ברבע לתשע של בוקר שמיני עצרת אשתקד, התקשר אבי חובלאשוילי לרעייתו שושי, ואמר שהפעם מדובר במשהו אחר. שהייתה היתקלות עם מחבלים בצומת סעד, וזה פשוט אחר. "אני בדרך כלל חופרת לו, אבל שמעתי התרחשות אז לא חפרתי", מתארת שושי. "חצי שעה אחרי, הרגשתי שהלב שלי דופק חזק. אמרתי לעצמי, משהו קרה לו. אני מתקשרת אליו שוב ושוב, והוא לא עונה. כותבת, והוא לא עונה. אמרתי לעצמי: אם הוא חוזר, אני אומרת לו שסיימנו עם צה"ל, הלב שלי לא עומד בזה יותר. בארבע וחצי לפנות בוקר הגיעה הדפיקה בדלת".
אצל הדר קרואני־לוינשטיין הדפיקה בדלת הגיעה אחרי כחודש, בליל שבת. אצל נטע ויס במוצאי שבת לפני ארבעה חודשים. שלושתן – בגיל שונה זו מזו, בתקופת זוגיות וחיים אחרת – שמעו את אותן מילים קשות מתוך פרוטוקול השכול אודות בן זוגן: "נפל בעת מילוי תפקידו".
"הפחד היה שם תמיד, אבל גם התחושה שלנו זה לא יקרה", אומרת שושי חובלאשוילי־סבהט (28), אם לרומי־אור בת השנה וחצי, ולאמרי־אברהם בן חמשת החודשים, שנולד אחרי שאביו נפל. "אבי היה בקבע. חצי שנה לפני 7 באוקטובר הוא היה בהיתקלות עם חייל מצרי, גם בשבת. שלושה נהרגו באירוע ההוא, ואבי יצא בחיים. היה לי הסכם עם א־לוהים שהוא שומר עליו, אז למרות החשש לא חייתי בפחד. אבל ב־7 באוקטובר הייתה לי הרגשה אחרת. גרנו אצל ההורים שלו עד שתסתיים בניית הבית שלנו, והוא היה איתנו בחג. איך שהוא הוקפץ, משהו בתוכי הרגיש שהוא לא חוזר אליי.
"בשבע וחצי הוא עלה על מדים, ויצא עם חיוך. אמרתי לו 'מה אתה מחייך, מטומטם? תוריד את החיוך'. הייתי עם תינוקת בת חצי שנה, ובתחילת היריון שעוד לא סיפרנו עליו לאף אחד חוץ מאימא שלי. התכוַונו לספר להורים שלו בחג, אז אמרתי לו 'בוא נספר להם מהר לפני שאתה הולך', אבל אבי ענה: 'אני תכף חוזר ונספר, מה את דואגת'. מאוחר יותר, בטלפון, הוא כבר נשמע אחרת". התחושות הקשות שליוו את שושי הביאו אותה לספר להוריו על ההיריון בעצמה עוד באותו בוקר, כשטילים עפים גם על עיר מגוריהם, אשדוד.
אחיו הצעיר של אבי שירת גם הוא בצבא באותה עת. כשהקצינים עמדו בפתח הבית, אימו שאלה: "דניאל או אבי?". שושי הגיעה לסלון, והם ביקשו ממנה לשבת. היא הביטה בהם ושאלה רק: "מתי זה קרה?". אבי נפל בלחימה בחניון רעים, בין 11 ל־12 בצהריים, לאחר שהצליח לחסל מחבלים בהיתקלויות בדרך.
הדר קרואני־לוינשטיין: "אלבום החתונה שלנו הגיע בשבעה. החיים שלי נעצרו בחתונה. כבר ראינו את השחרור, היינו אמורים לצאת לירח דבש. אני מעצבת ותופרת. שמלת הכלה שלי הייתה השמלה האחרונה שעיצבתי ותפרתי"
"כל הזוגיות שלנו הייתה במהלך השירות הצבאי של יונְדי", אומרת הדר קרואני־לוינשטיין (27), שנישאה ליונדב רז לוינשטיין חודש בלבד לפני פרוץ המלחמה. "תמיד פחדתי ממלחמה בעזה, פחדתי שמשהו יקרה. עוד לפני המלחמה צילמתי סרטונים שלו כשהוא שר ומנגן, שיהיה לי. בשמחת תורה היינו בבית שלנו בירושלים עם חברים. יונדי הלך לעשות שמח בבית הכנסת של סבא שלו ברחביה, בית כנסת של מבוגרים. כל הבוקר הטלפון שלו מצלצל, ומתישהו הצלצולים עוברים לטלפון שלי. ואז מתחילות גם אזעקות, ואני מנסה להבין מה קורה. אני עונה לטלפונים שלו ושלי, מצליבה מידע ומבינה שהוא מוקפץ ושאוספים אותו מבית הכנסת. אני מכינה לו תיק בתחושה של מלחמת יום כיפור. הוא מגיע, אורזים דברים אחרונים והוא יוצא. אני יורדת אחריו במדרגות עם אוכל, אומרת לעצמי שאני לא יודעת אם אראה אותו שוב".
יונדב הגיע עם חבריו מסיירת גבעתי לקיבוץ נחל־עוז. במשך שלושה ימים הם לחמו והצילו תושבים שם ובמקומות נוספים בעוטף, ומשם עברו לאימונים לקראת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. כל הזמן הזה ניסתה הדר לגרש מראשה את המחשבות המטרידות, את תמונות ההלוויה שלו שעלו בדמיונה. הם נפגשו קצרות בבסיס, והדר מעידה שיונדב היה נחוש כמו שלא היה מעולם. "רוח הלחימה שלו, האמונה שלו בעם שלנו ובצבא, היו בשיא. הוא אמר 'נחזיר את הכבוד של עם ישראל'. הוא יצא לאפטר קצר לפני הכניסה הקרקעית, ביום רביעי. רק אז ראיתי את הסרטון שלו שרץ ברשת, שהוא צועק למצלמות: 'הדר אשתי, אני אוהב אותך'. בחמישי התעקשתי ללוות אותו באוטובוס עד צאלים. נפרדנו בבסיס שלו עם סיגריה אחרונה. למחרת הם נכנסו לעזה".
הדר דאגה לתעד כל מפגש עם יונדב שלה, חוששת שאלה תמונות אחרונות. "ביום שני קיבלתי את הסרטון של החתונה שלנו. רציתי כבר לספר לו. יומיים אחר כך מגיע אליי סרטון שלו מחויך מתוך נגמ"ש בעזה, אומר שהוא בסדר והעיקר שאני אהיה בסדר. זה נתן לי נחת, הכול בשליטה". בסביבות 11 וחצי בבוקר יום שישי, 3 בנובמבר, שבוע אחרי הכניסה הקרקעית לעזה, נהרג יונדב במחנה הפליטים שאטי. הדר שהתה באותה שבת בצפון. שתי אחיות עם בעלים מגויסים בעזה, אצל אחות שלישית. כשהגיעו הדפיקות בדלת, לשבריר שנייה הן הספיקו לתהות חייהן של מי מהן השתנו לנצח. "ואז שאלו אם הדר נמצאת פה, והתחלתי לבכות".
לנטע ויס, אלמנתו של אילון, לא היו חששות כאלה. "תמיד חשבתי שאני אמות לפניו", היא משתפת. "אני לא מפחדת ממוות. לפני שהפכתי למיילדת עבדתי 24 שנים כאחות בפגייה, והתפקיד שלי היה ליווי משפחות. עטפתי לא מעט תינוקות בחיים שלי. אני תמיד מדברת על המוות שלי, ואילון היה אחוז פלצות מזה. עליו לא דאגתי בכלל, זה אף פעם לא עבר לי בראש".
מלחמת חרבות ברזל הקפיצה את אילון צפונה למשך כחמישה חודשים מתוחים. "הלוחמים נדרשו לשמור שהגזרה לא תבער במקביל לדרום. זה דרש איפוק וזה היה להם קשה", אומרת נטע (49), תושבת פסגות. "המון התגרויות, ואסור להם להגיב. אילון כבר נשק לחמישים, האבא של הלוחמים שם. הוא הזכיר להם שאסור לפעול מהבטן. תמיד הוא היה אדם שקול. את רואה איך גלגלי המוח עובדים אצלו, ורק אז הוא מגיב בצורה הכי מדויקת שיש. אז הייתי מאוד רגועה. בכל זאת, כשהיה מתקשר מהצבא ואני עם יולדת בחדר לידה, זרקתי את הכפפות, לא משנה באיזה מצב היולדת, ועניתי לו, כי בקושי שמענו ממנו".
אילון היה מחנך אהוב באמית מעלה־אדומים, ואיש משפחה שלא הסיר לרגע את האחריות מעצמו. "הוא אף פעם לא אמר 'עזבי אותי, אני במילואים'. איפה שהוא לא היה, הוא טיפל בכל מה שאפשר גם מרחוק – גז, בנק, הכול". בסוף אדר הוא השתחרר למשך חודש וחצי, ובתקופה הזו הספיק לחתן יחד עם נטע בת שנייה מתוך שבעת ילדיהם. שבועיים לאחר מכן, במהלך השבעה, מלאו לנכדתו שנתיים.
"הוא הוקפץ לעזה מיד אחרי שבת חתן, אבל ביקש להישאר יממה נוספת כדי לסייע לזוג להתארגן. נסענו אליהם למצפה־רמון עם ספה ענקית על האוטו", מחייכת נטע. "היו לו ידי זהב, סידר הכול. למחרת, ביום שני, ראיתי אותו בפעם האחרונה. ביום חמישי הוא בירך טלפונית את כל הילדים, כמו שהקפיד לפני כל שבת מאז המלחמה, ילד אחרי ילד. בשישי אמר שהפעילות נדחתה, אז היינו בטלפון עד כניסת שבת. במוצ"ש, כשלא התקשר להגיד שבוע טוב, חשבתי שהוא בפעילות".
אילון נהרג ברבע לחמש בבוקר שבת 15 ביוני, כשהטנק שהיה בו עלה על מטען. שלוש דקות לפני עשר בלילה הגיעו הקצינים לבית משפחת ויס בפסגות. דרך החלונות הם ראו את נטע והילדים נמרחים בסלון בערב שקט של מוצ"ש. אחד הקצינים אמר לחבריו: "אנחנו הולכים להפוך להם את החיים, בואו ניתן להם עוד שלוש דקות". "אי־אפשר לתפוס מוות. השכל שלנו לא תופס את זה", אומרת נטע. "הרי הייתה לנו כבר שגרה בלעדיו, אז אנחנו עדיין מחכים שיגיע".
הארץ ניצחה
שושי ואבי התאהבו ממבט ראשון, כשהיא הייתה בת 16 והוא בן 15, והם עבדו באותו אולם אירועים. "עברנו את גיל הנעורים יחד. הוא היה בן אדם מדהים, עם לב ענק ונתינה", מספרת שושי. "אצלו זה קודם כול החיילים שלו, אחר כך מדינת ישראל, ורק אז הוא. בן־אדם שעושה, לא מדבר. היה שקט אבל מאוד דומיננטי ובולט. בסוף זה ג'ינג'י עם אש בעיניים. אם הוא בחדר, מרגישים אותו. הוא היה אבא מהמם לרומי־אור, אבל לצערי את אמרי־אברהם לא זכה להכיר. הספקנו רק לשמוע יחד דופק".
נטע ויס: "הילדים המתוקים שלי תמיד מנסים לכסות את הבור. זה מאוד מוערך בעיניי, אבל אני מסבירה להם שהם לא יצליחו. נפער פה מכתש"
הדר ויונדב הכירו חמש שנים לפני מותו, בחפירות בעיר דוד. היא מגינות־שומרון, הוא ממעלה־אדומים. "יונדי היה צעיר ממני, לפני גיוס, ואני כבר הייתי אחרי שירות לאומי. היינו באותה חבורה, אבל לא הייתי בעניין. טסתי לטיול, כך שרק אחרי שנתיים הפכנו לזוג. החזות שלו הייתה מאוד בולטת, גדול וגבוה עם זקן ג'ינגי. זה אולי נתפס כמאיים, אבל היה לו הלב הכי רחב ורגיש בעולם. האח הגדול של כולם, חבר טוב".
יונדב, בוגר חוות השומר, התגייס מאוחר יחסית ונלחם על מקומו בצבא עד שהגיע לסיירת גבעתי. "הוא הגיע לשירות ממקום בוגר וחכם יותר, ובענווה. לא הרגיש מעל אף אחד. נתן עצות אבל גם עשה צחוקים עם כולם. קרא המון, איש ספר. ידע לדבר על כל דבר בשלוף, ובתוך זה שמר על תרבות דיון כי היה חשוב לו גם לשמוע. הוא לא בחר בזה, אבל הוא היה מנהיג".
נטע ואילון חגגו זה מכבר 28 שנות נישואים, שניהם ילידי בית־אל. "אימא שלו הייתה מורה שלי, והכרתי את האחיות שלו", מספרת נטע על ההיכרות ביניהם. "ידעתי מי הוא, אבל הוא לא הכיר אותי. למדתי סיעוד עם חברה משותפת שהייתה איתו בבני עקיבא. הלכנו יחד לאיזו הפגנה ופגשנו אותו שם. הוא היה עם זקן של שלושת השבועות, הכי מכוער שיש, ואני אמרתי 'זה בעלי'. חברות שלי צחקו עליי. אני באמת לא יודעת להסביר, אבל זה מה שהרגשתי. אולי ראיתי אור". החברה המשותפת מוריה ניסתה לחבר, אבל אילון יצא עם מישהי באותה תקופה, ונטע המשיכה הלאה. כמה שבועות מאוחר יותר הוא כבר היה פנוי, והיה סקרן לשמוע את ההצעה של מוריה. "אחרי חודש התארסנו".
מה הכי קשה מאז שהם אינם?
שושי: "הכול. המחשבות הראשונות היו מה יהיה עם הילדים. איך רומי תגדל בלעדיו, איך הקטן ייוולד בלי אבא. ובכלל, איך מספרים לכולם על ההיריון? כבר בהספד סיפרתי, לחסוך את המבטים בהמשך. הקשיים הם ברמה היומיומית ממש. מלקפל את העגלה ולשים באוטו, ועד הרגע הזה שילד אחד בוכה והשני מצטרף אליו, ואני במחשבות של 'למה אתה לא נמצא פה? אני צריכה שתעזור לי רגע'. הכי קשה זה בלילות. כל היום אני בעשייה, ואז כשהם נרדמים כל המחשבות באות והכול צף. כל לילה מחדש. 'הזמן עושה את שלו' לא עובד אצלי".
"אלבום החתונה שלנו הגיע במהלך השבעה", מספרת הדר, ונוגעת לרגע בטבעת הנישואים הגדולה שתלויה בשרשרת על צווארה. "החיים שלי נעצרו בחתונה. אני עוד שם, כשאנחנו חתן וכלה. בכ"א באלול היה יום הנישואים שלנו. זה הזוי, כבר ראינו את השחרור בעיניים, היינו אמורים לצאת לירח דבש. הייתי רגילה לישון לבד כל השבוע, ובשישבת הוא חוזר. אז כל יום קשה, אבל סופ"שים הכי קשים. לא נעים לומר, אבל חתונות הן הטריגר הכי גדול שלי. אני מרגישה שאחרים חיים את החיים שלי. מתחתנים, יולדים ילדים, והחיים שלי נעצרו שם. אני מעצבת ותופרת. שמלת הכלה שלי הייתה השמלה האחרונה שעיצבתי ותפרתי. ניסיתי לחזור לתפור, זה לא עובד".
נטע: "לאילון ולי הייתה זוגיות מטורפת. עבדנו ועמלנו עליה, לא חיכינו עם בעיות למחר. אני תמיד אומרת לזוגות: לעבוד על זה עכשיו, לא לדחות בגלל הילדים. לצאת אפילו למשהו קטן כמו הליכה יחד. אילון היה החבר הכי טוב שיש. כשהוא שאל מה שלומך, הוא באמת רצה לדעת וזכר בהמשך את האתגר שדיברנו עליו, שאל מה עם זה. הילדים המתוקים שלי תמיד מנסים לכסות את הבור. זה מאוד מוערך בעיניי, אבל אני מסבירה להם שהם לא יצליחו.
"נפער פה מכתש מאוד גדול, ואני יושבת לידו על ספסל. אפשר לדאוג לי שהספסל יהיה נוח, להביא שתייה וכיבוד, אבל את המכתש אל תנסו למלא. זה געגוע מאוד גדול, אֵבל מאוד נוכח, אי־אפשר להאמין כמה. אני מרגישה שאילון שולח לי דאגה מהמקום שבו הוא נמצא, מקל עליי במה שהוא יכול מרחוק. הנוכחות שלו מורגשת וגם הגעגוע. הר וגיא ביחד".
איפה אתן מוצאות נחמה?
שושי: "רק הילדים, הם הסיבה היחידה שאני קמה בבוקר. יש מלא מחשבות מה אבי היה אומר. עם שֵם לתינוק עוד היה קל, כי הוא זרק לאוויר את השם אמרי לפני שנפל. היו לנו מחשבות שונות בנוגע לחינוך ממלכתי־דתי, למשל. הוא חשש מזה. עכשיו כשהוא איננו, אני לא יודעת מה נכון. לכבד את העמדה שהייתה לו, או לשלוח לחינוך שאני מאמינה בו. היינו קונים יחד בגדים לגדוֹלה. עכשיו כשאני קונה לה משהו, אני ישר מנסה לחשוב אם הוא היה אוהב או לא".
הדר: "האמת שהכי מפחיד זה הלבד, השקט של הבית. אני משתדלת לצאת, להיות בעשייה ולפגוש חברים. עוזר לי לכתוב על יונדי, לדבר עליו, להנציח בכל דרך, שלא ייעלם. אני כותבת עליו בפייסבוק בכל שישי, זה הפך למעין טור קבוע. כשהתחלנו לצאת עשינו יחד את שביל ישראל, זה ממש בנה את הזוגיות שלנו, היה אבן דרך עבורנו. הייתה לו אהבה גדולה לארץ הזו. למדנו להכיר אותה יחד, וגם אחד את השנייה וכל אחד את עצמו. כשכל העולם קרס לא ידעתי מה אני עושה, אבל היה לי ברור שאצא לשביל לזכרו, וזה מה שעשיתי. אני מספרת עליו, תולה סטיקרים. כל שביל ישראל עם הסטיקרים הסגולים שלנו".
הדר מתאמצת לא להפוך את תחנות חייהם המשותפים למקומות טראומטיים, לכן בחרה לשוב לביתם אחרי חודש בבית חמותה. גם את הסבב השני בשביל ישראל ביקשה להפוך למשמח, וזה לא היה קל. "זה לחזור בזמן, כשבכל מקום יש חוויה – פה הוא חיכה לי בעליות, שם התחיל לשרוק. זה מציף, כואב וקשה, אבל זה הכי קרוב אליו שאפשר. היו לו שתי אהבות גדולות – אני והארץ. והארץ ניצחה".
נטע נאנחת: "היה לנו חלום שבגיל חמישים נעשה יחד את שביל ישראל. אני עוד אעשה את זה ובגדול עם הילדים, עם תלמידים, עם חבר'ה של אילון מהצבא. אבל זה יהיה אחרת. הבת שלי הודיה אמרה דבר חכם: 'אנחנו לא שמים את השכול על החלומות שלנו, אנחנו בונים את החלומות שלנו על השכול'. כי הכול נשבר, הכול התנפץ לרסיסים. עכשיו לכל אחד יש צ'ימידן של שכול לסחוב איתו. לאט לאט החלומות ייבנו מחדש, אבל השכול יהיה תמיד שיקול בתוך השכול".
איך ממלאים את תחושת הפספוס הזו?
נטע: "אילון היה מוכשר מאוד והספיק הרבה – לגדל תלמידים, להיות מורה דרך ומדריך טיולים. הוא הכיר היטב את הקוראן ואת הברית החדשה, ידע לענות בעניין. הוא הכי אהב הדרכות טיולים בעיר העתיקה ובתל־אביב, לא כמטיף אלא להתחבר לעם. הוא גם התנדב ב'ידידים' והיה במסלול דוקטורט בבר־אילן. הייתה לו מחשבה לצאת לחל"ת ולהיות חקלאי. הוא בצר כל שנה ענבים בפסגות, בהתנדבות מלאה. כמו אצל רבים אחרים, המלחמה הפכה הכול".
ביקב פסגות הציעו למשפחת ויס לקיים בציר לזכרו של אילון. נטע נענתה, והם עשו את זה בדרך שלו, "עם כובעים וחולצות וארוחת פועלים, עם כל החיות שהייתה בו. לא נעים להגיד, אבל עוד ספר תורה שישכב בארון קודש זה פחות הוא. בכל מקום שהוא הרגיש פחות נצרך, אילון היה שט ועובר הלאה. ההנצחה שלו צריכה להיות משהו חי". זר לא יבין
בתוך מעגל השכול שעוטף את האלמנות, ישנו גם שכול שקוף יותר, זה של המשפחה המורחבת, שלו וגם שלה. "אבא של יונדי נפטר לפני כמה שנים", מספרת הדר. "אימא שלו אישה מדהימה, וגם האחים שלו. לא הייתי יכולה בלעדיהם. המשפחה בשבילו הייתה ערך עליון. הוא תמיד הקפיד לקפוץ אליהם להגיד שלום כשחזר לסופ"שים. גם המשפחה המורחבת שלו מגובשת, והוא התעניין בכולם ברמה של הילדים של בני הדודים –מה הם עושים, איפה הם בחיים. זכיתי במשפחה שלו.
שושי חובלאשוילי־סבהט: "אנשים מספרים לי שהם חלמו עליו, אני מקשיבה מנימוס אבל אין לי כוחות. תעזבו אותי, לא רוצה לדעת. אני לא מצליחה לחלום עליו וזה גורם לי לקנא. אני עוד מחכה שהוא ידפוק בדלת. בראש שלי הוא בבסיס"
"זה לא קל, אבל זו התמודדות של ביחד וזה נותן עוגן אחד לשני. המשפחה שלי הם מעגל שקוף יותר. הם איבדו חתן וקצת גם אותי, כי אני לא אותה הדר. הם עוטפים ומחבקים. וכמו שיש עמותות שרואות אותי, יש עמותות גם בשבילם. יש מעגל לאימהות של אלמנות שנותן מקום להתמודדות שלהן, וזה מחזק וחשוב".
שושי: "האמת היא שאין לי פניות נפשית לאף אחד. אנשים מספרים לי שהם חלמו עליו, ואני מקשיבה מנימוס אבל אין לי כוחות. תעזבו אותי, לא רוצה לדעת. כי אני לא מצליחה לחלום עליו וזה גורם לי לקנא, ואני לא אוהבת לקנא. פסיכולוגים אומרים שזה ענייני תת־מודע, וברגע שתשחררי ותביני שהוא לא חוזר, תחלמי עליו. אבל אני עוד מחכה שהוא ידפוק בדלת. בראש שלי הוא בבסיס, סוגר שבת. אני לא באמת מבינה שהוא לא חוזר. המשפחה שלו סביבי לוודא שאני בסדר, ובזכות הילדים אנחנו מרימים את עצמנו".
נטע: "אילון היה כמו בן בשביל אימא שלי, הוא החתן הראשון שלה. לאילון היה יישוב דעת, עצות טובות והמון תבונה. היא תמיד שאלה 'רגע, מה אילון אומר'. לאן אישה הולכת אחרי לידה? למי היא קוראת כשיש ילד חולה בבית? אימא שלה. היא חלק מהבית שלו, ואז הוא נהרג, ופתאום הם במעגל בלתי נראה".
כל אחת מהן שותפה בכמה מעגלי נשים שאיבדו את בן זוגן, בוחרות מתי להצטרף לפעילות ומתי לא, לפי התחושה. "לפעמים אני חוזרת עם מועקה גדולה ולפעמים עם כוח", משתפת שושי. "לפעמים הסיפור שלי הכי גרוע בחדר ולפעמים של מישהי אחרת, ודווקא אז קשה לי להתמודד עם זה. בקבוצה של אלמנות בהיריון הכרתי מישהי ששמעה לפני כן על הסיפור שלי ולקחה אותו קשה, ואז מצאה את עצמה באותה סיטואציה. פתאום אני ותיקה בתחום, כי הייתי חודשיים לפניה במצב הזה. זה לא קל, אבל טוב לשתף ולקבל עצות. מצד שני קשה לראות עוד אחת שהצטרפה, אני לא רוצה לראות עוד מצטרפות למעגל הנוראי הזה".
נטע: "בקבוצה שלי יצאו ללילה באולגה (כפר הנופש של האגודה למען החייל שמקיים נופשים ליתומי ואלמנות צה"ל, א"ג), אבל אני עוד לא שם. אולי כי אני הכי טרייה פה בשכול. אני עוד צריכה לדייק לי מה נכון לעשות. לבחור בעדינות גם את קבלת העזרה, לבחור איזה מקלות הליכה אני רוצה".
הדר: "יש מעין שותפות גורל שמסייעת. כל אחת חווה אבל ואובדן בצורה שונה. אין דמיון אבל יש הזדהות בתוך המעגל הזה. שם אין חשש שלא יבינו אותך. זה בסדר לצחוק וגם לבכות. חברות שלי ממש עטפו אותי, אבל הן לא במקום הזה כדי להבין, גם אם הן חברות מאוד טובות".
שושי: "מישהי שבעלה כבר הרבה זמן במילואים בוכה לי שאין לה כוחות עם שלושה ילדים. נמאס לה וקשה לה, והיא לא קולטת את המצב. הבנתי שלא משנה כמה אנשים קרובים אליי, רק מי שבסטטוס דומה יבין אותי באמת. השאלה הכי הזויה ששאלו אותי בחודש שביעי הייתה: 'ההיריון הזה שלו?'"
הדר: "יש את אלה שמנסים לעודד אותך עם משפטים כמו 'את צעירה, החיים עוד לפנייך. את תתקדמי בחיים'. ואת נחנקת. הם לא יודעים לאכול את הסיטואציה. זה אולי מנחם את עצמם, לא אותי".
נטע: "אנשים מחפשים משימות, פתרונות. אין משהו חכם להגיד? שב ליד וזהו. אל תמהר להתחיל למצוא פתרונות. אומרים לי 'אה, הבת חזרה לעבודה? יופי'. כאילו שזהו, נגמר האבל".
הדר: "ואם היא לא הייתה חוזרת, זה היה 'אוי, לא חזרה עדיין?'. כאילו שזה המדד למשהו. אנחנו מייצגות לאנשים את התגשמות הסיוטים שלהם. הם רוצים לשמוע שאפשר לחיות אחרי התרחיש הכי גרוע, מנחמים את עצמם. אותנו זה לא מנחם".
איך מדברים נכון לנשים שכולות?
שושי: "שאלו אותי אם אני מתכוונת לחזור לשם המשפחה הקודם שלי. למה? אני מוחקת אותו? שימו את עצמכם במקומי ותשאלו את עצמכם אם זה משהו שהייתם רוצים לשמוע במצב הזה".
"אל תשאלו 'מה שלומך', זו שאלה לא רלוונטית", מוסיפה הדר, והשתיים האחרות מצטרפות בהסכמה מלאה. אז מה כן? "חיבוק או 'אני חושבת עלייך', זה טוב".
נטע: "מה שלומך זו שאלה גרועה. אין מה לענות עליה. לא רוצה לפתוח ולא בא לי לענות".
שושי: "לי קשה דווקא ששולחים פתאום הודעת חיבוק. אולי קמתי בטוב ואני בעשייה, לא רוצה ליפול פתאום".
נטע: "הלכתי עם הבן שלי להוציא תעודת זהות והציעו לי לחדש גם את שלי, אם אני כבר שם. רק לחשוב לשנות סטטוס לאלמנה, לא מסוגלת".
"הם כבר ישלחו לך", מעדכנת שושי. "מוחקים את השם של בעלך".
נטע: "אז אני יכולה לשמור על הספח הישן?"
שושי: "יש לי ספח עם השם של בעלי שהילד לא רשום בו, וספח עם השם של הילד שהבעל שלי לא רשום בו. אני חייבת ספח, כדי לרשום ילדים. אבל אני לא מסוגלת לבחור, אז לא זה ולא זה".
הדר: "אני לא הספקתי לעדכן תעודת זהות. עברתי בתעודת הזהות ישירות מסטטוס של רווקה לאלמנה".
האם יש רצון להעיף את כל העולם, ולהגיד רגע, הוא רק שלי?
שושי: "בטח. יש לפעמים איזה מתח מי אבֵל יותר, האישה או האימא. בהתחלה היה לי מאוד לא נעים מאימא של אבי. שואלים אותי איפה לקבור אותו ומה לרשום במצבה. אבל יש את אימא שלו. מצד שני, ברור שבא לי שהוא יהיה רק שלי. ושלא יחלמו עליו אנשים אחרים".
הדר: "יש רצון שבאמת יזכרו אותו, פשוט ככה. יונדי גיבור, ואני עסוקה בזה כל הזמן. בסוף זה גם הכי חשוף. זה האיש שלי והחיים שלנו, ועד שהוא נהרג אף אחד לא ידע איזה מיוחד הוא, איזה איש ענק הוא היה. ובאמת בסוף צריך לשים את הגבול. אני יודעת שהוא שלי ואף אחד לא יכול לקחת לי את זה. ובמקביל אני גם זוכה לשתף".
נטע: "אני מרגישה שאילון צמח בבית שלנו בפסגות. זיהינו את השתיל המיוחד והצמחנו אותו. ברור שהוא שלי, אבל היה לו קשר מאוד טוב עם הילדים. היינו חטיבה כזו של משפחה, 'וואן פמילי', מאוד מחוברים. כן, הוא הכי הכי שלנו, ועכשיו גם קצת של עם ישראל".
ואז, כשאני מעזה לשאול בזהירות מה הן היו אומרות לבן הזוג לו היה מופיע פה עכשיו לרגע, שלושתן פולטות קריאה קולנית אישית אך משותפת, כזו שמלווה בחיוך אבל נשמעת גם כזעקה.
נטע: "וואו, הייתי מכווצ'צ'ת אותו שחבל על הזמן. אני מתגעגעת ברמות. לא הייתי אומרת לו 'אל תלך'. הכול היה בשיתוף והסכמה, גם השירות במלחמה".
שושי: "יו, קודם כול הייתי מחבקת אותו. זה הכי חסר לי, חיבוק. ואז כועסת עליו".
הדר: "היה כעס, בטוח".
שושי: "וזהו, רק מחבקת בלי להגיד כלום".
הדר: "אני גם לא יודעת אם הייתי מצליחה להגיד משהו במילים. הייתי קופצת עליו ובוכה. יש בי משהו שלפעמים מאוד כועס עליו, אבל הגאווה משתלטת על זה. אני באמת מאוד גאה בו, על ההתמודדות, על הדרך שעשה. יכול היה שלא להתגייס לקרבי, ובחר שכן. אני פשוט מתגעגעת ברמות. מחבקת ולא נותנת לו לעזוב".
