"כל הזוגיות שלנו הייתה במהלך השירות הצבאי של יונְדי", אומרת הדר קרואני־לוינשטיין (27), שנישאה ליונדב רז לוינשטיין חודש בלבד לפני פרוץ המלחמה. "תמיד פחדתי ממלחמה בעזה, פחדתי שמשהו יקרה. עוד לפני המלחמה צילמתי סרטונים שלו כשהוא שר ומנגן, שיהיה לי. בשמחת תורה היינו בבית שלנו בירושלים עם חברים. יונדי הלך לעשות שמח בבית הכנסת של סבא שלו ברחביה, בית כנסת של מבוגרים. כל הבוקר הטלפון שלו מצלצל, ומתישהו הצלצולים עוברים לטלפון שלי. ואז מתחילות גם אזעקות, ואני מנסה להבין מה קורה. אני עונה לטלפונים שלו ושלי, מצליבה מידע ומבינה שהוא מוקפץ ושאוספים אותו מבית הכנסת. אני מכינה לו תיק בתחושה של מלחמת יום כיפור. הוא מגיע, אורזים דברים אחרונים והוא יוצא. אני יורדת אחריו במדרגות עם אוכל, אומרת לעצמי שאני לא יודעת אם אראה אותו שוב".
יונדב הגיע עם חבריו מסיירת גבעתי לקיבוץ נחל־עוז. במשך שלושה ימים הם לחמו והצילו תושבים שם ובמקומות נוספים בעוטף, ומשם עברו לאימונים לקראת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. כל הזמן הזה ניסתה הדר לגרש מראשה את המחשבות המטרידות, את תמונות ההלוויה שלו שעלו בדמיונה. הם נפגשו קצרות בבסיס, והדר מעידה שיונדב היה נחוש כמו שלא היה מעולם. "רוח הלחימה שלו, האמונה שלו בעם שלנו ובצבא, היו בשיא. הוא אמר 'נחזיר את הכבוד של עם ישראל'. הוא יצא לאפטר קצר לפני הכניסה הקרקעית, ביום רביעי. רק אז ראיתי את הסרטון שלו שרץ ברשת, שהוא צועק למצלמות: 'הדר אשתי, אני אוהב אותך'. בחמישי התעקשתי ללוות אותו באוטובוס עד צאלים. נפרדנו בבסיס שלו עם סיגריה אחרונה. למחרת הם נכנסו לעזה".
הדר דאגה לתעד כל מפגש עם יונדב שלה, חוששת שאלה תמונות אחרונות. "ביום שני קיבלתי את הסרטון של החתונה שלנו. רציתי כבר לספר לו. יומיים אחר כך מגיע אליי סרטון שלו מחויך מתוך נגמ"ש בעזה, אומר שהוא בסדר והעיקר שאני אהיה בסדר. זה נתן לי נחת, הכול בשליטה". בסביבות 11 וחצי בבוקר יום שישי, 3 בנובמבר, שבוע אחרי הכניסה הקרקעית לעזה, נהרג יונדב במחנה הפליטים שאטי. הדר שהתה באותה שבת בצפון. שתי אחיות עם בעלים מגויסים בעזה, אצל אחות שלישית. כשהגיעו הדפיקות בדלת, לשבריר שנייה הן הספיקו לתהות חייהן של מי מהן השתנו לנצח. "ואז שאלו אם הדר נמצאת פה, והתחלתי לבכות".
"אלבום החתונה שלנו הגיע במהלך השבעה", מספרת הדר, ונוגעת לרגע בטבעת הנישואים הגדולה שתלויה בשרשרת על צווארה. "החיים שלי נעצרו בחתונה. אני עוד שם, כשאנחנו חתן וכלה. בכ"א באלול היה יום הנישואים שלנו. זה הזוי, כבר ראינו את השחרור בעיניים, היינו אמורים לצאת לירח דבש. הייתי רגילה לישון לבד כל השבוע, ובשישבת הוא חוזר. אז כל יום קשה, אבל סופ"שים הכי קשים. לא נעים לומר, אבל חתונות הם הטריגר הכי גדול שלי. אני מרגישה שאחרים חיים את החיים שלי. מתחתנים, יולדים ילדים, והחיים שלי נעצרו שם. אני מעצבת ותופרת. שמלת הכלה שלי הייתה השמלה האחרונה שעיצבתי ותפרתי. ניסיתי לחזור לתפור, זה לא עובד".
הריאיון המלא יפורסם מחר (יום ו') ביומן
