הרחבה מתחת לבית מגוריה של משפחת טרפה הייתה גדושה ומלאת כאב. דגלי ישראל וחטיבת גולני עיטרו את הכניסה ל"שבעה" של עלמקאן הי"ד, לוחם סיירת גולני שנפל בקרב בלבנון בערב ראש השנה. על הכיסאות הנמוכים ישבו בשורה ארוכה ההורים, הדודים וקרובי משפחה נוספים.
טרפה עלה עם משפחתו לארץ בשנת 2004, כשהיה בן שנה. המשפחה התיישבה במרכז הקליטה במבשרת-ציון. "הם עלו ארצה שבוע אחרינו", מספר דודו באייה, "אחרי שנתיים כולנו עברנו לירושלים".
כל המשפחה המורחבת מתגוררת בקריית-מנחם, שבה נמצאת קהילה חזקה ותומכת שדואגת לכל צורכי קרוביו של טרפה בשבעה – מתאורה וכיסאות ועד אינג'רה ושתייה חמה. בסיום התפילה עלה לדבר הרב של הקהילה. "עלמקאן הוא כמו דניאל, שכתוב עליו 'עלם חמודות'", דרש הרב, "אתה נמס רק מלראות את התמונה שלו. כולנו נופלים בחיים, אבל השאלה היא איך קמים מהשבר. אנחנו צריכים לקום עם החיוך של עלמקאן. הקדוש ברוך הוא לא סתם לקח אותו. הוא רוצה לעורר אותנו, שנהיה יחד, נאהב אחד השני, נאמין יחד. כדי לעורר אותנו הוא לוקח את הפרח שלנו. אם התעוררנו עכשיו, אז עלמקאן חי.
"אפילו הרב הראשי לא זוכה לכבוד כמו הילד הזה", הוסיף הרב, "אנשים שבאו ללוות אותו לא הכירו אותו, אבל הם הכירו את השליחות הגדולה בלחימה שלו – וזה עורר את כולם".
טרפה למד בבית ספר ראשית של הקיבוץ העירוני בשכונה, המשיך לתיכון הימלפרב ולפני גיוסו לצה"ל למד במכינת מעשה בנגב. "לעלמקאן היה ברור שהוא יהיה לוחם", מספר באייה, "גם אנחנו הדודים היינו בגולני, אז עמדה לו דוגמה לנגד עיניו. הוא אהב את הכומתה החומה, ולכן הלך לגולני ועבר גיבוש לסיירת".
באייה עצמו השלים לא מעט ימי מילואים בשנה האחרונה, והיה אמור לעלות שוב על מדים בימים אלה. הוא ביקש ממפקדיו דחייה קצרה רק עד סוף השבעה. "אצלנו בעדה יש משמעות מיוחדת להתגייס לקרבי. אחרי כל השנים שחלמנו על הארץ וכל הדברים שעברנו בדרך, זכינו להגיע לכאן ולהגשים את החלום שאבותינו לא זכו לו. החלום הזה ליווה את עלמקאן גם בחיים בישראל. הוא תמיד אמר שברצונו להיות לוחם, והוא נפל כגיבור בהגנה על המדינה. הוא בחר להיות חלק מכל מה שקורה כאן".
אהוב על כולם
ב-7 באוקטובר טרפה שהה באימון בצפון. הוא וחבריו נשארו לשמור על הגבול הצפוני, עד שהגיעו מילואימניקים והם ירדו דרומה והצטרפו לקרבות בעזה. הם נלחמו ברצועה במשך שלושה חודשים.
עם תחילת התמרון בלבנון הגיעו חיילי סיירת גולני, וטרפה ביניהם, למארון א-ראס. במהירות השתלבו בלחימה והשתלטו על כמה נקודות חשובות שסומנו מראש. "בתחקיר הראשוני הסבירו לנו שאחרי שטוהרו כמה נקודות, בנו החיילים מגנן בנקודה אסטרטגית והחלו לאבטח אחד את השני", אומר באייה, "בהמשך נורה טיל נגד טנקים לתוך המגנן ופגע בו. לא ידוע מאין נורה הטיל, מי ירה אותו ומאיזה מרחק. כנראה האזור לא היה נקי לחלוטין. האחיין שלי נהרג במקום. כמה דקות אחריו נהרג גם עידו ברויאר. ארבע לוחמים אחרים נפצעו".
באייה מספר שעלמקאן, האחיין הגדול ביותר שלו, היה הפרח של המשפחה. "הוא היה הנכד הראשון, אז תמיד זכה לכל תשומת הלב. הוא היה ילד טוב, שעזר להורים שלו. היה חייכן ושמח, ולא התלונן כלל", אמר הדוד, "כולנו גרים כאן בשכונה, ואם הוא היה משחק כדורגל במגרש ורואה מרחוק את סבתו – אמא שלי – חוזרת וסוחבת שקיות מהקניות, הוא היה עוצר את המשחק, רץ אליה ולוקח ממנה את השקיות. אין סיכוי שהוא היה נותן לה לסחוב את כל המשא הזה, למרות שאף אחד לא ביקש ממנו לעזור לה.
"בכל פעם שעלמקאן היה חוזר מהצבא הוא היה מגיע דבר ראשון להגיד שלום לסבתו ולדודיו, ורק אז היה הולך לנוח בבית. הוא היה אהוד מאוד על כל מכריו. ידענו את זה גם קודם, אבל עכשיו מגיעים כל העת אנשים וחברים מכל המסגרות ומספרים עד כמה אהבו אותו – מהשכונה, מהמכינה, מהצבא. מחזק אותנו לשמוע עד כמה הוא היה אהוב וחביב על כולם", מציין באייה, "הוא היה יודע להסתדר עם כל האנשים, אפילו אם היית זורק אותו באיזשהו מקום לא ידוע. היה לו חיבור טוב עם כולם. לדעתי, הקסם שלו היה הגישה שלו, האופן שבו הסתכל בצורה חיובית על החיים. הוא היה אופטימי מאוד, ואנשים אהבו להיות לידו".
שלוש נשים בשבעה סיפרו לי שטרפה היה החבר הכי טוב של הבן שלהן. מכיוון שרבים מחבריו לוחמים בעצמם כעת בגזרות השונות, בין המנחמים היו לא מעט הורים שבאו לשבעה בשם ילדיהם. הם רבים ומגוונים, ומגיעים מכל חלקי הארץ והחברה. באייה, דודו של עלמקאן, מביע תקווה שהאחדות הזאת תוסיף להתקיים גם אחרי השגרה: "הלוואי שנהיה ככה גם בשגרה, שנישאר מאוחדים גם בחיי היומיום".
באייה מבוגר מאחיינו בעשר שנים, אך שרר ביניהם קשר חברי קרוב. "יחסרו לי מאוד השבתות יחד איתו. הוא היה חוזר מהצבא, וכל ההווי בשבת התמקד בו – השיחות, הארוחות. קשה לי להפנים שהוא כבר לא כאן, אני צריך לעכל את זה. ידענו שזה מסוכן, שהוא נמצא עמוק בקרבות, אבל לא התעסקנו בזה".
השליחות הייתה דרך חיים בשביל טרפה. "כשהיה ילד דיברנו על מה ירצה לעשות כשיהיה גדול, והוא מיד ענה: 'להציל אנשים ולעזור להם'", מספר באייה, "הוא היה אז עוד ילד, ולא הבין מה זה אומר, אבל ככל שהתגבר הדרך התבהרה לו. הוא תכנן ללמוד רפואה ולהתמחות כמנתח. חבריו לשכונה התגייסו יחד איתו, וכולם היו אמורים להשתחרר בקרוב – וכבר דיברנו על הטיול הגדול שאחרי הצבא. אבל עלמקאן אמר להם שיבוא רק לשלושה חודשים, כי הוא רוצה להתחיל את המסלול של רפואה.
"הוא היה בחור רציני, עם ראש על הכתפיים. היו לו שאיפות גדולות, והוא היה בטוח משיג אותן, כי בכל מקום הוא הצטיין. אין מקום שלא סיים בו ראשון – בלימודים, במסלול במסע הכומתה. איבדנו בחור מיוחד ממש, הגאווה שלנו", אומר באייה.
