותפות. את התקווה הזאת אנחנו דורשים.
רבי משה חיים לוצאטו, הגאון שידע תלאות וייסורים והתנגדות רבה בשלושים ושמונה שנותיו הקצרות, כתב מלבד עשרות ספרי קבלה, מוסר ומחזות, גם מאמר קצר ומכונן בשם "הקיווי". אני נאחז בו לא מעט השנה, ומבקש לצטט ממנו שורות אחדות:
הַמְּקַוֶּה [נמצא] תָּמִיד בְּשִׂמְחָה בְּלִי צַעַר. כִּי הַמִּצְטַעֵר תָּמִיד הוּא בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה, וְחוֹשֵׁב שֶּׁאֵין לוֹ תְּרוּפָה. אֲבָל מְקַוֶּה אֵינוֹ מִצְטַעֵר כִּי הוּא מְקַוֶּה תָּמִיד, וַאֲפִלּוּ אִם יִתְמַהְמֵהַּ – מְחַכֶּה. נִמְצָא הַתִּקְוָה מְחַיָּה אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה – מִיָּד מֵת. וְנִשְׁאַר רָחוֹק מֵהַשֵּׁם, עַל שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה לָה'. וּמִי שֶׁהוּא מְקַוֶּה נֶאֱמַר בּוֹ "גַּם כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" – ה' דַּיְקָא, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. הַמְּקַוֶּה, אֲפִלּוּ נִכְנָס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ.
וכן בספר התפילות שלו, שנקרא "תקט"ו תפילות":
"הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל". וְזֶה אוֹר שֶׁל עֵינָא פְּקִיחָא שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". לְמִי נִפְקַח זֶה? אֶלָּא לְמִי שֶׁמְּקַוֶּה לְךָ, דִּכְתִיב "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ", שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּמַטָּה הַחֹשֶׁךְ שׁוֹלֵט לִסְגֹּר הָעֵינַיִם, הֲרֵי לְמַעְלָה אֵין חֹשֶׁךְ אֶלָּא וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרֵא (תפילה קמא).
התקווה נותנת חיים. היא יודעת שיש כאן, בקיום הלכאורה שגור ונורמטיבי שלנו, כוח מעֵבֶר למשוער, כוח שיכול למצבים הקשים שאנו עוברים, כוח של רוממות, כוח שהוא התגלות קומת היחידה הגבוהה והנישאה שבנפש הפרטית והקולקטיבית גם יחד. היא יודעת שיש בעם הזה כוחות אדירים שהיה נראה שכבר נרדמו, שרבים כבר הספידו אותם, אבל הנה הם הולכים ומתעוררים, והם מלאי רוח וביטחון ועוצמה. כי תקווה היא לא מתת שיש מי שבורך בו ויש מי שלא. תקווה היא כישרון שזוקק ודורש פיתוח – "פתח תקווה"; היא מוכנות לתרגול.
כאשר באתי לאחר שמחת תורה לנחם את ידידי יונדב קפלון על רצח שתי כלותיו, עדי ויטל־קפלון ותהילה קטאבי הי"ד, בקיבוץ חולית, הוא ציטט את הפסוק מישעיהו "וְקוֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ", ושאל: מה הכוונה יחליפו כוח, עם מי קווי ה' יחליפו כוח? הם יחליפו כוח ביניהם, השיב. כי לפעמים אני נַשָּׂא של כוחות תקווה ואתה מרוקן מהם, ואז בכוחי להטעין אותך משלי. ולפעמים להפך, אני בריקנות מוחלטת ובמבוכה עמוקה, ואתה מטעין אותי בשאריות התקווה שעוד נותרו אצלך בדפנות. כך אנחנו נמצאים תמיד בתהליך אינסופי של נתינה וקבלה, וכך אנחנו מטעינים זה את זה בתקווה.
ולא מזמן פגשתי לעת ערב את יונדב ברחוב. וסיפרתי לו שאני עושה "ופרצת" לרעיון המחזק שלו בקהלים שאני פוגש. והוא חייך חיוך חכם ואמר: אז הנה, בזה הרגע הבאת אלי תקווה, וקיימנו בינינו את חילופי הכוח של המקווים לה'.
האמת והטוב איתנו
אני רוצה לצטט כעת עוד שני מורים לתקווה. הראשון הוא רס״ן שי שמריז הי"ד, מ"פ בנח״ל, שגדל במרכז שפירא ונפל בקרב בצפון רצועת עזה עם חברו הטוב שאולי גרינגליק הי"ד. לא הכרתי את דבריו של שי, אך לאחרונה אימו קראה מאמר שכתבתי, שלחה לי את הדברים שבנה אמר לחייליו בטרם הכניסה ללחימה בעזה וכך התוועדתי אליהם. כדאי גם לכם להכיר אותם:
אין הרבה מצבים בחיים, אין הרבה הזדמנויות בחיים לעמוד ברגע כזה ולהגיד 'הנני!'. להגיד 'הנני' אחרי שלפני חמישה ימים קם אויב שחשב שהוא יכול לעם ישראל, חצה את הגדר ורצח ושיסע, חטף ועשה דברים שלא ייעשו. יש חבורה אחת ויש עם אחד, שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו. לכל אורך הדורות!ובכל דור ודור היו אנשים שקמו ואמרו 'הנני!', ואמרו 'אנחנו המגן של העם הזה'. זכינו לחיות בדור של גאולה, בדור שיש לנו צבא, בדור שיש שומרים, שיש בו נחמה, אתם הנחמה!
…עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, והחבורה הזאת שנמצאת כאן הולכת להיכנס פנימה ולהכריע את האויב. להכריע! כמה זמן שיידרש. יש לי הזכות להיות פה ולפקד על חבורה של גיבורים, שמרימים את הראש ואומרים 'הנני!' ואומרים: היום זה אני! היום זה התור שלנו! פלחו"ד שחם הולכים להוביל את הגדוד לניצחון, וצה"ל ינצח! כי האמת איתנו, והטוב איתנו, והתקווה איתנו.
והנה מורה נוספת לתקווה: איריס חיים. בנה של איריס, יותם, מוזיקאי מחונן, נחטף בשמחת תורה תשפ"ד מקיבוץ כפר־עזה. אחרי שישים וחמישה ימים שבהם שרד בשבי חמאס, ברח יותם משוביו עם שני חבריו, אך בשל טעות מרה נורו שלושת החטופים בידי חיילי צה"ל האהובים ונהרגו.
לאיריס היו לכאורה כל הסיבות שבעולם לצאת נגד הצבא, לצעוק נגד צה"ל שטעה וזיהה את יותם כמחבל, אולם היא העדיפה לראות אותו כפרטיזן גיבור, והתגלתה בעצמה בשנה האחרונה כמורה דגולה ורבת השראה להמונים. לאחרונה היא הגיעה לאזור מגוריי, ואני, שלא יכולתי לתת ליהלומים היוצאים מפיה להתגלגל ולהתפזר, ניסיתי לאסוף ולכתוב אותם:
יש לאדם יכולת בחירה. לבחור שגם במקום הכי גרוע אפשר לראות את הטוב. אני עובדת להיות במקום שמרים אותי, ולא במקום שמפיל אותי. אני מסרבת לדברים שיורידו אותי. כי אף אחד לא יעשה לנו את העבודה. איך לראות טוב כשקשה? להאמין זאת פעולה יזומה. להתאמן על הטוב הזה שבי, שבנו, שבעם הזה.
כל אחד מאיתנו יכול לספר את הסיפור שלו כפי שהוא יחליט לספר אותו. זה תלוי בך – אתה בוחר איך ייראו חייך. הכול תלוי בך ורק בך. אתה יכול לכעוס ולהאשים, לחוש שאין לך שליטה, אבל אתה גם יכול לצאת מהמקום הכועס והמאשים, כי כשאתה בכעס הוא לא משפיע טוב. הוא מוריד. אתה יכול לקבוע איך חייך ייראו. אף אחד לא יעשה לך את העבודה.
התאמצתי מאוד שיותם יחזור. נסעתי בכל העולם בשביל הדבר. אבל זה לא קרה. יותם חזר לא כפי שציפינו. למדתי שהתוצאה לא תמיד קשורה לרצון ולמאמץ. כשיודעים את זה, זה מאפשר לשחרר קצת לחץ ולוותר על השליטה.
הבן שלי נחטף, אבל השאלה היא אם אני מתמוטטת או שיש לי עוד אפשרויות, לראות את יופי העולם, את הפלא של עם ישראל. לכן אומרים בשבעה "המקום ינחם אתכם", הכוונה היא המקום שאני עושה בתוכי. מקום לנחם את עצמי. רק אני אוכל להתנחם.
חזרנו ללכת
אנחנו עם של מסע אל יעד רחוק. מי שהחל במסע הזה היה אברהם. ומי שהמשיך בו היה רבי עקיבא שהתמלא, למרות הכול, בתקווה מול השועלים המהלכים על הר הבית החרב. כעבור יותר ממאה דורות אנחנו ממשיכים לקוות, ממשיכים להאמין, ממשיכים ללכת. ובעוד אני כותב את הדברים האלה, חבר יקר, אב לארבעה ולוחם ביחידה סודית שקפץ מביתו שבשומרון ונלחם כאריה בשמחת תורה בבארי, כותב לי שתי מילים: "חזרנו ללכת". אחרי כמעט שנה של כאבים וייסורים וחודשי שיקום מפרכים בתל השומר, הוא חוזר ללכת. ויחד איתו – כולנו.
ביקשנו ממורים נוספים לתקווה טובה להטעין לנו עוד קצת את מצברי הלב. פנינו בעיקר לנשים ולגברים מהדרום ומהצפון שיעניקו לנו מעט מציקלונם הרצוף אהבה וכוח, לב ומבט מרומם. והנה, יש לכם עוד כמה עמודים מכוננים למחברת התקווה שלכם.
שנה של נחמה, שנה של חברות וערבות. שנה של הארת פנים ופדיון החטופים. שנה שבה ייתמו שונאינו וכל מבקשי רעתנו
הפרויקט המלא יפורסם בגיליון החג של מקור ראשון ולאורך השבוע באתר מקור ראשון
