טקס הזיכרון הממלכתי שהוקלט מראש וצולם בעיר אופקים, נפתח בהדלקת אבוקה על רקע תמונות המלחמה ותפילת "יזכור" .את הטקס הממלכתי הינחו העיתונאית חן זנדר, ששכלה את אחותה הקטנה נועה בטבח במסיבה ברעים, ולצידה אורין גנץ זך, שבתה עדן זכריה ז"ל, נחטפה מהמסיבה ונרצחה בשבי החמאס. יחד איתן הינחו את הטקס שמעון אטיאס, ששכל את אחייניתו עמית בוסקילה, רותי גרינגליק, ששכלה את בנה, שאולי גרינגליק ז"ל בקרב, ויודן פירט, בן קיבוץ כיסופים, שחווה יחד עם משפחתו את טראומת הטבח, את הלחימה על הבית ואת הפינוי מהדרום.
דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הממלכתי למלאת שנה לטבח השבעה באוקטובר: "אזרחי ישראל, לפני שנה, בשבעה באוקטובר, כולנו הוטלנו למערכה גורלית.
יום זה – שבת שמחת תורה – ייחקק בתולדות עמנו כיום של כאב ואובדן, ושל תוגה בל תתואר. ביום הזה, מפלצות החמאס הסתערו על יישובינו, על אחינו ואחיותינו, שיקרים כל כך לליבנו. הם רצחו וחטפו תינוקות וילדים, מבוגרים וזקנים. הם התעללו, פצעו, אנסו, שרפו והחריבו. זכרם של אזרחינו חללי מתקפת-הטרור, וזכר נופלינו הגיבורים משורות צה"ל וזרועות הביטחון, יהיה נצור בקרבנו לעד. בשבעה באוקטובר הוטלנו למערכה גורלית – אבל לא הוכרענו. ההיפך הוא הנכון: אנחנו אלה שפועלים להכריע ולהרתיע את אויבינו. וכפי שקרה לא-פעם בתולדות ישראל, דווקא ברגעי הקושי פורצים מתוכנו כוחות פנימיים כבירים.
התייצבנו יחד להגנת ארצנו, להגנת מולדתנו. גייסנו תעצומות-רוח אדירות. הגדרנו את מטרות המלחמה ואנו מממשים אותן: מיטוט שלטון החמאס; החזרת כל חטופינו הביתה, החיים והחללים כאחד, זו משימה קדושה שלא נרפה ממנה עד שנשיגה. סיכול של כל איום עתידי מעזה על ישראל; והשבת תושבי הדרום והצפון בבטחה לבתיהם.
כל זאת אנחנו עושים מתוך ערבות הדדית שאין דומה לה בקרב העמים. בשעת מבחן עליונה הוכחנו שוב: אנחנו עם הנצח. עם שנלחם להביא אור לעולם, עם שחותר להפצת הטוב ולמיגור הרוע. עם כלביא יקום, וכארי יתנשא.
בכל מפגש שלי ושל רעייתי עם לוחמינו, עם פצועינו, עם המשפחות השכולות, אנחנו שומעים שוב ושוב את אותו המסר: אסור להפסיק את המערכה בטרם עת. כל עוד האויב מאיים על קיומנו ועל שלום מדינתנו – נוסיף להילחם. כל עוד חטופינו בעזה – נוסיף להילחם. לא נוותר על אף אחד ואחת מהם. אני לא אוותר. כל עוד אזרחינו לא שבו לבתיהם בבטחה – נוסיף להילחם.
נוסיף להילחם – וביחד ננצח. וכשננצח – לא רק למעננו, אלא למען הדורות הבאים ולמען האנושות כולה – נבנה את חבלי התקומה בהיקף גדול פי כמה. האחיזה בשורש תצמיח מחדש את עץ החיים.
ללי דרעי, אימו של סעדיה זיכרונו לברכה שנפל בקרב, אמרה: "צל הוא לא חושך. צל הוא סימן שיש אור מאחור. גם אם הר היגון מסתיר את האור – כולנו כעם צריכים לטפס עליו, כי האור קיים. הכיוון הוא תמיד למעלה – אל האור".
אזרחי ישראל, אחיי ואחיותיי היקרים,
הניצחון הוא האור. הניצחון מבטיח את הנצח.
השבעה באוקטובר יסמל לדורות את מחיר תקומתנו – והוא יבטא לדורות את גודל נחישותנו ואת עוצמת רוחנו.
יחד נמשיך להילחם,
ויחד – בעזרת ה' – ננצח.
עם ישראל חי!".
גם נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים מוקלטים בטקס הזיכרון הממלכתי לציון ה-7.10 : ״כבר שנה, שנה שלמה של שבר וכאב. כבר שנה, מאז בוקר שמחת תורה שהפך ליום אסוננו. בוקר שבעה באוקטובר. כבר שנה מאז שאויב רצחני נכנס לבתינו, שרף ועינה, אנס ופצע, טבח וחטף; והכל בעליצות מפלצתית ואכזרית.
עד יומי האחרון ילוו אותי ריח הגופות השרופות ומראה שלוליות הדם, לצד התמונות המשפחתיות וספרי הילדים – בגן העדן שהפך לגיהנום.
וכמו בתפילה, כבר שנה שאנחנו בוכים על כל הנרצחים והנופלים. מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ ומי במסיבה, מי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור. לנצח, לנצח נזכרם.
כבר שנה, שבפשע מתועב נגד האנושות אחיותינו ואחינו חטופים בידי מרצחים. הלבבות שלנו קשורים אליהם בעבותות של אהבה ודאגה. ואנחנו יודעים שלא נהיה שלמים – עד שישובו אלינו. קדושת החיים, שזורמת בעורקינו כאומה, מחייבת אותנו – במיוחד את ההנהגה – למלא את הצו האנושי, היהודי והישראלי העליון: להשיבם במהרה.
כבר שנה, והמוני אחינו ואחיותינו עקורים מנוף מולדתם – בצפון ובדרום. אני מחזק את צה"ל וכוחות הביטחון בסדיר ובמילואים; הלוחמים בעוז ובגבורה בכל הגזרות. אני מחבק את משפחותיהם הדואגות, שמגלות חוסן ותעצומות בתקופה מאתגרת ביותר. ואני מזכיר את חובתנו כמדינה: להחזיר את כל תושבי ישראל הביתה בביטחון!
אני פונה אליכם – בנות ובני המשפחות השכולות. אני מתבונן בעיניכם הדומעות, הכואבות, ובשם מדינה שלמה – מרכין את ראשי בתודה וביראה, ומייחל שעוד תדעו מזור ונחמה. אני מתפלל וזועק שנהיה ראויים לאהוביכם. אני מאמץ אל ליבנו את הפצועים בגוף ובנפש, עלינו ללוות ולתמוך בהם במאבק ההרואי לשיקום ולריפוי.
כבר שנה שאנחנו גם מלאים עד גדותינו באמונה ובגאווה. כבר שנה שאנחנו נחשפים לגבורה אזרחית וצבאית – של אנשים ונשים, שבתושייה ובמסירות בלתי נתפסת הצילו ומצילים נפשות, משפחות וקהילות. אני כל כך גאה להיות בן העם הזה. עם שהקים ומחיה כל יום מחדש את מדינת הלאום היהודית היחידה בעולם; ואת הדמוקרטיה התוססת הישראלית, שכולה פסיפס מרהיב של השקפות, אורחות חיים ואמונות. עם שכמה ומתפלל יום יום לשלום, ויודע לעמוד איתן מול כל צר ואויב. עם שמגלה עוצמות בלתי-נתפסות של אחווה וערבות הדדית. עם ישראל חי!
כבר שנה, והבוקר, בשעה 6:29, באתר הטבח של פסטיבל נובה, התחלתי בנגב המערבי מסע של שלושה ימי אבל, התייחדות וזיכרון. אני רוצה לספר לכם, אחיותיי ואחיי, את מה שרואות עיני: אני רואה בניין חדש עולה מתוך השברים וההריסות. אני רואה אנשים ונשים מפעימים שאהבת העם והארץ מקימה אותם מעפר ואפר, ובכוחות אדירים, מרגשים, הם מתחילים מחדש. אני רואה רעות בהירה ודולקת, אני רואה אחווה, אני רואה תקווה, ורוח ישראלית איתנה – בלתי מנוצחת.
ומכאן, אני מבטיח לנו, לכולנו, שעוד נוסיף ונבנה, ונקצור ברינה את שזרענו בדמעה, וזקנים וזקנות עוד ישבו בגינות הבתים במערב הנגב, ורחובות יישובי הגליל עוד ימלאו ילדים וילדות משחקים. עוד נקום יחד, רק יחד, והאהבה הזו, המקודשת בדם עוד תשוב בינינו לפרוח.״
מוקדם יותר התקיים בפארק הירקון הטקס האלטרנטיבי שנערך תחת השם "טקס הזיכרון הלאומי". את הטקס הנחו חנוך דאום ורותם סלע, והוא נערך מול קהל מצומצם בעקבות ההנחיות הביטחונית.
האירוע נפתח בתפילת יזכור שניסח הרב שמואל סלוטקי, ששכל בשבעה באוקטובר את שני בניו, ישי ונעם, הי"ד, שיצאו ביוזמתם להגנת ושבי העוטף ונרצחו בידי מחבלי חמאס.
בהמשך עלו לבמה זמרים מהשורה הראשונה בישראל, בניהם קרן פלס, רן דנקר, מירי מסיקה, אגם בוחבוט, ברי סחרוף, היהודים, יהודה פוליקר ועוד. רבים שלא חששו להכתים את עצמם בצבע פוליטי כזה או אחר ובביצועים מרגשים ומרטיטי לב לא הותירו כלל מקום לציניות וביקורת.
בין השירים עלו לנאום בני משפחותיהם של חלק מהנרצחים ומהחטופים, בתוכם יונתן שמריז, אחיו של החטוף אלון שמריז ז"ל שנהרג בשבי החמאס. שמריז יצא בדבריו נגד הממשלה ואמר "קוראים לזה הפקרה. במקום שנעמוד פה המוני ישראל יחד, אנחנו עומדים ומחכים לאזעקה. במקום שהממשלה תחקור את המחדל, אנחנו שואלים שאלות את עצמנו מבלי לקבל תשובות. אין דוגמא אישית, אין חזון, אין מנהיגות, אין קבלת אחריות".
בסיום עלה לבמה הזמר שלמה ארצי שחתם את הטקס עם שירו "יותר מזה אנחנו לא צריכים" כשהחטוף יגיל יעקבי לצידו, ואמר כי "אנחנו באים מהמקום המאחד לא המפריד".
