שנה ושלושה ימים לאחר היום הנורא ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל ועדיין נדמה שהשאלה המרכזית ביותר שעולה מאותו יום: "איפה היה הצבא?" לא קיבלה מענה אמיתי למרות מספר תחקירים שפורסמו בנושא. השערים בגדר המערכת שנותרו פתוחים, הכשלים שגרמו לחטיבת העילית של כוח המילואים להתייצב בקו רק שבועיים אחרי ה-7/10, מדוע הטענה שאלפי מחבלים הפתיעו את צה"ל לא רלוונטית והתפיסה הצה"לית שמנעה מהכוחות להגיע ליישובי העוטף ופגעה בהם בלחימה, ועל כך שרה"מ וראש אמ"ן ידעו שמשהו מתבשל בעזה.
כך קרה שחטיבת השיריון הבכירה התייצבה בקו רק שבועיים אחרי 7/10
תחקיר שפרסם שלשום (ג') עקיבא ביגמן באתר מידה, מצא כשלים לוגיסטיים חמורים לא פחות ביחס ליחידות שיריון. לפי התחקיר, לוחמי חטיבה 4, המשויכת לפיקוד הצפון ונחשבת לחטיבת השיריון הטובה והמתקדמת ביותר במערך המילואים בצה"ל, הוקפצו בבוקר ה-8 באוקטובר ולמרות שמערכי הגיוס וההסעה לא תפקדו – הצליחו להגיע למחסני היחידה בתוך שעות ספורות. כשהגיעו, הסתבר להם לתדהמתם, כי הטנקים נמצאים מרחק 400 ק"מ מהם, בבסיס שיזפון הסמוך לאילת.
כשהצליחו להגיע לשיזפון, גילו שהטנקים שחוקים ולא מוכנים ללחימה. ביגמן מתאר כי באחד הגדודים 10 טנקים לפחות היו מושבתים מתחילת המלחמה ועד סופה ללא אפשרות לתיקון. בנוסף, נרשמו חוסרים משמעותיים בציוד, כגון פגזים, אמצעי עזר לראייה למרחק ובלילה (אמר"ל), קסדות ג'נטקס (קסדות לרכבים צבאיים כבדים המאפשרות ללוחמים לתקשר ביניהם בטנק – אמצעי קריטי ללחימה), פטיש – הקריטי לטיפול בטנק ובזחל – ועוד.
"המצב היה בכי רע", כותב ביגמן, "רק כעבור ימים ארוכים הצליחו אנשי החטיבה להעמיד את הטנקים בכשירות בסיסית. קסדות ג'נטקס הגיעו רק עם המשלוחים הראשונים מארה"ב, וזו רק דוגמא אחת. כשבוע אחרי הגיוס החלו ראשוני הטנקים לטפטף אל הגזרה המערבית של חזית הצפון, בה החטיבה אמורה להתפרס, ורק אחרי שבועיים תמימים הצליחה החטיבה להתייצב בקו. הצרות הללו נמשכו אל תוך הלחימה עצמה".
"'תקשיב, צה״ל גדול, אנחנו לא לבד, יהיה לנו גיבוי'. זה מה שכולם אמרו"
ב-30 ביולי העיד עמישב גנות, רס"ן בגדוד שריון בפיקוד-הדרום בפני ועדת החקירה האזרחית לאסון ה-7 באוקטובר, עליה יורחב בהמשך, וחרף העובדה שמדובר ביחידות שונות הפועלות בגזרות שונות – התמונה שצייר זה כמעט לחלוטין לזו שהציג ביגמן.
"כשהגענו לימ"ח, התקשינו מאוד להוציא את הטנקים, בעיקר בגלל בעיות מצברים", אמר גנות, "הם לא היו ישנים, אבל מסתבר שבאחסנה ממושכת הם מאבדים את המים שלהם, ובשלב הזה לא היינו מודעים לבעיה הזאת. לדעתי, החלפנו מאה מצברים בשבוע הזה (של ה-7 באוקטובר), עד שאמרו לנו שנגמרו המצברים בצה״ל. אני לא יודע מה שגרת האחזקה בימ״ח, אנשי הסדיר לא משתפים אותנו. זו בעיה יחסית פשוטה, אם היינו מודעים לבעיה היינו מביאים מים למלא את המצברים. יכול להיות שזה נבע מהזנחה. בגלל זה התעכבנו, יצאנו ב-9.10 בסוף היום ואני מניח שהיינו צריכים לצאת ב-8.10".
"אני לא מבין למה פיקוד דרום לא הקפיצו אותנו בשבת בבוקר", העיד גנות, "כי לדעתי אם זה היה קורה כבר היו באחת-שתיים אנשים בקו להציל את האנשים. הם לא היו באירוע. הבעיה העיקרית הייתה שמישהו צריך היה לקרוא לנו מהבית, לומר לנו: 'קחו את הדברים שלכם ותגיעו לגדוד'".
בתחקיר של ביגמן עלה שאנשי התחזוקה הציבו רף נמוך של כשירות הכלים לפקודת מעמ"ל (מעבר משגרה לחירום), אך ברגע האמת התברר כי גם הסטנדרטים הירודים התבררו כוורודים ביחס למציאות. "באחת היחידות דיווחו על סדר גודל של טנק או שניים לפלוגה שהיו בכשירות מלאה, בסופו של דבר אחרי שעות ארוכות הצליחו להשמיש רק כ-18 טנקים בגדוד מתוך 26 על הנייר, אך עם חוסרים דרמטיים בציוד", הוא כתב.
לפי גנות, הרשלנות בטיפול בטנקים נעוצה בכשלים לוגיסטיים ובכוח אדם: "אני לא מאשים את אנשי הימ״ח בהזנחה כי אם יש נגד אחד שמטפל בנושא החימוש, והוא אחראי על 150 רק"מים, אין מצב שהוא יגיע לטפל בזה בשגרת האחזקה שלו. שנתיים לפני המתקפה זיהינו בעיה שמסנני הדלק בטנקים מהימ״ח נסתמים, ושלושה טנקים נתקעו לנו על סתימות דלק. העליתי את הנושא הזה לאחראים באוגדה, והנגד טען שזה לא יכול להיות ולא אפשרי".
"כל המלחמה אנחנו העברנו עם שישה-שמונה טנקים. אני דיברתי עם דביר אדרי (מח"ט החטיבה הצפונית בעזה לשעבר), ואמרתי לו שלתפקד עם שישה-שמונה טנקים לא מאפשר לנו לעמוד במשימה. בנוסף, טנקים חייבים משאית מנוף בשביל פעולות אחזקה פשוטות אז התקן המבצעי קובע שיש לנו משאית מנוף אחת לגדוד, ואילו לנו יש שתי משאיות מנוף לכל החטיבה וגם הן בכשירות של 50 אחוז בלבד, כלומר דה פקטו החטיבה עם משאית מנוף אחת. גם על זה דיברתי איתו. הוא אמר: "תקשיב, צה״ל גדול, אנחנו לא לבד, יהיה לנו גיבוי'. זה מה שכולם אמרו".
"ב-2017, בשנות הקיצוץ הגדול, טענתי את הטענה הזאת, שצה״ל נשאר בלי מספיק טנקים בלי יכולת להכריע מערכה שמתנהלת בו-זמנית בעזה ובלבנון. שלחתי את זה למיקי זוהר, אבי דיכטר ועופר שלח. השניים האחרונים לא ענו, מיקי זוהר השיב אחרי כמה חודשים שהוא העלה את הנושא בוועדת חוץ וביטחון בפני משרד הביטחון, והם לא רוצים לענות".
"הטענה של 'אף אחד לא ציפה ל-3000 מחבלים' לא רלוונטית, איפה המענה ל-60 מחבלים?"
ביגמן מצא כי יחידות מילואים רבות לא התאמנו כהלכה בשנים האחרונות, לרבות חטיבת טנקים מסוימת שקיימה אימון באש בפעם האחרונה לפני 5 שנים, ביחידות אחרות התקיימו אימונים שלדיים לדרג הפיקוד בלבד ואילו החיילים השתתפו באימון גדודי או חטיבתי רק אחת ל-3 שנים, בעוד לדידו גם ביחידות המיוחדות ניכרה הזנחה של האימונים.
ביגמן הוסיף כי חלק ממפעילי הכלים ביחידות ההנדסה גרמו לעיתים לפגיעות בכלי בשל חוסר ניסיון ואימונים לא מספקים. ובכלל, גם ביחידות ההנדסה התברר כי קיים חוסר במספר הכלים, ברמת התחזוקה ובכשירות, כאשר לדבריו "באחת מיחידות ההנדסה דיווחו על כשירות נמוכה ברמה של 50 אחוז לאורך כל המלחמה". גם גנות סיפר מצדו על אימונים שלקו בחסר, כולל פרקטיקות בטיפול בטנקים אותן לא תרגלו, שימוש בנגמ"שים בלא שעבדו עמם קודם ועוד.
לפי ביגמן הכשלים הללו נבעו משינוי דרמטי שחלו בבניין הכוח של צה"ל, שיצר פערים קיצוניים בין רמות הכשירות של שנחשבות לחוד של צבא היבשה המכונות "החץ המטכ"לי" לבין היתר. אותן יחידות עילית של הצבא זכו לציוד משופר, אימונים והקצאות מספקות, בזמן ששאר היחידות סבלו מקיצוצים משמעותיים בתקנים ובציוד. לפי ביגמן, בראש המחדל עומדת ההערכה של צה"ל שניתן להסתפק באותן יחידות החץ, כך שצה"ל לא התכונן לאיזשהו תרחיש של מלחמה מול חיזבאללה וחמאס, כך שרק האוגדות המועטות שחשב שיבצעו את הפעילות הזו הצליחו לשמור על כשירות מבצעית. לא זו אף זו, ביגמן מציין כי אפילו ביחידות החץ היה ציוד בלוי.
גנות ביקר גם הוא את התכנון הצה"לי ביחס למוכנות למלחמה: "כל התרחישים שתרגלנו הגיעו מפיקוד דרום וכולם נפתחו במילים: '60 מחבלי נוח'בה חדרו' – אני לא חושב שהצבא נתן פתרון או מענה הגנתי לתרחיש הזה. הטענה של 'אף אחד לא ציפה ל-3000 מחבלים' היא טענה לא רלוונטית, איפה המענה ל-60 מחבלים? אם צריך להגן על כפר עזה מ-60 מחבלים, חייבים כוח קרקעי במקום שזמין תוך דקה ולא הייתה תגבורת שיכלה להגיע תוך דקה".
"סיפורה של חטיבה 4", כותב ביגמן, "שנחשבת לאחת מחטיבות העילית של כוח המילואים של צה"ל, הוא בקליפת אגוז סיפורו של צה"ל כולו בתחילת מלחמת חרבות ברזל. מצב הכשירות של החטיבה מעיד כאלף עדים על מצב הכשירות של כוחות המילואים של צה"ל ביום פריצת המלחמה".
"זו לא טעות, אלא התרשלות פלילית"
"כשאנחנו הגענו לקו בסוף מרץ עשיתי סיור גזרה עם הנגד שאחראי על המכשול בחטיבה הצפונית", סיפר גנות. "הוא סיפר לי משהו מאוד מעניין. הוא סיפר לי ששבועיים לפני המתקפה המחבלים הגיעו לגדר ופוצצו את המנעולים על כל השערים על הגדרות. עכשיו מי שאחראי על תכנית הגנה צריך לקחת בחשבון שהם רשאים להגיע לגדר, אנחנו נותנים להם להגיע לגדר, כי בשנתיים או שנה קודם היו יורים בהם בשביל ליצור מרחב אבטחה. עכשיו מותר להם להגיע לגדר, והם פוצצו את המנעולים, והם יכולים לעשות את זה גם מחר בבוקר".
"הוא סיפר שהוא התריע למפקדים שלו על העניין הזה, שיש למחבלים יכולת לפרוץ את הגדר והם עשו בה שימוש. אמרו לו תחליף את המנעולים והכול בסדר. בראייה שלי זה לא טעות, זה התרשלות פלילית. לא היה מישהו שעשה תמונת מצב ואמר יש לנו פריצה פה ופה ופה וזה מספיק בשביל להכריז על מלחמה", הוסיף.
"מה שקרה ב-7 באוקטובר היה ידוע מראש"
ב-1 באוגוסט העיד בפני ועדת החקירה האזרחית אמיר זיו אב ודיבר על כך שרה"מ נתניהו הכיר בהיתכנות התרחיש של טבח שמחת תורה שנים לפני כן:
"התרחיש שקרה ב-7/10 היה ידוע מראש, ב-2017 רה"מ (נתניהו) תיאר באחת מוועדות הכנסת תרחיש שאנחנו צריכים להתכונן לכך שכמה מאות מחבלים יעברו את הגבול ויכבשו שניים או שלושה יישובים, וירצחו עשרות ויחטפו עוד עשרות. זה אסון ברמה אינסופית וכשזה המצב לא משנה ההסתברות לכך שיתרחש. אם לא משנה ההסתברות, אסור להיות תלוי רק במודיעין, לא משאירים את הגבול פתוח ומחכים שיתריעו לנו. מתנהגים כאילו כל יום זה עלול להתרחש. אם אני מפקד פיקוד הדרום, חצי מאוגדת עזה על הקווים, נניח 50 טנקים, החצי השני ברמות שונות של כוננות – חלק בחופש, חלק בכוננות יותר קרובה, ועוד שניים-ארבעה מסוקים למעלה", הוסיף.
אלוף במיל', גיורא איילנד, שהעיד בפני הוועדה ב-15 באוגוסט, אמר שבצמרת מערך המודיעין ידעו שמשהו מתבשל גם במהלך השנה שעברה:
"במארס 2023 אומר ראש אמ״ן (האלוף במיל' אהרון חליווה) שהערכת המודיעין אותה נתן בנובמבר כבר לא מדויקת, לא לגמרי רלוונטית. בעקבות האמירה הזאת שלו, מי שזוכר, אותו ליל גלנט המפורסם קרה כמעט ישירות לאחר מכן, כי אותה סקירה הוצגה לשר הביטחון שנבהל וחשב שיש דברים שכדאי לעצור אותם, במיוחד במה שנגע לדימוי של ישראל כמדינה משוסעת וחלשה ופנה לראש הממשלה וביקש לעצור את הרפורמה המשפטית כי אויבינו מפרשים את הדברים בצורה רעה ולכן יש לנו בעיות יותר חמורות ואקוטיות מאשר תהליכים כאלה ואחרים. ראש אמ"ן כינס קבוצה של כ-8-10 בכירים, בעיקר ראשי אמ״ן וראשי אגף המבצעים לשעבר ואני, ושם אמ״ן הציג תמונה שבעיניי נראתה קודרת מאוד ביחס למה צפוי לנו בעתיד הקרוב. הוא דיבר במושגים של השנה הקרובה, לא שבועות וחודשים".
עם זאת, חודשיים לאחר מכן, נשא אותו חליווה דברים בכנס ואמר שמאז מבצע שומר חומות חמאס מחפש שקט וכי "חמאס יצא עם תובנה שלחימה והתנגשות עם ישראל בדמות ירי רקטי לדרום מרצועת עזה לא משרתת אותו". הביטחון המופרז של מי שאך חודשיים קודם הציג לראשי המערכת תמונה קודרת הוא התגלמות השאננות שעמדה בבסיס המחדל הצה"לי.
בדו"ח השנתי מטעם נציב קבילות החיילים לשנת 2017, כתב מי שהיה אז נציג קבילות החיילים, האלוף בריק:
"לפני כשנתיים התרעתי בדו"ח השנתי שהוצג לפני פורום המטכ״ל, שר הביטחון וועדת החוץ והביטחון על התוצאות הקשות לקיצוץ אלפי אנשי קבע, ובכללן – פגיעה קשה במערך התומכ״ל (תומכי לחימה), בבסיסי ההכשרה וההדרכה והאימונים בדרום הארץ; פגיעה באיכות האימונים; קיצור ההכשרות ופגיעה ברמה המקצועית; פגיעה קשה בכוח האדם בשירות הקבע במחסני החירום; אובדן של מאות מיליוני שקלים בשנה בשחיקת ציוד, פסילת תחמושת, אובדן ציוד ובפגיעה בביטחון השוטף. כל אלו הן תוצאות של קיצוצים במערכים שונים, לרבות בנהגי הקבע בגבולות ובמערך האחזקה, הפוגעים בכשירות רכבי הסיור לאורך הגבולות. התשתיות נפגעות גם מחוסר משמעת ומחוסר כוח האדם לאחזקת התשתיות".
"נוצר חוסר איזון בין כוח האדם שנותר לאחר הקיצוץ לבין המשימות שלא פחתו ואף עלו. יש בכך כדי לפגוע ברמת הביצוע, במשמעת ובמוטיבציה של החיילים. נוצר עומס כבד על אנשי הקבע הנותרים לאחר הקיצוצים, עומס הפוגע ביכולתם לבצע חלק מהפקודות ומהמשימות ובתנאי שירותם", הוסיף. בתגובה לדו"ח סיפק הרמטכ"ל דאז, גדי אייזנקוט, תגובה לאקונית: "צה"ל מצוי ביכולת גבוהה ובמוכנות טובה למלחמה". רבים מהליקויים עליהם הצביע בריק לא תוקנו, את חלקם הגדול פגשתם בגדרי המאמר הזה כחלק מכשלי ה-7 באוקטובר.
ביום ב', אמר מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, כי לאזרחי ישראל מגיעות תשובות: "בשם כל אזרחי ישראל חובתנו לדרוש תשובות. אין לקבל את גישתו של מי שבכל השנה שחלפה לא איפשר לביקורת לעשות את מלאכתה". גם היום, בחלוף שנה, לא החלה חקירה משמעותית ועמוקה של מחדלי אסון ה-7 באוקטובר מצד גוף רשמי ובעל סמכות.
הוואקום שמותירה היעדר הביקורת הביאה להקמתה של ועדת החקירה האזרחית, בה העידו כ-130 עדים ב-22 ישיבות, לרבות בכירים בצה"ל וכן חיילים זוטרים לרבות תצפיתניות, במשטרה ובמערכת הביטחון, פוליטיקאים, ניצולים מהטבח, בני משפחות נרצחים וחטופים ועוד. בשבועות הקרובים צפויה לפרסם את מסקנותיה, אך עם כל הכבוד לרצון הטוב של חברי הוועדה – את מחדלי ה-7 באוקטובר צריכה לחקור ועדת חקירה ממלכתית בעלת סמכויות ושיניים, אולי אף בשיתוף עם מבקר המדינה. על כל פנים, כדי שהכשלים הרבים שאפפו את ישראל בימים, בחודשים ובשנים שקדמו לשבת השחורה לא יחזרו מחר או בעוד שנה – חובה לעשות זאת ומוטב בהקדם.
