"זו הייתה שנה מורכבת לכולנו וההתיישבות שילמה מחירים כבדים מאוד, ומצד שני קרו כאן תהליכים שלא קרו כבר עשרים שנה". במשפט אחד מתאר ישראל גנץ, יו"ר מועצת יש"ע וראש מועצת בנימין, את שני קצוות החבל שהוא אוחז. "לפעמים הכאב והצמיחה מגיעים ביחד – קרה לנו האסון הכי גדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, ובאותו יום נס גדול שהמשוגעים בצפון וביהודה ושומרון לא הצטרפו לחמאס. גם ביהודה ושומרון זו אחת השנים הקשות שעברנו. אנחנו נתונים למתקפה מדינית קשה בעולם הסנקציות, שלעומת ההקפאה של אובמה שרק בלמה אותנו, ממש לוקחת אותנו אחורה; המצב הביטחוני מעורער והצבא אומר בגלוי שיש פה מעורבות איראנית. באותה נשימה יש כאן התפתחות אדירה, הכרה ב־15 יישובים, מיליארדי שקלים הגיעו לכבישים, חוות מוּקמות, בתים נבנים, סקרי אדמות נערכים. זו שנה מורכבת מאוד, שחושפת גם עוצמות חדשות".
יש גורמים שלא אוהבים את ההתרחבות הזאת.
"לפני שבעה באוקטובר אשתקד התפיסה הייתה שההתיישבות מסכנת את המדינה, משפטים כמו 'למה אתם שם' היו שכיחים. בשבעה באוקטובר, כשראינו שהנוח'בות קראו לתושבי שדרות ובארי מתנחלים, הבינו שהמצב הפוך. הרבה הבינו שמודיעין וראש־העין לא הפכו להיות כפר־עזה וניר־עוז בגלל שיש מתיישבים שמוסרים את הנפש. הדעה הרווחת היום בארץ, ולצערנו הבנו את זה בצורה הכי קשה שאפשר, היא שההתיישבות אינה משקולת אלא חומת המגן.
"חודש לפני סוכות עשינו מסיבת עיתונאים של מועצת יש"ע מול משרד ראש הממשלה, ראינו את הטרור גואה והתרענו שזה עומד להתפוצץ לנו בפנים. הייתה אז ישיבה של ראשי מערכת הביטחון שפרסמו הודעה שהטרור היהודי הוא הסכנה הגדולה, ואמרנו להם – אתם לא מבינים את האירוע, 'הטרור היהודי' הוא לא האירוע".
קמפיין "אלימות המתנחלים" לא דעך. באמצע המלחמה היה פה תרגיל שמדמה חטיפת פלסטיני בידי מתנחלים.
"זו תופעה מורכבת שצריך לטפל בה. אבל יש בעיה בהתייחסות אליה, לוקחים משהו מינורי ומציגים אותו כאילו הוא הבעיה של יו"ש, בזמן שהבעיה שלנו היא אלפי אירועי טרור בשנה ואיום תמידי על החיים שלנו. ארגוני השמאל, עם הרשות הפלסטינית, הצליחו באמצעות זה לעשות לנו דה־לגיטימציה. אני נוסע לא מעט לארה"ב, ויודע שמדינת ישראל כשלה בנושא ההסברה כאן. לערבים יש מערכת משומנת שמוציאה סרטונים, ולא מתמודדים עם זה ברמה מערכתית. למשל, בדו"ח של האו"ם מחשיבים כל כניסה של יהודי להר הבית כ'אלימות מתנחלים', אז ברור שהנתונים שקריים אבל אף אחד לא בודק ולא חושף את השקר. יש בעיה נוספת של חוסר תיאום בין זרועות הביטחון. המשטרה מעידה על ירידה דרמטית בתופעה בשנה האחרונה, והשב"כ אומר שהוא לא מאמין למשטרה. עושים פה עוול להתיישבות".
הקמפיין הזה הביא לעולם גם את הסנקציות הכלכליות שמחלקת המדינה של ארה"ב מנחיתה על אזרחים.
"המילה סנקציות לא נכונה, מדובר בפגיעה ברוטלית בריבונות של מדינת ישראל, ומדינה שלא יודעת להגן על הריבונות ועל הדמוקרטיה שלה נמצאת בסכנה. היום זה מתנחלים, מחר זה קציני צה"ל, ראשי ערים, שרים – זה יכול לשתק את המדינה. ארה"ב לא לבד, כל מדינה עכשיו יכולה להחליט שהיא מפעילה סנקציות על מי שהיא רוצה. אנחנו משקיעים בארה"ב ובארץ בשיחות עם משפיענים, עם חברי קונגרס, נפגשים גם עם רפובליקנים וגם עם דמוקרטים. עם זאת, מדינת ישראל חייבת לעשות הרבה יותר.
"ישראל צריכה לנצל את הקפאת הפועלים הפלסטינים לטובתה. זו ההזדמנות להתקדם לשיטות בנייה חדשות והבאת פועלים אחרים. ככה גם נדביק את הפער שצברנו"
"ואחרי כל זה, יש פה חבורה קטנה מאוד של בני נוער שרואים את העולם בתפיסה מצומצמת ולוקחים את החוק לידיים. אי־אפשר להשלים עם זה וצריך לעזור לחבר'ה האלה ולטפל בבעיה הזו. ישבתי עם כל שרי הממשלה הרלוונטיים בנושא – כולל שר החינוך – ושאלתי מה הטיפול של מדינת ישראל לנוער הזה, מהי התוכנית החינוכית. אין מערכת חינוכית בעולם שעובדת עם משטרה ושב"כ, זה לא יעבוד. אף אחד לא לוקח עליהם אחריות. אם אחד הילדים שלי היה ישן לבד על איזה הר בלי ביטחון ובלי אמצעים בסיסיים, ויש גבעות עם ילדות בנות 12, לא הייתי נרדם מדאגה. אי־אפשר להסתכל על זה רק מעיניים של משטרה ושב"כ, אני חושב שצריך לבנות תוכנית טיפולית וחינוכית עבורם".
נכון שהנערים האלה צריכים טיפול, אבל מטריד לראות שבמערכת הביטחון יש גורמים שמושפעים מהתופעה ומציירים את ההתיישבות לפי קווי המתאר שלה.
"אני מרגיש שחל שינוי מצד המשטרה והצבא בנושא הזה. למעט מקרים ספציפיים, אני רואה שבצבא מבינים את התמונה. לגבי השב"כ, כשאני שומע את רונן בר אומר שזו הבעיה המרכזית של מדינת ישראל, אני חושב שהוא, במילים עדינות, שוגה מאוד בראיית המצב. אבל רוב המערכות רואות את הבעיה בממדיה הנכונים".
שלטון אזרחי, לא צבאי
ישראל גנץ (46), נשוי לתהילה ואב לשבעה ומתגורר ביישוב פסגות, החל בפברואר קדנציה שנייה בתפקידו. כמה חודשים אחר כך נבחר לתפקיד יו"ר מועצת יש"ע. בשני הכובעים הללו הוא מתמרן בין הרצון לקדם את ההתיישבות לבין האבל על הנופלים במלחמה. 40 לוחמים מהמועצה האזורית בנימין נפלו מתחילת התמרון, ו־16 אחוזים מכלל הנופלים הם מיהודה ושומרון – אזור ששיעור תושביו באוכלוסייה הוא רק חמישה אחוזים. "זה מספר מבהיל, עוד לפני שדיברנו על אחים או הורים של נופלים", אומר גנץ. "להיות בעשרות הלוויות וניחומי אבלים זה קשה, וכמה שזה קשה לי כאדם, למשפחות זה קשה פי מיליון. בכל פעם שהגעתי למשפחה שכולה גיליתי עוצמות שאין לי מושג מאיפה הם מביאים אותן. עם השכול והכאב, אנשים אומרים לי, 'תגיד לראש הממשלה שלא יעצרו, שימשיכו קדימה'. הכוח הזה בא לידי ביטוי גם בקהילות, למרות הקושי בהיכרות הקרובה והדאגה לשלום המגויסים, הקהילות חזקות מאוד ויודעות לתת מעטפת, והיא עוזרת מאוד".
בצל הלחימה בצפון ובדרום, ביהודה ושומרון מתקיימת זירה משנית שגובה הלהבות בה משתנה כל הזמן. חרף המצב השברירי גנץ רואה שבבסיס המצב טוב: "במבחן התוצאה, בזכות עבודה קשה של חיילי צה"ל, לא קרה פה שבעה באוקטובר. מתחילת המלחמה חל שינוי בדפוס הפעולה של צה"ל בכפרים, והוא הפך להיות הרבה יותר התקפי. חיסלו פה מאות מחבלים, עצרו אלפים, ועוד היד נטויה.
"עם זאת, הצבא צריך לעשות עוד הרבה כדי שלא נגיע לשבעה באוקטובר. ג'נין צריכה להיראות כמו דיר אל־בלח כי זו עיר טרור לכל דבר. שר הביטחון גלנט אמר בעצמו שבשלב הזה אנחנו מכסחים את הדשא אבל יבוא יום ונצטרך לעקור את השורש. אנחנו רוצים שתמחקו את תשתיות הטרור, כי זה סיכון לכל המדינה. ופה אני מבקש לחזק את דברי שר החוץ שאמר שצריך להניע את האוכלוסייה, לנקות ולהחזיר – ממש כמו שעשינו בעזה. בינתיים רואים הלוויות של מחבלים עם מאות חמושים, אם הרגת אחד ונשארו 500 זה כנראה לא עובד. כדי לנצח את הטרור צריך הרתעה, ואם הם מסתובבים חמושים בצעדות הם לא מורתעים".
אתה מדבר עם ראש הממשלה, מה עמדתו בנושא?
"זה ששר הביטחון אמר שנצטרך לעקור את שורשי הטרור זה צעד חשוב, ואני שומע את זה גם מראש הממשלה. זו לא רק דרישה של מועצת יש"ע, אלא של כל מדינת ישראל. גם מי שישן מאחורי גדר ההפרדה מבין שחומת הבטון לא תעצור את המחבלים על הטויוטה. ועד שמגיעים לעשות טיפול שורש, כפרים שמייצאים טרור צריכים להיות מכותרים באופן קבוע ואסור שתושביהם ייסעו איתנו על הכביש.
"אנחנו מבינים שטענת 'השמיכה הקצרה' היא לא תירוץ של צה"ל, אלא האמת. אנחנו עם אחד וצבא אחד, ואנחנו חרדים לחיי תושבינו בצפון ולחיי תושבינו ביו"ש באותה המידה. ולכן אנחנו לא אומרים 'תפעלו רק אצלנו'. אבל אנחנו כן צריכים להבין לאן זה הולך".
אחד החששות הגדולים ביהודה ושומרון הוא תרחיש של "היפוך קנים" – שהרשות הפלסטינית תפנה את הרובים שקיבלה מאיתנו כלפינו. "ברשות הפלסטינית יש צבא של 20 אלף איש שמתאמנים באפגניסטן", מזכיר גנץ. "מדאיג שאנחנו מפקידים את הביטחון שלנו בידי ראש רשות שהוא מכחיש שואה וברגע אחד יכול לרצוח אותנו. מסבירים לנו שיש לו אינטרס לא לעשות את זה, אבל אני חושב שאחרי שבעה באוקטובר אנחנו צריכים להתעורר מהמחשבה שהם רק רוצים שקט. למדנו שאם לאויב שלך יש יכולת להרוג אותך, צריך לפחד שבכל רגע יצוץ אצלו גם הרצון".
בינתיים משקיעים במועצות ביהודה ושומרון לא מעט במרכיבי הביטחון, ובראשם כיתות הכוננות והרבש"צים. גנץ רואה בהם גורם חשוב ביציבות הביטחונית באזור. "המצב הביטחוני שהגענו אליו היום הוא הרבה בזכות כיתות הכוננות, באמצעותן נמנעו המון התקפות כי הן יוצרות הרתעה. התפקוד שלהן ביו"ש בשבעה באוקטובר היה מצוין. בשמחת תורה בשמונה וחצי בבוקר כבר כולנו הגענו למועצה להערכת מצב, אחרי שכל כיתות הכוננות כבר היו פרוסות על הגדרות. מאז סיפקנו ציוד לכלל היישובים במיליוני שקלים, וגם לחיילים שהצבא שלח לכאן בלי ציוד. אבל צריך לזעוק כאן על אפליה: לא הגיוני שהמדינה משקיעה במועצות בצפון ובדרום – ואנחנו בעד ונצביע בשתי הידיים שיספקו להן כל תקציב נדרש – אבל לרשויות ביו"ש וביישובי קו התפר לא הועבר שקל. הממשלה החליטה להשקיע מאה מיליון שקל בחיזוק יישובי קו התפר, אבל הם לא מצליחים להעביר את התקציב לזה. זה הזיה".
לפני כשנתיים אמרת למקור ראשון שאנחנו פסע מריבונות. התקרבנו או התרחקנו?
"אנחנו מתקרבים כל הזמן אבל הקצב ייקבע בבחירות הקרובות בארצות הברית. ואני קורא לכל אזרחי ארצות הברית שגרים בישראל למלא את חובתם ולהצביע. בינתיים הממשלה הנוכחית עושה הרבה למען ההתיישבות. למשל, כשכביש 60 ייראה כמו כביש 6 זה יהיה משמעותי. גם הקמת המנהלת במשרד הביטחון, שבראשה עומד אזרח, זה צעד גדול, כי כשחושבים כמו אזרחים אנחנו מרגישים שמדינת ישראל הרשמית פועלת פה ולא שלטון צבאי".
גנץ מסביר שעד השינויים שהכניסה הממשלה הנוכחית, מי ששלט בפועל ביו"ש הוא מפקד פיקוד המרכז. "זה יוצר הרבה בעיות. לדוגמה, רצינו לבנות גן ילדים ביישוב עלי והיה צריך אישור של המנהל האזרחי. זה היה תקוע אצל היועץ המשפטי, שביקש הנמקה למה לא נשלח את הילדים לגן באריאל או בירושלים. ניסיתי לשאול אותו אם הוא היה שולח את הילד שלו בהסעה ממוגנת ירי לגן. אבל הוא אמר שאין לו ילדים והוא לא מבין בזה, אז הבהרתי לו שזו לא אפשרות ריאלית. חייל לא יכול להבין צרכים אזרחיים. אז ברוך השם הוקמה מנהלת שחושבת בצורה אזרחית, והיא מוציאה הרבה מנגנונים מהצבא לגורמים אזרחיים. השאיפה היא שכל קציני המטה יעבדו דרך משרדי הממשלה, בדיוק כמו שמשרד החינוך עובד כאן בלי קמ"ט ובלי חיילים, אותו דבר צריכים לפעול כל המשרדים. זו התקדמות לעבר ריבונות ואנחנו לא נעצור עד שתהיה כאן ריבונות מלאה".
היעד: מאה אלף תושבים
במסגרת התפיסה שהתשתיות האזרחיות הן אלו שמקבעות את הנוכחות הישראלית ביו"ש, גנץ החל לקדם את החיבור שלהן לתוכניות האב של מדינת ישראל. "היום יש בעיות מים קשות. ישבנו ראשי רשויות עם שר האנרגיה אלי כהן ועם מנהלי רשות המים, החשמל, הגז והביוב. השאיפה היא להיות חלק ממנהל התכנון והתוכניות האסטרטגיות של המדינה. לאזרחים פה מגיעות זכויות כמו כל אזרח אחר. כשמתכננים כביש או מניחים קו מים צריך לדעת כמה תושבים – ערבים ויהודים – ישתמשו בהם. אי־אפשר להמשיך להזניח את ההיבטים האלה".
יש הרבה גורמים שקוראים להחלפת הממשלה לאור המחדל ב־7 באוקטובר. מה דעתך?
"לכולם יש אחריות, מי יותר ומי פחות. אני כאחראי ביו"ש רואה שבתחום הזה יש התקדמות. הממשלה הזו עושה בהתיישבות מה שלא נעשה עשרות שנים. במה אני יכול להחליף שיהיה יותר לטובתי? אגב, למרות הקשרים הטובים לפעמים צריך לדפוק על השולחן ולהצביע על כשלים".
מועצת יש"ע היא לא גוף קצת ארכאי?
"מועצת יש"ע היא גוף חזק שעושה המון. בשנים האחרונות עבדו שם בדפוס מסוים שהיה נכון לאותה תקופה, כעת הגיע הזמן לשנות פאזה. אנחנו לא מחפשים עוד קרוואן פה ושם וגם לא כספים קואליציוניים, השאיפה היא רחבה ואסטרטגית: להיות חלק מהתקציב והמערכות של המדינה, כמו כל אזור אחר בארץ. אנחנו לא רוצים שקל יותר מאחרים, רק שיכניסו אותנו לאותם קריטריונים – בכבישים הצלחנו לעשות את זה והפלא ופלא התחילו להיסלל פה כבישים. בבחירות לפני שנה נבחרו 11 ראשי רשויות חדשים, רובם צעירים, וזה מוביל גם לשינוי של תפיסת התפקיד שלנו כמועצה ויכולתנו להשפיע".
לגנץ קשרים ענפים בממשלה הנוכחית. הוא היה גורם משמעותי במו"מ הקואליציוני ותיווך בין ידידו בצלאל סמוטריץ' לראש הממשלה, ובכל זאת הוא לא רואה את עצמו בשנים הקרובות בפוליטיקה הארצית. "אני עושה ודוחף כאן את הערכים שאני מאמין בהם", הוא מסביר. "גדלתי בהתיישבות וסוף סוף יש לי אפשרות להחזיר להתיישבות, ואין לי כרגע שאיפה להגיע לפוליטיקה הארצית".
אחת הסוגיות הדרמטיות ביישובי יו"ש היא בנייה עם פועלים פלסטינים. בניגוד למדינת ישראל, שאליה נאסרה כניסתם באופן גורף, כאן ההחלטה בידי כל יישוב. "אחרי שבעה באוקטובר אי־אפשר לזלזל בתחושת הביטחון של התושבים, וגם אם הצבא יגיד שזה בטוח, אתה לא יכול להגיד לאישה שבעלה מגויס שזה בסדר ובטוח שפועלים יעבדו מטר מהבית שלה. היום ההסתכלות רחבה יותר.
"הבנו שהחוסן הוא מרכיב חשוב. אתן דוגמה מתחום אחר: אישה ששדדו לה את הרכב וזרקו אותה ממנו באמצע הכביש, פעם הצבא היה אומר לי זה פלילי, לא ביטחוני. היום אף אחד לא יקבל תשובה כזו – מבחינתה יכלו לאנוס ולרצוח אותה. תחושת הביטחון היא מרכיב חשוב, ולכן אם יש לי 30 משפחות שבגלל שיכניסו פועלים הילדים לא יישנו בלילה ולא ילכו לבית ספר – המשך הבנייה עלול ליצור יותר נזק מתועלת. אבל יש יישובים שונים שרוצים להכניס פועלים ומציגים תוכנית ומתקדמים מתוך הסכמה של הקהילה.
"ועוד נקודה שאנחנו עומדים עליה היא להשוות את אישורי הכניסה של שב"כ. עד שבעה באוקטובר שיטות הבידוק לכניסה לישראל ולכניסה ליישובי יו"ש היו שונות, כך שפלסטיני שנכנס לבנות ביישוב לא יכול היה להיכנס לירושלים או לרמת־גן – וזה לא ייתכן, דמנו לא שווה פחות.
"וברמת המאקרו, המדינה צריכה לנצל את הקפאת הפועלים לטובתה. היום הבנייה בארץ נשענת על עבודה פלסטינית עם שיטות ישנות ולא איכותיות. זו ההזדמנות להתקדם לשיטות בנייה חדשות והבאת פועלים אחרים. לדעתי ככה גם נדביק בתוך חצי שנה בערך את הפער שצברנו. אבל מדינת ישראל לא עושה די לקדם את הנושא".
המועצה האזורית מטה בנימין היא הגדולה ביותר בישראל והאוכלוסייה בה הטרוגנית למדי. "זה מיקרו־קוסמוס של ישראל והוכחה שההתיישבות היום רחבה מאוד. והמשימה שלי היא שכל אחד מהם ירגיש בבית ויקבל את השירות הרלוונטי לו. יש כאן עובדים ומנהלים מצוינים ומסורים, והמשימה שלנו היא שבנימין תגדל בצורה משמעותית".
גנץ שואף שאוכלוסיית המועצה שלו תגיע ל־100 אלף תושבים בתוך חמש שנים. "היום יש כאן 82 אלף תושבים, ואנחנו מסוגלים להגיע ליעד. והמשימה הגדולה היא להצליח להגדיל את השירותים והתשתיות במקביל לצמיחה הדמוגרפית. אני מקווה שבשנה החדשה נדע לקחת את כל הקושי והכאב שהיו לנו, וכל הכוחות שהצטברו פה יפרצו החוצה. והפריצה כבר קיימת: בתשתיות, בכבישים, באזורי תעסוקה ובמסחר – מה שלא קרה מאה שנה קורה עכשיו. יהיו לנו עוד אתגרים לאומיים – צריך להחזיר את החטופים, לנצח במלחמה ולשקם את הפצועים בגוף ובנפש – אבל אנחנו נדע לעמוד בהם".
