בין הדי היירוטים שחזרו לאחרונה למרכז הארץ, ובין השקט המתוח ששורר בבית עוד מראשית המלחמה, משפחת דקל מנווטת את חייה במציאות שסועה. מעל מאתיים ימי מילואים עברו על המשפחה מאז 7 באוקטובר, והסבבים לא אמרו את מילתם האחרונה. יונתן (42), מתכנן ערים ביומיום, העביר את רוב השנה האחרונה בתפקיד קצין אג"ם בעזה. אילה (41) ממשיכה בתפקידה כראש הישיבה החילונית של בינה, ובמקביל מנווטת כמעט לבדה את המשפחה. שלושת הבנים – אביתר (15), בארי (13) ותבור (10.5) – לומדים לחיות בצל המלחמה, וקולטים בחושיהם החדים את מה שעובר על ההורים.
בפגישתנו אפשר לחוש שהאוויר רווי מתח, כאילו הבית עצמו לא רגיל לראות את כולם יחד. בני הזוג יושבים על הספה, ידיהם משולבות, כאילו מחפשות עוגן בים הסוער של המציאות החדשה. יונתן, שנוכחותו במקום הזה הפכה נדירה, מספר כי הוא מנסה עדיין להבין איך מטליאים את הזמן האבוד. "בשבוע שעבר נכנסנו יחד לאספת הורים בתיכון, דיברנו עם המנהל, ופתאום אני מבין: הפעם הקודמת שבה ישבתי פה הייתה באספת הורים לפני שנה. באותו רגע קלטתי שנמחקה לי שנה מהחיים. המילואים והחיים אלו שני עולמות נפרדים שלא מתחברים, ומבחינתי הסיפור של המלחמה הוא בעצם איך מגשרים על הפער הזה.
אילה יושבת לצידו, שולחת לעברו מדי פעם ליטוף אוהב. "כמה שעות לפני שיונתן נכנס לעזה, הוא בא הביתה לרענון", היא מספרת. "מה הוא עשה בזמן הזה? כתב צוואה. נסגר בתוך השירותים, כתב אותה וביקש שאביא שני עדים. הוא גם השביע אותי שאתחתן שוב אם משהו יקרה. וביום שהוא יצא, בארי נתן לו חיבוק ואמר 'תיזהר לא למות'".
"בחודש מאי היינו בלחימה אינטנסיבית בג'באליה", נזכר יונתן. "הכניסה לשם הייתה הקשה ביותר שלנו. האויב חיכה לנו חודשים, ונלחם בכל הכוח. זו הייתה פעולה ערכית מאוד, היינו שותפים למאמץ למציאת הגופות של תשעה חטופים. חייל מהגדוד שלי, רן יעבץ ז"ל – שהוא גם חבר שלי מהשכונה, אבא של חבר של תבור – נהרג באותו בוקר מפיצוץ של קנה מרגמה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמוות פגש את המעגל הקרוב שלנו. לחזור הביתה אחר כך היה גם לפגוש את החוסר שלו. זה אדם שהייתי רגיל לראות בתוך השגרה שלי, ופתאום אני מתחיל שנה בלעדיו, מסיע לחוגים בלעדיו".
אילה: "האירוע הזה השפיע עלינו מאוד, כי זה היה קרוב, ודרכו הילדים הבינו פתאום מה יכול לקרות. הם הבינו שכשאבא אורז תיק, יכול להיות שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותו. עד אז ניסיתי למסך להם את החוויה".
כשיונתן חוזר הביתה, הוא נושא איתו את תודעת הקרב?
אילה מחליפה איתו מבט, כמו מבקשת את אישורו לתאר. "בלילות הראשונים הוא היה קם באמצע הלילה, מעיר אותי ושואל 'למה לא הערת אותי לכוננות עם שחר?'. ואני אומרת לו: יונתן, אתה בבית, אתה יכול לישון. במשך כמה לילות הוא ישן על הרצפה, כי המיטה הייתה רכה מדי בשבילו.
"כשהוא חזר מג'באליה נסענו מיד ליוון, כל המשפחה. רציתי שיהיו לנו רק השיחות שלנו, שלא נצטרך להתעסק גם עם התפעול של הבית. וגם שם הוא נרדם על הרצפה בכמה לילות".
יונתן: "הסיפור האמיתי של המלחמה הזו הוא המעברים. אתה מוצא את עצמך חסר סבלנות לפעמים כלפי השטויות השגרתיות. אין לך יכולת להכיל את ההתפרצויות הנורמליות של ילדים. אתה מתפוצץ בשניות, כי הגוף שלך רגיל כל כך להיות במצב דרוך, להגיב במהירות. עזה היא לא מקום שמתרגלים בו אורך רוח".
אילה: "אני חושבת שעיקר הפער התגלה כשיונתן חזר לתוך הרוטינה שהשתנתה. הוא כל הזמן אמר 'שקט פה', כי הרעש כבר הפך לקולות הרקע של החיים שלו. היו גם הרבה דברים שהשתנו מסביב – שעות השינה של הילדים, זמני מסך שהתארכו. יונתן דתי ואני לא שומרת שבת, אז כשהוא לא היה כאן לא שמרנו. הוא היה צריך להתמקם בתוך הסדר החדש, וזה לא היה קל".
הפרויקט המלא יפורסם מחר בגיליון סוכות של דיוקן
