בתחילת המאה אף אחד בספרד לא הצליח לשוות לנגד עיניו את היום שבו המחתרת הבאסקית תחדל מלהתקיים. ב-30 בדצמבר 2006 ביצע הארגון, שפעל במשך 59 שנים ורצח 829 בני אדם, את פעולת הטרור האחרונה שלו וב-2018 התפרק רשמית. למרות שבישראל בשנת 2024 קשה עד בלתי אפשרי לדמיין זאת – יתכן שיבוא יום אחד וגם חיזבאללה וחמאס יגיעו לסיום דרכם.
בספרה "איך הטרור מסתיים", התוותה אודרי קורת' קרונין, ראש מכון קרנגי מלון לאסטרטגיה וטכנולוגיה, 6 דרכים בהן ארגון טרור מגיע לסוף דרכו – מסקנות אליהן הגיעה לאחר שחקרה 457 ארגוני טרור שפעלו ב-100 השנים האחרונות ברחבי העולם. ביוני האחרון פרסמה מאמר במגזין Foreign Affairs, בו ניתחה כל אחת מהדרכים הללו ביחס לחמאס, האם הוא אכן עשוי לחדול מלהתקיים באופן הזה. צללנו למאמר של קרונין ובחנו מה הצעדים שישראל תוכל לעשות על-מנת להביא את חמאס לסיום דרכו ההיסטורית.
דרך מס' 1: ישראל תשמיד את עצמה
הדרך הראשונה שמלחמה בארגון טרור מגיעה לסיומה לפי קרונין היא בניצחון הארגון, כאשר אחת הדוגמאות שמביאה קרונין היא של הקונגרס הלאומי האפריקני של נלסון מנדלה שניצח את שלטון האפרטהייד ולכך ניתן להוסיף גם את הטאליבן באפגניסטן.
באותו מאמר שפרסמה ביוני, הבהירה קרונין שמדובר בתרחיש הפחות ריאלי מבין השישה. ברמת המאקרו רק כ-5 אחוזים מארגוני הטרור הצליחו לנצח את המדינות בהן נלחמו, ובמיקרו העליונות של ישראל הן על חמאס והן על חיזבאללה, המתבטאת בכל ממד צבאי וכלכלי, נוסף על הברית עם האמריקנים, הופכות תבוסה של ישראל לארגוני הטרור הללו לבלתי-סבירה לחלוטין.
עם זאת, היא רואה תרחיש אחד שבו חמאס יכול לנצח: "הדרך היחידה שבה חמאס יוכל להצליח להשיג את מטרתו, 'שחרור מוחלט של פלסטין, מהנהר ועד הים', תהיה אם האחדות בישראל תתערער עד-כדי כך שהיא תשמיד את עצמה".
דרך מס' 2: טרוריסט או פושע
הדרך השנייה היא טרנספורמציה של ארגון הטרור והפיכתו לארגון פשע. לפי קרונין, זו תוצאה ריאלית לא רק עבור חמאס אלא אף עבור הפלסטינים ביו"ש ויתכן שאפילו ביחס לערביי ישראל "כל עוד ישראל תשמור על האסטרטגיה הנוכחית שלה".
אומנם מדובר על תרחיש שקרה בעבר לא אחת, אך בניגוד לעמדת הכותבת שמאמינה בהיתכנות של תרחיש כזה, הפיכתה של חמאס לארגון פשע בטווח הנראה לעין נראית גם היא בלתי-סבירה. הטרור והפשע הולכים יד-ביד פעמים רבות. כבר היום מרוויח חיזבאללה סכומי כסף נאים מסחר בלתי חוקי בזהב, סמים, נשק וחומרים כימיים שונים המשמשים לאמל"ח ועם זאת, ברור שעיסוקו המרכזי הוא טרור. אותו הדבר נכון גם לגבי חמאס.
הן חיזבאללה והן חמאס הם ארגונים בעלי אידיאולוגיה דתית חזקה. בלבו של חיזבאללה מצוי החומייניזם – אידיאולוגיה הדוחפת לסהר השיעי ולהפצת עקרונות המהפיכה האיראנית למדינות האזור. כמובן שהיא גם תופסת את הסכסוך עם ישראל כדתי.
חמאס נוסד כסניף של תנועת האחים המוסלמים והוקם כאופוזיציה לאומית-דתית לפת"ח הלאומי-חילוני. באמנת הארגון מ-88' מתוארת פלסטין כ"הקדש אסלאמי ששייך לכלל המוסלמים" ובאמנה המחודשת משנת 2017 נכתב: "פלסטין היא ארץ אסלאמית ערבית, ארץ קדושה מבורכת עם מקום מיוחד בלב אצל כל ערבי ומוסלמי". האידיאולוגיה הדתית של חמאס וחבריו מתבטאת גם בקרב הפעילים בשטח, בין היתר בקטעים של מחבלי הנוח'בה מתפללים לפני היציאה לטבח ה-7 באוקטובר וקוראים באופן ספונטני פסוקים מהקוראן וקריאות בשבח אללה בדרכם לקטל ובמהלכו.
דרך מס' 3: הניצחון המוחלט
לדידה של קרונין, ישראל תוכל לחסל את חמאס באופן מוחלט, אבל בעלויות עצומות ולא רק כספיות. היא סבורה שלדיכוי צבאי יש רקורד גרוע כסוג של סיכול טרור וכי הוא עובד היטב רק כאשר ניתן להפריד בין חברי קבוצת טרור מהאוכלוסייה הכללית – משימה בלתי אפשרית ביחס לעזה.
הדוגמאות ההיסטוריות שהיא מביאה כתימוכין הן מלחמת רוסיה בבדלנים בצ'צ'ניה ב-99' וזו של ממשלת סרי-לנקה ב-LTTE ב-2009. רוסיה אומנם ניצחה את הצ'צ'נים, אך במחיר כבד של לפחות 25 אלף אזרחים הרוגים ומאות אלפי עקורים ובסרי-לנקה נהרגו עשרות אלפי אזרחים בדרך לכניעתם של LTTE.
בנוסף, היא אומרת כי למלחמות חורמה יש תופעת לוואי של שחיקת חירויות האזרח ופגיעה במרקם החברתי באותה מדינה. "טקטיקות אדמה חרוכה משנות את אופייה של החברה ומעלות את השאלה על מה ועל מי בדיוק מגנה הממשלה", כותבת קרונין. כמובן שריסוק צבאי מוחלט של חיזבאללה, ארגון הטרור החזק והעשיר בעולם, תבוא במחיר גבוה אף יותר, וזאת עוד מבלי להתחשב במעורבות איראנית צבאית ישירה.
החטא של קרונין: המקסימליזם
יתכן מאוד שההערכה שלה ביחס למחיר הכבד של "ניצחון מוחלט" נכונה, וההיסטוריה בהחלט תומכת בטענתה, אך בתזה של קרונין יש בעיה שניכרת בקטע הבא:
"חוסר ההצלחה של ישראל בעזה עד כה לא אמור להפתיע", כותבת קרונין. "מספר מנהיגים ישראלים טענו שניתן להביס את חמאס באופן דומה לזה שבו ארה"ב הביסה את דאעש. אז נכון שעד 2017, קואליציה בראשות ארה"ב כבשה מחדש שטחים מדאעש והפחיתה את נוכחות הארגון באותם מקומות, אבל דאעש לא מת. במקום זאת, הוא התפצל לתשע קבוצות שהוא מכנה 'פרובינציות' אשר מבוססות בכל רחבי העולם ועדיין מתכננות ולעיתים מבצעות בהצלחה מתקפות עקובות מדם".
בשנת 2015 דאעש החזיק בהיקף שטחים עצום בעיראק ובסוריה. עד סוף 2017 הצליחה הקואליציה הבינלאומית להחזיר 95 אחוזים מהשטח שכבש וכיום הקבוצות שהתפצלו ממנו שולטות במספר נקודות בודדות בעיראק.
החטא הגדול של קרונין הוא המקסימליזם.
קרונין צודקת בכך שדאעש לא לגמרי מת, אבל ודאי שלא ניתן לומר שארה"ב והקואליציה הבינלאומית שהובילה נכשלו במלחמה מולו. באופן דומה, כשהיא מדברת על חוסר ההצלחה של ישראל בעזה היא מתבוננת אך ורק דרך משקפיים אבסולוטיים של סיום דרכם של ארגוני הטרור – היא רואה רק את העובדה שישראל רחוקה מלהביס את חמאס באופן סופי.
עם זאת, במצב העניינים הנוכחי, שבו לא קיימת דרך התמודדות עם חמאס וחיזבאללה פרט ללחץ צבאי, חיסול של אלפים רבים של פעילים בכל אחד מהארגונים היא ודאי תמורה חיובית בטווח המיידי. פגיעה בריבונות חמאס בעזה או של חיזבאללה בלבנון, בדגש על אזור הגבול, תהיה התפתחות חיובית אף יותר.
במאמר שפרסם היועץ המדיני לרה"מ נתניהו, אופיר פלק ב-Foreign Affairs, לפני כשלושה חודשים הוא כתב: "מחקרים רבים, כולל שלי, הראו שהרג ממוקד יעיל בהפחתת הטרור הפלסטיני. הרג ממוקד נגד חמאס, לעומת זאת, הכרחי אך אינו מספיק. נדרשת גם הפעלת לחץ צבאי – או 'דיכוי צבאי' וזה מה שישראל עושה".
"יש שיטענו שהבעיה האמיתית של ישראל היא שאין לה את המטרה הנכונה", כותבת קרונין. "לפי תפיסה זו, איראן, ולא חמאס, היא לב הבעיה, אבל תקיפה של איראן תכניס את ישראל לבעיה גדולה עוד יותר ולעת עתה, היא נותרה ממוקדת בחמאס ובצדק".
הנקודה הזו של קרונין, שנכתבה כמעט כדרך אגב, היא אחת החשובות במאמר שלה: כדי לפגוע באמת בחמאס – על ישראל להפנים שמלחמתה האמתית היא קודם כל באיראן. פגיעה באיראן היא מורכבת ומסוכנת בהרבה ואפילו פגיעה אנושה באיראן לא תחסל את חמאס, אך פגיעה משמעותית באיראן תשפיע הרבה יותר על חמאס, חיזבאללה, החות'ים ושאר ארגוני-הבת שלה מאשר שפגיעה בארגונים תשפיע על איראן.
ומהורדת ראש התמנון, נעבור להורדת ראש הנחש.
דרך מס' 4: להוריד את ראש הנחש
הדרך הרביעית שקבוצות טרור מגיעות לסיום דרכן היא באמצעות הורדת הראש: חיסול או מעצר של המנהיג. לדבריה, קבוצות שגוועות בעקבות עריפת ראש נוטות להיות קטנות, בעלות מבנה היררכי שבו יש ראש אחד ולרוב אין להן תוכנית ירושה בת קיימא. "חמאס, אם כן, אינו מועמד טוב לאסטרטגיית עריפת ראשים", טוענת קרונין. "זהו ארגון מרושת מאוד בן כמעט 40 שנה ואם הרג של מנהיגי חמאס יכול היה לסיים את דרכו של הארגון, זה היה קורה מזמן. החיסולים לא השפיעו על יכולות חמאס בטווח הארוך והוא הוכיח את יכולתו להחליף מנהיגים מרכזיים", היא מוסיפה.
כתימוכין לטענתה היא מביאה את חיסולם של יחיא עיאש והשייח יאסין והביאה מחקר שמסקנתו הייתה כי חיסולי בכירים היו בעלי השפעה זניחה על שיעורי האלימות של חמאס.
בספרו "חמאס: מתנועה חברתית לפשעי מלחמה", כותב שלומי אלדר כי השייח' יאסין סיפר לו שלאחר שנעצר אמר לחוקריו: "התנועה (חמאס) היא כמו עשב הצומח על הקרקע, אתה תולש אחד – ואחר צומח במקומו". מעצרו של יאסין יחד עם 250 פעילי חמאס במאי 1989 יצרו תחושה שארגון הטרור שהיה אז בראשית דרכו היה על סף חיסול. המציאות, כידוע, הייתה שונה בתכלית. יתרה מכך, במקרים מסוימים חיסול הראש דווקא מוביל להתגברות האלימות, כמו בחיסול אבו-שנב, ממנהיגי חמאס ברצועה, ב-2003 או בחיסול מזכ"ל חיזבאללה, מוסאווי, ב-92' שהוביל להחלפתו בנסראללה הגרוע ממנו.
עם זאת, ישראל הציבה מציאות חדשה הן ביחס לחמאס וקל וחומר ביחס לחיזבאללה וניתן לטעון בזהירות טענה מהפכנית: יתכן שחיזבאללה לא יצליח להתאושש מהפגיעה בו וזה עשוי להיות נכון גם ביחס לחמאס, בפרט אם סינוואר יחוסל.
קרונין צודקת שחיסולו של השייח' יאסין ב-2004 לא השפיע דרמטית על רף האלימות החמאסית, וכך גם לא חיסול מחליפו א-רנתיסי חודש לאחר מכן, וכן לא חיסולם של בכירי הזרוע הצבאית בחמאס, איבארהים מקאדמה, במארס 2003 ו-ואאל נאסר במאי 2004.
במהלך האינתיפאדה בין מארס 2001 למאי 2004 היה חמאס מעורב בכ-65 פיגועי התאבדות ומאז – 6 פיגועים, לרבות האחרון בת"א. מספר גורמים ביטחוניים וחוקרים סברו שסיכול ראשי הארגון הוא שהוביל לירידה בטקטיקה הברוטאלית.
אך בכך לא מתמצה הבעיה בטיעון של קרונין שדה פקטו מתייחסת לחמאס כארגון שהיה ערב ה-7 באוקטובר. מאז תחילת המלחמה חוסלו מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה וסגנו, סאלח אל-עארורי, רמטכ"ל חמאס, מוחמד דף, וסגנו, מרואן עיסא, ועוד בכירים רבים בחמאס הן במישור המדיני והן בצבאי. כיום נותרו בחמאס ארבעה בכירים באמת: ראש החמאס, יחיא סינוואר, אחיו מוחמד המשמש כראש אגף המבצעים וכן ראש חמאס בחו"ל, ח'אלד משעל, וסגנו של סינוואר, ח'ליל אל-חיה.
חמאס איבד כשליש מלוחמיו (ההערכות נעות בין רבע למחצית), מרכז כוחו – עזה – חרב וביום שאחרי המלחמה, לכשייתגלו ממדי ההרס, הוא יותקף בקיתונות של ביקורת בתוך עזה ובעולם הערבי בכלל. במצב העניינים הזה, לא בטוח שאם גם סינוואר יחוסל, תהיה דמות מספיק חזקה שתצליח להשיג די תמיכה כדי להחליף אותו, הן בקרב הנהגת חמאס ומצד איראן והן בתוך בדרגים הנמוכים בארגון ובקרב הפלסטינים בכלל. נציין שמשעל, הבכיר מבין האחרים, לא אהוד באיראן עוד מאז שהסתכסך עם אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה וכן שסינוואר מכהן היום בשני התפקידים הבכירים בפועל: ראש הארגון ומפקדו בעזה, כך שחיסולו יצריך מינוי של שני בכירים חדשים שגם יצטרכו להסתדר ביניהם.
ביחס לחיזבאללה, המכה הייתה חזקה וחדה אף יותר עם חיסול כמעט כל צמרת הארגון ובראשה נסראללה וכן הוצאת אלפי לוחמים מהסד"כ בתוך שבוע וחצי. מעולם לא הכתה ישראל כה חזק בצמרת של ארגון טרור בפרק זמן קצר ובד בבד אף פעם לא הכתה בחיזבאללה או בחמאס חזק כל-כך לא מבחינת הפגיעה בכוח-האדם, לא בכלכלה ובחימושים, וגם לא בתדמית שלו בתוך עזה.
האידיאולוגיה בשני הארגונים יחד עם התמיכה והאינטרס האיראני פחות או יותר מבטיחה שהן בעזה והן בלבנון יהיו ארגוני טרור שיאיימו על ביטחונה של ישראל. עם זאת, הדוגמה ההיסטורית המתאימה עשויה להיות זו של חיסול מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי, ב-95' שפגעה קשות בארגון. בדומה לכך יתכן שסיכול כלל הצמרת בחיזבאללה וחמאס נוסף על הפגיעה ביכולות הארגונים ובלגיטימציה שלהם – ודאי אם תהיה גם פגיעה בריבונותם – יוביל לפגיעה משמעותית בתפקודם לשנים רבות ובעצם לשנות אותם לבלי שוב.
דרך מס' 5: הסדר
"אף אדם שמכיר את ההיסטוריה הארוכה של מו"מ כושל בין הישראלים לפלסטינים – שלא לדבר על הכעס העמוק ששתי הקבוצות חשות כרגע – יהיה טיפשי מספיק כדי להמליץ על שיחות שלום כעת", אומרת קרונין. "בכלל, מו"מ לא נראה כדרך סבירה לסיום דרכו של חמאס. ראשית, לקבוצה יש היסטוריה ארוכה של 'שיחות שטנה' עם ישראל. בשנות ה-90', הוציאה מספר מתקפות כשהיא האמינה שתהליך השלום מתקדם. וכיום, חמאס מחויב יותר מתמיד לרדוף אחר גרסה של מה שמכונה פתרון המדינה האחת שתכלול את מחיקת הצד השני, כמו כמה קיצונים ישראלים", אומרת היא מוסיפה.
למרות זאת, קרונין סוברת שגורמים חיצוניים כמו ארה"ב, מצרים, ירדן וסעודיה עשויים למצוא בסופו של דבר דרך לדחוף את ישראל והפלסטינים לתהליך מדיני מחודש לעבר פתרון שתי המדינות, בו הביע בעבר תמיכה רה"מ נתניהו. "מו"מ כזה יהיה ארוך, גדוש, וייפגע על ידי קיצונים משני הצדדים, אבל לעצם ההכרזה על תהליך כזה יהיו השפעות חיוביות. זה אפילו יכול ליצור את התנאים למה שעשוי להיות הדרך הסבירה ביותר לסיום הטרור של חמאס: תבוסה עצמית".
דרך מס' 6: אתה האויב הכי גדול של עצמך
"רוב קבוצות הטרור מסתיימות בדרך שישית", גורסת קרונין, "משום שהן נכשלות, על ידי קריסתן או כתוצאה מאובדן תמיכה עממית. לפעמים, זה בגלל שממשלות מציעות לחברים אלטרנטיבה טובה יותר, כמו חנינה או עבודה, אבל הסיבה החשובה ביותר לכך שארגוני טרור נכשלים היא שהם טועים בחישוב".
"בתוך חמאס יש סדקים שעלולים להתרחב ואף להביא להתמוטטותו", היא ממשיכה. היחסים הצוננים ואף למטה מכך בין סינוואר למשעל הם דוגמה טובה לעניין. "הקבוצה מתמודדת עם לחץ ותחרות מצד הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שהוא קטן יותר מחמאס אך קשור יותר עם איראן וכשחלק ניכר מהארגון של חמאס בעזה הושמד, קבוצות אחרות, כולל חמולות ואפילו ארגוני פשע, עשויים להתחרות עמם על השליטה ולערער את כוחם. עם זאת, הדרך הסבירה יותר שחמאס עשוי להיכשל היא כתוצאה מתגובה עממית", היא אומרת.
"חמאס שולט בעזה באמצעות דיכוי. תושבי עזה מתעבים את השיטור ברצועה, שעוקב אחר אנשים ואוסף עליהם מידע, מבטל הפגנות, מפחיד עיתונאים ועוקב אחר אנשים שהואשמו ב'מעשים לא מוסריים'. מאז ה-7 באוקטובר, פלסטינים רבים הביעו זעם על חמאס על כך שלא העריך נכון את תוצאות התקיפה – טעות חמורה שהובילה בעקיפין למותם של עשרות אלפי עזתים. הפלסטינים הסובלים מודעים היטב לכך שחמאס בנה מערכת מנהרות משוכללת כדי להגן על מנהיגיו ולוחמיו אך לא עשה דבר כדי להגן על האזרחים".
בסופו של דבר, לצד המלצתה לדבוק בדרך של מו"מ, קרונין מגיעה למסקנה כי כדי לקדם את הכליה שיביא חמאס על עצמו, ישראל צריכה לתת לפלסטינים בעזה אלטרנטיבה לחמאס ותקווה לעתיד טוב יותר, תוכניות לבנייה מחדש של השטח בעתיד שלאחר חמאס ולבסוף או שהעם יביס את העם או שמו"מ יביא לסיום הסכסוך.
"ישראל צריכה לשדר שהיא רואה הבחנה בין לוחמי חמאס לבין הרוב המכריע של העזתים, שאין להם שום קשר לקבוצה והם בעצמם קורבנות של השלטון הבריוני שלה. במקום להגביל סיוע הומניטרי, עליה לספק אותו בכמויות גדולות. ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לתת לפלסטינים בעזה תחושה שיש אלטרנטיבה לחמאס ושעתיד מלא תקווה אפשרי. אחרי עשרות שנים של מאבק בחמאס וחודשים של לחימה אכזרית נגדו, נראה שישראל עדיין לא תביס את חמאס, אבל היא עדיין יכולה לנצח – על ידי סיוע לחמאס להביס את עצמו".
"על פי סקר שערך שקאקי במארס, 90 אחוזים מהפלסטינים מתנערים מהרעיון שחמאס עסק בפשעי מלחמה באותו יום". מכאן היא מסיקה ש"כל סלידה שתושבי עזה רגילים היו עשויים לחוש מפני מה שעשה חמאס בשמם, כנראה הוצפה באימה שלהם על מה שישראל עשתה ליקיריהם, לבתיהם ועריהם". קרונין מגיעה למסקנה כי כדי לקדם את הכליה שיביא חמאס על עצמו, ישראל צריכה לתת לפלסטינים בעזה אלטרנטיבה לחמאס ותקווה לעתיד טוב יותר, כולל תוכניות לבנייה מחדש של השטח בעתיד שלאחר ארגון הטרור.
המקל והגזר של המלך
יתכן מאוד שעל-מנת להחליש את ארגוני הטרור מבפנים יש להעמיד כנגדם תקווה אמיתית. אם רוצים לקדם את יישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון או לפחות להפחית את מידת השליטה של חיזבאללה בלבנון, כנראה שישראל, בשיתוף מדינות מערביות נוספות, תהיה חייבת להבטיח את שיקום לבנון. אם רוצים לפרז את רצועת עזה ולהשיב את החטופים – יש להבטיח לעזתים את שיקום הרצועה בצירוף אלמנטים נוספים שיעניקו תקווה. הנכונות לעשות זאת משרתת אינטרס נוסף שמעלה קרונין והוא הפגיעה שמסבה המלחמה לתדמית הישראלית, נזק שניתן למתן עם העברת מסר לפיו ישראל נכונה לשאת ולתת ולשנות את המצב.
מובן שבין ישראל לעזתים פעורה תהום של תיעוב הדדי, אידיאולוגיה רדיקלית, פונדמנטליזם אסלאמיסטי, חשדנות ועוד, כך שאפילו פירוק חמאס אין משמעו חיים בהרמוניה וכנראה שבעשרות השנים הקרובות נגזר עלינו לחיות על חרבנו, אלא שניתן להקטין את הלהב שלה. בהקשר האלטרנטיבה שמעתי פעם הרצאה של אהוד יערי, בה סיפר על מה שאמר לו עבדאללה מלך ירדן: "במזרח התיכון", אמר המלך, "אתה צריך קודם כל להכות בעוצמה, ומיד אחר-כך לתת אופק, תקווה".
פרט חשוב שההיסטוריה מלמדת בהקשר של הסדרים כוללים עם ארגוני טרור ולא מוזכר במאמר הוא שטרוריסטים בכלל, וטרוריסטים אידיאולוגיים בפרט, מגיעים לשולחן המשא-ומתן בעיקר כאשר דוחקים אותם לפינה. באפריל 2010, לאחר שארגון הטרור הקומוניסטי הפרואני "סנדרו לומינוסו" (הנתיב הזוהר) רצח שוטר ושני אזרחים יצאה המשטרה במבצע רחב היקף ללכידתם. רק לאחר ששבעה משמונת המפקדים הבכירים שתחתיו חוסלו, החליט מנהיג הארגון, ארטמיו הלה, כי הוא מוכן להגיע לשולחן המו"מ.
צירוף בין הלחץ הצבאי והורדת ראשי הנחש, שכנראה לא יפרקו את ארגוני הטרור אבל בהחלט עשויים להחליש אותו באופן קבוע, לבין יצירת אלטרנטיבה ותקווה ביחס לחמאס ולחיזבאללה עשוי להביא לתרחיש האפשרי המיטבי אחרי הגעה למו"מ ממקום של עוצמה. כפי שאמר רונלד רייגן המנוח: "אנחנו שומרים על השלום באמצעות עוצמתנו, חולשה רק מזמינה תוקפנות".
