"אירועי 7 באוקטובר היו 'שעתה הטובה של הטראומה', אבל גם לפניהם, יש המון אנשים שמסתובבים בעולם ובעיקר בארץ עם התמודדות נפשית מאוד קשה", אומרת רותם בר שלום, מנהלת מקצועית ארצית של מרכזי יה"ל בעמותת 'איכות בשיקום', "ההבדל הוא שאחרי השבעה באוקטובר יש הרבה יותר אנשים שפונים, יש מצוקה נפשית להרבה יותר אנשים, והמודעות גבוהה הרבה יותר. אנחנו מצאנו שיש חשובות גבוהה לטפל גם במעגל השני – במי שמלווה את האדם שנפגע באופן ישיר. התחלנו את הטיפול במשפחות מתוך הבנה שאדם לא חי בוואקום ומשפחה היא חלק מאוד עיקרי בתהליך של שיקום והחלמה מקושי נפשי. כמו שאדם שנכה פיזית זקוק למשפחה סביבו כדי שירים ויתמוך בו ואפילו יארגן לו את החדר כדי שיהיה מותאם לו, אותו הדבר בהיבט הנפשי ואפילו יותר – אדם שצריך לעבור תהליך שיקום נפשי חייב לידו את המשפחה שלו, הוא חייב את ההבנה של המשפחה שלו. הרבה פעמים, המשפחה בגלל תסכול, חוסר הבנה וחוסר אונים לפעמים בלי להתכוון הופכת לגורם לחץ על המתמודד. היא יכולה גם להיות יותר שיפוטית וזה מאוד מקשה על המתמודד".
עמותת איכות בשיקום היא עמותה שקיימת משנת 1980, ונותנת שירותי שיקום למי שמתמודדים עם מחלות נפש או בעיות נפשיות. מלווים אותו אנשי מקצוע בכל התחומים הנוגעים לשיקום חייו – תעסוקה, פנאי, חברה. לעמותה יש גם מרכזי משפחות שבהם נותנים שירותי ייעוץ וליווי לבני משפחה של מתמודדים עם בעיות נפשיות. כך שכל בן משפחה שיש לו מישהו במשפחה שמתמודד עם בעיות נפשיות יכול להגיע ולקבל ייעוץ ללא צורך בהפניה או באבחנה. השירות ניתן בחינם לכל דורש, מפוקח וממומן על ידי משרד הבריאות".
הסיבה הנוספת שבשלה ניתן השירות לבני המשפחה, היא כיוון שמחקרים מגלים שבני משפחה שמלווים אנשים עם בעיות נפשיות מועדים יותר לפורענות. הם נמצאים בקבוצת סיכון לחלות בעצמם בדיכאון או לקבל התקף של התמוטטות עצבים בגלל העומס שמופעל עליהם.
"רוב בני המשפחה שמגיעים אלינו הם הורים לילדים שמתמודדים. מדובר בילדים מגיל 16 ומעלה ועד 60, ויש לנו גם בני זוג ואחים של. אחד הקשיים העיקריים שמגיעים אלינו הם שמתמודדי נפש אינם מוכנים לקבל טיפול ובני המשפחה שלהם מודאגים. קושי נוסף הוא שבני משפחה לא יודעים מה לדרוש ואיך לדבר עם מי שמתמודד עם בעיה נפשית. עניין נוסף הוא הסטיגמה והבושה – אנשים מתביישים לשתף את המעגלים הקרובים שלהם. בתקופת החגים שבה אנחנו נמצאים למשל, אנשים מעדיפים להתפתל ולהסתבך עם עצמם ולא לספר עם מה בן המשפחה החולה שלהם מתמודד, הם לא מספרים אפילו לאחים שלהם. אבל אז מגיעים החגים והארוחות המשפחתיות, ואז מתעוררת הסוגיה – האם להזמין את בן המשפחה החולה או לא, האם הוא יעשה פאדיחות".
לשם כך, פיתחו בעמותה סדנאות שמועברות לפני החגים המשפחתיים המשמעותיים – ראש השנה ופסח. "יש לנו כל מיני טיפים שאנחנו נותנים לבני המשפחה להתמודדות עם סיטואציות שונות. לדוגמא – אם בן משפחה לא רוצה להגיע לארוחת החג המשפחתית, במקום לעשות מזה דרמה ולריב על זה, אפשר לשחרר. אפשר להגיד לאותו בן משפחה שאנחנו מבינים את המצב שבו הוא נמצא, את שהוא מרגיש לחץ, שהרבה אנשים גורמים לו לחרדה או גורם לו לכאבי ראש או בטן. אפשר להציע לו אלטרנטיבות כמו להצטרף רק בסוף הערב לקינוח, או לשבת בשקט כמה דקות רק עם אמא לפני הארוחה והבלאגן ולהירגע קצת. המטרה של הפתרונות היצירתיים הללו היא למנוע את המתיחות בתוך המשפחה ולגרום לקרבה. אנחנו מנסים להבהיר למשפחות שהכל לגיטימי – שהתגובה שלהם למצב היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. שאולי כל המוסכמות החברתיות סביב החגים זה לא הדבר הכי חשוב. שהדבר הכי חשוב מבחינתן הוא לתת תוקף לבנאדם שאומר שעכשיו לא מתאים לו לחגוג".
בר שלום מציינת גם את הסוגייה שמתעוררת מול תפילות ארוכות בבית כנסת למתמודדי נפש: "אם המטרה שלנו כחברה או קהילה היא לראות את כולם ולהתאים את עצמנו לצרכים של כולם ולא לדרוך על אנשים בתקווה ללכת בתלם, זה אומר שצריכים להיות יותר יצירתיים, לחשוב איך להקל על אנשים כאלה. אם יש אנשים שיותר מתאימה לו תפילה כזאת ולא אחרת אז לראות איך עושים את זה. אדם שחווה טראומה אחרי שהיה בשדה הקרב, הוא מגיע לבית כנסת ויש לו אי שקט או עוררות נפשית וגופנית כך שהוא לא יכול לשבת בשקט וחייב כל הזמן לקום, או שהוא לא יכול לשאת את הרחש של המילמולים, זה משהו שקיים בשטח. לפעמים מדובר באדם שהיה המוביל של האירועים המשפחתיים או החברתיים ולא יכול למלא את התפקיד הזה עוד. אנחנו כבני אדם חיים על רצף של תפקוד ותפקיד, אבל כשקורה משהו יוצא דופן נשבר הרצף ואנחנו צריכים לעזור לו לבנות רצף אחר, אולי חדש, ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מקבלים את זה שיכול להיות שהוא לא יכול לחזור לרצף התפקודי המקורי שבו היה כל כך מהר, או בכלל. זה קורה לדוגמא עם המילואימניקים שהיו רגילים לקחת את הילדים שלהם למסגרות כל בוקר, היו במלחמה וחזרו ופתאום הם לא רוצים לקחת אותם יותר".
"חשוב לי לציין, אנשים עוברים תהליכים אישיים משמעותיים במרכזים הללו, אנשים שנמצאים בשפל של השפל. זה מאוד קשה שאדם שגדל אצלך פתאום פורצת אצלו מחלה נפשית, זה משבר מאוד קשה. אי אפשר לשמוח מזה שמתגלה אצל הבן שלך מחלה נפשית, אבל בזכות המרכזים אנשים לאט-לאט מתרוממים ומוצאים משמעות ביכולת שלהם ללוות את בן המשפחה שלהם", מסכמת בר שלום
