רק עכשיו מבינים בישיבת קריית־שמונה את גודל הנס שאירע להם עם פרוץ המלחמה. בימים אלה חושף התמרון הצה"לי כמויות בלתי נתפסות של אמל"ח, ציוד וכלי רכב של כוחות רדואן, במרחק נגיעה מהגבול הצפוני. בישיבה מתקשים לדמיין מה היה עלול לקרות אם נסראללה היה מחליט להצטרף לסינוואר ולהפעיל את תוכניתו לכיבוש הגליל.
שמחת תורה תשפ"ד התחיל בישיבה כרגיל. התלמידים השכימו לתפילת ותיקין, שאחריה תכננו לצאת לסיבוב הקפות בין בתי הכנסת בעיר. לפני סוף התפילה הגיעו השמועות הראשונות על אירוע חריג בדרום. תלמידים בפרק השירות הצבאי או בתקופת השל"ת שלאחריו החלו לקבל טלפונים שהקפיצו אותם ליחידותיהם. את סיבוב ההקפות בבתי הכנסת שבעיר החליטו להמיר בהקפות מצומצמות ברחבת העירייה. רק במוצ"ש הגיעו כוחות צבא לתגבר את הנוכחות בעיר הצפונית.
החלטת הפינוי התקבלה בטלטלה. אינו דומה פינוי של משפחה אחת לפינוי של מוסד לימודי גדול, עם מאות תלמידים, אנשי צוות ומשפחותיהם. מי שהציל את המצב היה ראש ישיבת נחלים הרב שמואל לורנץ, שהציע לראשי הישיבה להעמיד לרשותם חלק מהקמפוס של הישיבה התיכונית שבראשותו. הר"מים והאברכים שלא גויסו נאלצו למצוא פתרונות דיור עצמאיים בירושלים או באזור המרכז, ולכתת את רגליהם בנסיעות יומיות ארוכות לישיבה.
שנה אחרי, החזקת ישיבה גוֹלה מציבה אתגר לא מבוטל. "אנחנו הישיבה המפונה היחידה כרגע", מציין הרב אריאל ברקאי, העומד בראשות הישיבה יחד עם הרב ישראל קירשטיין. "זה לא קל בכלל. בארעיות הזו יש הרבה קושי וחוסר ודאות, גם לתלמידים וגם למשפחות של אנשי הצוות. לכל משפחה יש ההתמודדויות שלה. תחשוב על מקומות עבודה של בנות הזוג או מוסדות החינוך של הילדים, נורא קשה לתכנן ולייצר שגרה כשאתה לא יודע כמה זמן כל זה ייקח, ולְמה להיערך".
אז טרם יצאתם מן הסוכה של השנה שעברה.
"נכון, ועם זה אני מנסה לראות את הצד החיובי באירוע. הארעיות הזו, היציאה מן הבית הקבוע שבו הכול צפוי וברור, פותחת פתח לדברים חדשים, הקשבה לקולות שלא שמענו קודם".
כמו למשל?
"משהו בממשק שבין האנשים השתנה לטובה. כשאתה בבית שלך, אתה נעול וסגור ולא תמיד יש לך פניות נפשית לאחר. כשאתה נע ונד מתפתחת בך יותר אמפתיה למקום הזה, אתה בעצמך קצת תלוש אז אתה יותר רגיש להתמודדויות שאנשים אחרים עוברים. אתה יושב בתוך הסוכה ומצליח לקבל משהו שמעבר לסכך".
ניהול מוסד מפונה כרוך לא רק בהתמודדות נפשית או רוחנית, אלא גם באתגר כלכלי מורכב. משרד האוצר, כך מתברר, לא העביר עד כה את התקציבים הנדרשים להחזקת קמפוס נוסף. "הרב לורנץ עושה הכול כדי להקל עלינו, אבל בסוף שכירות של קמפוס היא אירוע כלכלי לא פשוט, ועד לרגע זה המדינה לא העבירה לנו אגורה. אנחנו במשא ומתן עם משרד התיירות ומשרד החינוך ואני לא יודע להגיד למה הוא נמשך כל כך הרבה זמן, אולי מכיוון שאנחנו הישיבה היחידה שפונתה ואין כל כך למה להשוות אותנו. אנחנו מקווים מאוד שהנושא הזה יוסדר בהקדם, ושהמדינה תשפה את הישיבה על ההוצאות העצומות".
ומה עם משפחות הר"מים והאברכים, גם הן אמורות לקבל פיצוי?
"לא משהו מיוחד מעבר למה שמקבלים כל המפונים. יש אנשי צוות שמגיעים לפה כל יום מירושלים או מגוש עציון, על חשבונם. אין שיפוי מיוחד לצוותי הוראה".
במצב המורכב הזה הצליחה הישיבה הוותיקה לגייס 46 תלמידים חדשים לשיעור א', אבל אז נוצרה מצוקת מקום. "בשנה שעברה תלמידים רבים גויסו, ואת מי שנשאר הצלחנו להכניס לבית המדרש ולפנימיות שקיבלנו כאן, וזה היה על הקשקש. עכשיו נהיה מורכב יותר ונאלצנו לחפש פתרונות אחרים, אפילו לתפילות הימים הנוראים".
מי מהתלמידים היו בישיבה לאורך ציר הזמן?
"עם פרוץ המלחמה כל התלמידים שהיו בפרק השל"ת שאחרי השירות הצבאי גויסו, ולמעשה נשארנו רק עם תלמידי שיעור א' וב'. רובו של שיעור ד' לא חזר עד עכשיו, אחרים חזרו ויצאו לסבב שני ושלישי. שיעור ה' לדוגמה מפוזר עד היום, חלקו בצבא וחלקו בישיבה".
והיו לכם נופלים.
"שלוש נשמות יקרות: איתן דישון, אחיה דסקל ואלקנה נבון משיעורים ד' וה'. זה כאב עצום, הם היו דמויות שהותירו רושם על סביבתם. כל אחד מהם היה אישיות מיוחדת עם דומיננטיות מיוחדת, והנפילה שלהם פערה חור שהוא מורגש מאוד. הם כל הזמן איתנו, גם בכאב על לכתם, וגם באחריות: החבר'ה מרגישים מחויבות להמשיך את המורשת שלהם, ללכת לאורה, למסור את הנפש גם בלימוד התורה וגם בהשתתפות בלחימה. אנחנו בקשר עם המשפחות כמה שאפשר, זה לא אירוע קל בכלל".
מוקדם לאבחן
הרב ברקאי (49) נולד וגדל בירושלים, למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר ובישיבת ההסדר בקריית־שמונה. לאחר נישואיו למד תקופה בישיבה החרדית "מעלות התורה" שהקים הרב שמואל אוירבך, ובישיבת הר עציון. משם חזר לקריית־שמונה וכיהן כר"מ במשך 16 שנה, ולפני חמש שנים מונה לראש הישיבה.
העיר קריית־שמונה פונתה למעט אלפים בודדים של תושבים שנשארו, איך אתה מאפיין את מערכת היחסים בין הישיבה לעיר?
"הישיבה קשורה מאוד לעיר, גם לעירייה וגם לתושבים. זה חלק מהמורשת של מייסד הישיבה, הרב צפניה דרורי, שפיתח קשר עמוק לעיר וגם לקיבוצים ולמושבים שמסביב. אמנם עיקר המשאבים שלנו מושקעים בלימוד תורה, אבל גם בפרויקטים קהילתיים, מהכנת נערים לבר מצווה ועד למניינים בקיבוצים במועדים. יש לנו תוכניות לימוד לסטודנטים ולפנסיונרים. רגע לפני המלחמה היינו במגעים עם איילת שביט, ראש החוג לפילוסופיה במכללת תל חי, שביקשה להקים מרכז ללימודי יהדות במכללה. לצערנו הכול נגדע, והאישה היקרה הזו איבדה את בנה במלחמה בדרום".
הלחימה בדרום לבנון הופכת את החזרה לישיבה למשהו ריאלי יותר בטווח הזמן הנראה לעין?
"מבחינתנו אין ספק שאנחנו רוצים לחזור הביתה. מעבר להסרת האיום הביטחוני המיידי, לראשי הרשויות באזור יש שיקולים שצריך להביא בחשבון. הם מעדיפים שהחזרת התושבים תתבצע אחרי שהם יהיו משוכנעים שמדינת ישראל מקבלת אחריות מלאה גם לביטחון וגם לשיקום המרקם האזרחי, ובמובן הזה אנחנו חלק מהעיר ופועלים באופן לויאלי. אבל העמדה העקרונית שלנו ברורה, אנחנו רוצים לחזור. מבחינתנו אם צה"ל מאפשר לנו לחזור, אנחנו חוזרים".
משהו בשיח של עולם התורה הציוני השתנה השנה?
"כשאתה עובר כזו טלטלה לא יכול להיות שלא תשתנה, אבל אני מרגיש שמוקדם מדי להצביע בדיוק מה השתנה. בחברה הישראלית אוהבים להפיק לקחים ולהסיק מסקנות מהירות, אבל ברמה הרוחנית אני מרגיש שחסרה קצת המְתנה. לעצור רגע עם המסקנות, לנסות להקשיב, לגשת אל המציאות בענווה, מתוך הבנה שלא כל האמת מונחת אצלי. מדינת ישראל זקוקה לשיקום גדול ואת הבנייה הזו נצטרך לעשות יחד, כל חלקי החברה. כשאני מסתכל על הישיבה יש לי אמון גדול בתורה שנלמדת פה ובאנשים היקרים שחובשים את ספסלי בית המדרש, שמחוברים לנצח ישראל והתורה שלהם מוסיפה אור. יש לנו המון כוחות לשיקום ולבניין, הם מתגלים ויתגלו".
מחסה לשכנים
בניגוד לישיבת קריית־שמונה, ישיבת ההסדר בנהריה, שהוקמה לפני קרוב לשלושה עשורים, לא פונתה. "כשיצאתי לבית הכנסת בבוקר שמחת תורה, הטלוויזיה של השכן דלקה בקולי קולות והבנתי שקרה משהו חריג, אבל לא היה לי מושג על היקף האירוע", מתאר ראש הישיבה, הרב משה אדלר. "התפללנו כרגיל והתחלנו הקפות. כשהסתובבנו בין בתי הכנסת שמענו שמועות, חלק מהתלמידים קיבלו טלפונים שקראו להם להתייצב לשירות, אבל לממדי האסון נחשפנו רק במוצאי החג".
הרב אדלר (59) נולד בארה"ב, גדל בחיפה ולמד 14 שנים בישיבת כרם ביבנה. משם עבר לשמש כר"מ בישיבת קריית־שמונה, ובתשע השנים האחרונות הוא ראש הישיבה בנהריה. הוא נשוי ואב לשבעה, ועד שנת 2020 שירת במילואים כלוחם ומפקד בחטיבת הנגב.
איך התנהלה השנה הזו בישיבה?
"זו הייתה שנה מאוד מאוד מאתגרת. נתחיל בזה שאתה שומע פיזית את המלחמה. בנהריה עצמה לא היו הרבה נפילות יחסית, אבל הפיצוצים של הנפילות והיירוטים הם מעל הראש שלנו, חלק מפס הקול פה. בתקופה הראשונה הסתובבו פה הרבה חיילים וזה חיזק את תחושת הביטחון, אבל לא קל להחזיק לימודים ככה. הורים חוששים לשלום הילדים שלהם, ולתלמיד שנמצא בבית המדרש קשה מאוד להתרכז כשהוא שומע חדשות ומסביבו רועמים תופי המלחמה.
"מספר התלמידים היה מצומצם השנה. תלמידים בפרק השל"ת גויסו ונשארנו בעיקר עם תלמידי שנה א' וב'. חלק משמעותי מהצוות היה מגויס גם הוא. ר"מים יצאו ל־120 ימי מילואים, חזרו, יצאו לסבב שני ולפעמים שלישי. קשה להחזיק ככה שגרה. מבחינת מיגון קל לנו יותר כי מתחת לבית המדרש יש אולם אירועים ממוגן, ובחודשים הראשונים העתקנו לשם את בית המדרש, אבל זו אווירה אחרת.
"גם ברמה הכלכלית המצב מורכב. הקמפוס של הישיבה מארח אירועים, וההיקף שלהם ירד כמעט לאפס. זה משפיע על היכולת שלנו לתפקד, אבל זו בעיה של כל האזור. אתה מסתובב בעיר ורואה לא מעט עסקים סגורים. וזו עוד בעיה קטנה לעומת 70 אלף המפונים שחייהם נעקרו. תושבי הצפון התייאשו מדיבורים, הם רוצים לראות מעשים ותוצאות".
במצב הזה הצלחתם לגייס שיעור א' חדש?
"אנחנו ישיבה קטנה יחסית, 90 תלמידים. לא היה קל לגייס תלמידים חדשים מכל מיני סיבות – מחששות של ההורים לשלוח תלמידים לאזור לחימה, ועד למצב המורכב ששרר השנה בישיבות התיכוניות. בשנים כתיקונן היית יוצר קשר עם ר"מ של כיתה י"ב ומתאם איתו שבוע ישיבה. השנה גילינו שבחלק מהישיבות רוב הר"מים מגויסים, ור"מ אחד אחראי לארבע כיתות. במצב הזה אין לו פניוּת לשום דבר מעבר לתפקוד הבסיסי, והוא מעדיף לשלוח את התלמידים למוסדות הגדולים והמוכרים ולא לישיבות בפריפריה. אבל ברוך ה' הצלחנו לפתוח שיעור א' עם 16 תלמידים".
והקשר עם תושבי העיר?
"זו נקודת האור במלחמה. הישיבה היא מגדלור בעיר, והעובדה שהתושבים רואים אותנו מתפקדים היא זריקת מרץ של עידוד מורלי. הסיוע שלנו יורד גם לרמה התפקודית: לבתים רבים בשכונה פה אין ממ"דים והם מגיעים אלינו בזמני אזעקות. וכמובן ברמה הקהילתית: הישיבה והגרעין התורני שלובים זה בזה, וחלק מהפעילויות של הגרעין מתבצעות על ידי תלמידי הישיבה. אנחנו נקודת אור בעיר וזה מחזק אותנו להמשיך".
איך להרגשתך התקופה הזו משפיעה על התלמידים?
"יש הקושי הפשוט ללמוד באווירת חוסר ביטחון וחוסר ודאות; להעמיק בתורה כשאתה שומע חדשות, מכיר אישית פצועים ונופלים, ובטח כשאתה שומע פיזית את המלחמה מתנהלת מעל לראש שלך. אנחנו מאמינים שנצא מזה חזקים יותר, ועדיין זו התמודדות לא פשוטה.
"אבל יש רובד נוסף. מדברים הרבה על מחיר הדמים שהדור הזה משלם. מהזווית שלי אני חושש שהמחיר הוא גם רוחני ותרבותי. השנים שאחרי גיל 18 הן תקופה נדירה וחד־פעמית של הזדמנות לעיצוב האישיות התורנית. כשבחור יושב בבית המדרש לאורך זמן נבנית בו איכות רוחנית־תורנית מיוחדת שנטמעת בו ותלווה אותו כל החיים. התלמידים שנמצאים היום בישיבה כבר הפסידו שנתיים לקורונה. הם מתוחים היום עד לקצה במשימות לאומיות חשובות, אבל החשש שלי הוא שאנחנו משלמים על זה מחיר רוחני לא פשוט, כי הם לא זוכים לפנאי הנדרש לקניין תורה בעומק בלי הסחות דעת. יהיה להם קשה יותר לבנות את הקומה התורנית שלהם.
"לכן אנחנו משקיעים המון ביחס אישי לכל תלמיד. לדוגמה, פרויקטים של כתיבה: תלמיד לוקח נושא, חוקר אותו לעומק ומפרסם עליו מאמר. זה נותן לו תחושת הצלחה ואתה רואה את הזיק בעיניים".
מדברים הרבה על הקיטוב בחברה הישראלית. יש בעולם הישיבות חשבון נפש על הנושא הזה? מחשבה מה יכולנו לעשות אחרת?
"בציבור הדתי יש גוונים רבים. יש כאלה שחיים בתוך בועה ומנתקים את עצמם ממגע עם החברה הכללית. הם מרגישים שהם בונים מגדלור שקובע כיוון, אבל בגלל שהם מחוץ לנורמה הם לא משפיעים על הנורמה. ישיבת נהריה מעולם לא הייתה שם. היינו מחוברים מאוד לקהילה גם לפני שבעה באוקטובר. כשמדברים על קיטוב מתייחסים מטבע הדברים למדינת תל־אביב, אבל זה לא כל החברה הישראלית וגם לא רובה. כאן בנהריה יש אחווה ותחושות שותפות. לא תשמע כאן תלונות על 'הדתה' או מתיחויות מסביב לפעילויות של הישיבה. להפך, אוהבים ומכבדים אותנו. תושבים מצטרפים אלינו לתפילות במועדים, אנשים מרגישים בנוח לבוא לישיבה ואפילו לתרום את הצדקה שלהם לישיבה".
