ערב פסח תשפ"ד. ברגע שמחסום החניון של בית החולים סורוקה הורם, גם סכר הדמעות נפתח והן החלו לשטוף את פניי ללא שליטה. רק אז, כשיצאתי מבית החולים, יכולתי להניח מאחור את הפרסונה המקצועית ולתת דרור לרגשות. דקות אחדות קודם לכן סיימתי ריאיון עם לאה שפיץ, אמו של ארי – אחד הפצועים הקשים ביותר ממלחמת חרבות ברזל. פיצוץ של בניין ממולכד גרם לבנה לאבד את שתי רגליו ויד אחת, הוא היה נתון בתרדמת במשך חודש וחצי, ורק ימים אחדים לפני אותו ריאיון החל לשוב להכרה. כשיצאתי מהשיחה עם לאה, במחלקת טיפול נמרץ, בכיתי לא מתוך עצב או רחמים; זו הייתה ההבנה מהו המחיר הכבד שמשלמים בגופם ובנפשם חיילים צעירים שיוצאים למלחמה הקשה בעזה; הבנה שכמו לאה וגבי שפיץ, יש עוד מאות הורים, בנות זוג ובני משפחה שממתינים במחלקות הטיפול הנמרץ והשיקום, עושים הכול כדי להשיב את אהוביהם לחיים מיטביים, כשבינתיים חייהם־שלהם נעצרים לגמרי ומתכנסים אך ורק לזמן הזה ולמקום הזה; וזו הייתה גם הבנה של תעצומות הנפש שמשדרת לאה, כשהיא מדברת על אמונה, ביטחון ובחירה לראות את הטוב.
רגע לפני שנפרדתי מלאה בערב פסח, אמרתי לה: "הלוואי שלקראת ראש השנה אוכל לראיין את ארי". זה היה מהרגעים שבהם הפה אומר משהו, המוח מצנן את הציפיות, והלב לא מפסיק לקוות. אבל הנה, זה קורה. סיפור על אהבה ואור.
חצי שנה אחרי הריאיון ההוא, אני עומדת בפתח בית החולים שיבא והלב מחסיר פעימה. מה אמצא בבניין השיקום? הרי זה לא רק ארי; הוא אחד מ־70 לוחמים קטועי גפיים שטופלו בשיבא, אחד מ־1,650 פצועים שהגיעו לאגף השיקום בבית החולים. האם אדע להתמודד עם המראה של עשרות צעירים שהוטל בהם מום? ומצד שני, אני יודעת שאין לי הפריבילגיה לקבוע עם משפחת שפיץ במדשאה של בית החולים או בבית קפה סמוך. בשנים הקרובות כולנו נישיר מבט אל הפצועים ששילמו בגופם כדי להגן עלינו. אף שזה לא בהכרח יהיה קל, לא נסיט את העיניים, אלא נסתכל אל האנשים הצעירים האלו, נסייע להם בכל שיידרש, ובעיקר נגיד להם תודה.
זו גם הסיבה שבגללה היה חשוב לנו לשוב אל משפחת שפיץ, והפעם לתת לארי את הבמה. בריאיון ההוא, לפני חצי שנה, לאה לא פירטה באשר לפציעה של בנה. העדיפה לתת לו לבחור, בבוא העת, אם לחשוף את הפגיעה הקשה שספג. וארי בוחר לא להסתתר לרגע. עם שתי פרוטזות ברגליים ופרוטזה ביד הוא משתקם, מתעמל, שוחה, לומד ועושה הכול לחזור לחיים רגילים.
שירותו הסדיר הסתיים רגע לפני שמחת תורה, והוא התכוון לחזור אחרי החגים ל"זמן חורף" בישיבה. את שמחת תורה עשה יחד עם חברים מהישיבה אצל חבר שגר בקדימה. ואז התחוללה מתקפת הטרור בדרום, וכולם הוקפצו. ארי עוד עבר בבית, והמשיך לבסיס. מאז, למעט כמה יציאות קצרות ונדירות, בני משפחתו לא ראו אותו עד הפציעה.
כשהגיע לבסיס נדרש ארי לחתום על כל הציוד מחדש, כיוון שכבר הספיק להזדכות עליו. "כבר בשמחת תורה המ"מ איתי סייף אסף כמה חבר'ה, לקח רכב של הפלוגה והם יצאו להילחם בכפר־עזה", הוא מספר. "אנחנו התארגנו על ציוד וכלי נשק, ערכנו אימונים במשך שבועיים, וכעבור זמן קצר נכנסנו לעזה. מכיוון שאני והחברים שלי כבר השתחררנו, הנמ"ר שהיה לנו בסדיר עבר למחלקה אחרת, ולנו לא היה נמ"ר. כשכל הגדוד נכנס אנחנו חיכינו עוד שבוע וחצי, וברגע שהם התחילו לפרוק מהנמ"רים, הצטרפנו אליהם רגלית ומאז היינו לצידם. באותו זמן התרחש אסון הנמ"ר, שבו נהרגו 11 לוחמים. החלפנו את המחלקה שלהם והפכנו למחלקת חוד. התגלגלנו בתוך הרצועה – בג'באליה ובמקומות נוספים".
התקרית ששינתה את חייו ואת חיי משפחתו אירעה ב־27 בפברואר. "אייל שומינוב, מי שהיה המ"פ שלי בהכשרה, נהרג כמה ימים לפני האירוע. הגדוד שלו היה זקוק לאיזושהי הפוגה, ואנחנו החלפנו אותם. יצאנו יחד עם חטיבה 401 למבצע של 48 שעות, שנקרא 'מבצע אייל' על שם המ"פ. המשימה הייתה בשכונת זייתון, לטהר שם כמה שיותר. קיבלנו תא שטח שהיינו צריכים לעשות בו איזשהו רפרוף על הבתים – לראות שאין בהם פירים או כלי נשק או חומר מודיעיני, לפני שכוח הנדסה יפיל אותם.
"| הם עדיין לא חשדו שהמבנה ממולכד. "איתי פתח את הדלת לחדר המדרגות כדי לעלות לקומה השנייה, ומצא שם פיר. הוא מיד הודיע על כך בקשר, והמ"פ יפתח שחר הצטרף אליו. איתי עמד לזרוק רימון לפיר, הוא צעק 'רימון', וכולנו התרחקנו קצת. אבל לפני שהוא הספיק לזרוק, כל הבית התפוצץ".
אתה זוכר איך סיפרו לך על מצבך הגופני?
"הרופאה התחילה להסביר לי מה הפציעות שלי, ואני לא כל כך הצלחתי לדבר ולתקשר איתה. בתחושה שלי זה היה מעצבן שהיא מנסה למסור לי את זה בעדינות. אמרתי 'בסדר, רק תגידי מה קורה'. פחדתי שאני סובל מפציעת ראש, כי באותו שלב לא הצלחתי לחשוב בצורה מסודרת, הייתי מבולבל. הרופאה הסבירה לי על קטיעת הרגליים ועל היד, ואני שאלתי אותה 'וזהו?'. ידעתי שאם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר. היא אמרה 'כן, זהו'. לוקח זמן לעכל את זה, גם מצד המצב הפיזי, אבל ברגע שהבנתי מה הפציעה, ידעתי שנתמודד עם זה".
הריאיון המלא יפורסם בגיליון החג של מקור ראשון
