עקורים בארצם: "אנחנו כבר שנה בסוכה"

כבר שנה שנעמה בכר ואילן צור ושלושת ילדיהם מתגוררים מחוץ לביתם בקיבוץ ניר־יצחק שבעוטף עזה. לאחר כמה חודשים במלון באילת ובקיבוץ אילות, הם השתכנו בשני חדרים בכפר הנופש של קיבוץ משאבי־שדה ברמת־הנגב. החזרה לניר־יצחק, שאיבד במתקפת חמאס שמונה מחבריו, אינה על הפרק כרגע, כיוון שהקיבוץ, הרחוק כשלושה קילומטרים מרצועת עזה, עדיין מוגדר כיישוב עם מניעה ביטחונית לשוב אליו.

רבים מהמפונים, שנמצאים כבר שנה מחוץ לביתם, העדיפו לשכור דירות בינתיים, אך נעמה בכר בוחרת דווקא בחיי הארעיות של חדרי המלון. "אני לא רוצה להכות שורש", היא אומרת. "נתלשתי מהאדמה שלי, מהחיים שלי ומהבית שלי. גיליתי כמה קשה היה לי הניתוק מהמקום שהרגשתי בו שייכות וביטחון, ומכיוון שכרגע קשה לי לחשוב על מקום אחר, אני לא רוצה ליצור לי נוחות של בית. נוח לי להיות יושבת אוהלים ונוח לי להיות בנדודים במדבר האישי שלי. הבית שלי בניר־יצחק היה מלא בעציצים. אני מורה לטבע אבל כאן אני לא מניחה עציצים, כי אני לא רוצה לטפח לעצמי תחושה של שייכות למקום. לאף מקום".

קהילת ניר־יצחק, המונה כ־500 נפשות, התפצלה בקיץ שחלף. חלק מהמשפחות נשארו באזור אילת; חלקן, בעיקר משפחות החקלאים, חזרו לקיבוץ; משפחות אחרות שכרו דירות ברחבי הארץ, וקבוצה של כעשרים משפחות מתגוררת במשאבי־שדה. גם חייה של משפחת בכר מפוצלים בין משאבי־שדה ובין יישובי חבל אשכול, כשבתווך כארבעים דקות נסיעה. אילן מנהל את המטע והפרדס של ניר־יצחק, ושוהה בקיבוץ בכל ימות השבוע. נעמה היא מורה שמלמדת יומיים בשבוע בבית הספר של חבל אשכול, ולאחר החגים היא תלמד יומיים גם בבית הספר האזורי "משאבים" ברמת הנגב. הבן הגדול לומד בבית הספר באשכול, והשניים הקטנים ברמת הנגב.

נעמה בכר, מפונה מניר־יצחק: "הבית שלי היה מלא בעציצים. אני מורה לטבע אבל כאן אני לא מניחה עציצים, כי אני לא רוצה לטפח לעצמי תחושה של שייכות למקום. לאף מקום"

"מבחינתי הייתי נשארת להתגורר באזור אילת", אומרת בכר, "אבל אילן צריך להיות בקיבוץ, והבנו שאנחנו צריכים להתקרב לאזור ולהיות יחד בסוף היום כמשפחה. גם הבן האמצעי שלי מתגעגע מאוד לאשכול, ויש לו תחושת החמצה שהוא לא שם. בעבר אני הייתי אדם של בית, ואילן היה הנווד, עכשיו זה קצת התהפך. אולי זה בגלל שבעשור האחרון הוא מנהל את הפרדס והמטע. כשאדם מגדל עצים ונמצא איתם בתהליך, זה גורם לו להכות שורש".

למה הכי מתגעגעים?

"לחופש, לאדמה, לפשטות של ללכת יחפים, לצאת לשדה ולאכול את הירק הטרי, וגם לקשר עם החבר'ה שנהרגו ב־7 באוקטובר. הזמן קפא, וקשה להתאבל כשאתה לא במרחב שלך. חברה שלי שהתאלמנה לא חזרה לבית שלה ולא חוותה את החיסרון של בן זוגה בבית. נראה לי שכולנו נצטרך עוד שנת אבל כשנחזור הביתה".

בשנת הלימודים הקודמת לקחה בכר חופשה ללא תשלום מההוראה, וקיבלה על עצמה תפקידים בקהילת ניר־יצחק. "הייתי עקרת בית בלי בית. אצל הרבה משפחות מפונות, אחד מבני הזוג נאלץ להוריד הילוך בעבודה כדי להתמודד עם אתגרי המעברים, בעיקר אצל הילדים".

כרגע, הוראת הפינוי לתושבי ניר־יצחק הוארכה עד לסוף אוקטובר. הם פועלים להאריך אותה עד סוף השנה העברית, כדי שילדיהם יוכלו ללמוד שנת לימודים שלמה במקום אחד. "אנשים רוצים שתהיה להם חירות להחליט בעצמם ולבחור מתי לחזור", אומרת בכר. "החזרה שלי לניר־יצחק תהיה מתוך בחירה מחודשת, ולא בגלל שהוא כלוב הזהב שלי. המקום הזה נפרץ ונשבר, ולא אחזור אליו רק בגלל פיתויים חומריים של מענקים. כרגע אני לגמרי במקום של רוח. כשבני ישראל היו יושבי סוכות ונוודים, הייתה להם קהילה והיה להם משכן להתקבץ סביבו, שהיה הולך איתם ממקום למקום. המשכן שלנו הוא ניר־יצחק ותחושת השייכות שלנו היא לשם, אבל גם הקהילה היא משכן. אני יודעת שאני עדיין משתייכת אליה, גם אם אני לא נמצאת בבית שלי. זה נותן עוצמות להתמודד עם הסיטואציה".

כשהיא מביטה קדימה אל תקוות השיבה לניר־יצחק, בכר מזכירה גם את החטופים. "התקומה כבר מתרחשת ומעגל השנה החקלאי התאפס, אבל בלי השבת החטופים לאדמת ישראל, מתוכם שניים מחברינו שנהרגו, התקומה תהיה חסרה מאוד. הייתי רוצה לשוב לביתנו בביטחון, לקבור את מתינו ולהשתקם. מצד שני אני רוצה גם לקדש את החיים, ובשביל זה אני צריכה גם שתחושת האמון תחזור".

עולים להיטען בבית

יניב ותהילה חקק ושבעת ילדיהם מתגוררים כבר שנה ביישוב מבוא־חורון ליד העיר מודיעין, הרחק מביתם בקריית־שמונה. בנם הגדול נשוי ומתגורר בנוף־הגליל. כשעזבו את ביתם, למחרת שמחת תורה אשתקד, הם חשבו שיחזרו אחרי ימים מעטים, ולכן נסעו להתארח בבית הוריה של תהילה במבוא־חורון. המציאות הביטחונית בצפון האריכה שוב ושוב את הגלות מהבית. "האינסטינקט הבסיסי היה ללכת כמה ימים לסבא וסבתא", מספר יניב חקק. "כשהציעו לנו להביא חנוכיות, לא האמנו שזה אמיתי. אחר כך נאלצנו להביא גם מגילות אסתר, הגדות של פסח ובגדי קיץ, שעכשיו אנחנו צריכים להחליף בבגדי חורף…".

בהתחלה הם התגוררו ביחידת דיור קטנה של שני חדרים אצל ההורים. לאחר כשלושה חודשים הוצבה בחצר הבית מכולה, שהוסיפה עוד חדר לשתיים מבנות המשפחה. בתחילת חודש סיוון הם עברו לקרווילה שהגיעה, בסיוע מנהיגי היישוב, מהיישוב מגרון, והוצבה בשכונת הקרוונים של מבוא־חורון. "הבאתי ספה מירושלים, מקרר מחולון ותנור מבת־ים. הסתובבנו בחנויות כדי לאבזר את הבית מחדש והרגשנו כמו זוג צעיר. מעין תחושה שיש לנו הכול, אבל אין לנו כלום".

יניב חקק, מפונה מקריית־שמונה: "יש לנו כל מה שצריך, אבל כל הזמן יושב לנו בתת־מודע שזה זמני. אלה לא הקירות שלנו ולא השולחן שלנו, לא השכנים ולא בית הכנסת שלנו. טוב לנו, אבל אנחנו זרים"

יניב, מחנך בישיבת אמי"ת בצפת, המשיך לנסוע לאורך השנה פעמיים בשבוע לתלמידיו בצפת. בתחילת שנת הלימודים החדשה הוא עבר ללמד בתיכון אמי"ת במודיעין. "בישיבה בצפת הבינו אותי. אמרתי להם גם שאני מעריך שכשנחזור לקריית־שמונה יצטרכו אותנו במערכת החינוך בעיר, אבל השארתי דלת פתוחה".

תהילה, שבשגרה מנהלת את סניף "אמונה" בקריית־שמונה, הצטרפה עם פרוץ המלחמה לצוות החוסן הקהילתי של העיר, הפועל לשמירת הקשר בין תושבי העיר שמפוזרים ביותר מ־400 מקומות ברחבי הארץ. "הבנו שבלי מפגשים נאבד את האנשים, והתחלנו לארגן אירועים. לשבת קהילתית שקיימנו בעפרה הגיעו 50 משפחות. אלו אנשים שלא נפגשו 11 חודשים. גם בסוכות נקיים אירוע גדול של שמחת בית השואבה".

הניתוק מהצפון כפה גם השתלבות של הילדים במוסדות חינוך חדשים. שתי הבנות הקטנות החלו ללמוד בבית הספר במבוא־חורון. בנם, הלומד בישיבת "הזורעים" שבגליל התחתון, נאלץ להתמודד עם נסיעות ארוכות יותר לישיבה, והבת, תלמידת י"א, השתלבה באולפנת אבן־שמואל ליד קריית־גת. "זה לא פשוט לתלוש ילד בגיל העשרה מהחברים שלו", מציין יניב. "בקריית־שמונה היא למדה בבית ספר שנמצא במרחק של דקת הליכה מהבית, עכשיו היא לבד באולפנה עם פנימייה, בלי החברות ובלי בני עקיבא. לשמחתנו, באבן־שמואל עטפו אותה, והיא סיימה בגרויות עם ציונים יפים. הרבה מהחברות שלה לא השתלבו במוסדות לימוד והלכו לעבוד".

"הנוער שילם מחיר כבד מאוד", מוסיפה תהילה. "הראש שלהם לא בלימודים כשהם גרים בחדר במלון ואין להם מקום לעשות שיעורי בית וללמוד לבגרויות. זה לא כמו מעבר דירה שאפשר לשים את העבר מאחור. הם כל הזמן אוחזים בשני העולמות – גם בעולם הישן, שהם רוצים ומתכננים לחזור אליו, וגם בעולם החדש, הזמני והלא קבוע".

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה נכנסה משפחת חקק לבית חדש־ישן. זה בית שהם התגוררו בו בשכירות במשך עשרים שנה, ורק בשנים האחרונות רכשו אותו והתאימו אותו לצורכיהם. "החיבור שלנו לבית חזק מאוד, ומכאן גם הדאגה עם כל טיל שנופל", מספרת תהילה. "הרחוב שלנו בעיר מטווח מאוד. בינתיים הבית שלנו לא נפגע ברוך ה', אבל הרבה בתים לידנו נפגעו. בחודש מרץ הגענו עם הילדים לביקור ראשון בבית. הם התרגשו מאוד, אבל גם הגיבו קשה למראה הגינה הגדולה שלנו, שהפכה ליער של צמחי בר שצמחו אחרי הגשמים, בגובה של בני אדם. חששנו שאם ייפול בגינה טיל, כל הצמחייה הזאת תישרף כמו שדה קוצים ותשרוף לנו את הבית, אבל חששנו גם להביא גנן לטפל בה. בביקור הבא שלנו בעיר הופתענו למצוא את הגינה מכוסחת. שני חברים של הבן שלנו שקפצו לבקר החליטו, בלי לומר לנו מילה, לעבוד שם במשך יומיים ולנקות את כל הגינה. זה היה אחד הרגעים המרגשים שלנו בתקופת המלחמה".

איפה מרגישים את הגלות מהבית?

יניב חקק: "זו תחושה שמלווה אותנו כל הזמן. טוב לנו במבוא־חורון ליד המשפחה, ויש לנו כל מה שצריך בבית רגיל, אבל כל הזמן יושב לנו בתת־מודע שזה זמני. אלה לא הקירות שלנו ולא השולחן שלנו, לא השכנים ולא בית הכנסת שלנו. טוב לנו, אבל אנחנו זרים. אומרים שבית זה דבר חומרי, אבל אתה מרגיש שגם הריצוף בבית וגם הקיר בבית הם שלך".

יניב מכהן כרב בית הכנסת "יוסף הצדיק", הסמוך לביתו בקריית־שמונה. בית הכנסת עומד שומם כבר שנה, ונפגע מרסיסי פצצת מרגמה שנפלה בבית סמוך. מתפללי בית הכנסת פזורים בכל רחבי הארץ, אבל יניב מקפיד לשלוח מדי יום שישי בקבוצת הווטסאפ של המתפללים דבר תורה קצר לשבת. "המתפללים שמבקרים בעיר שולחים תמונות מבית הכנסת. אנחנו נפגשים באירועים משמחים, ולצערי גם באזכרות. יש מתפללים שנפטרו, חלקם לדעתי בעקבות המצב. אחד המתפללים החל לכתוב ספר תורה לפני המלחמה, ולצערי כבר לא יזכה להכניס אותו לבית הכנסת שלנו".

הביקורים בעיר לאורך השנה העניקו להם כוח, אומר יניב. "קיימנו שתי שבתות בקריית־שמונה, והרגשנו איך כל ביקור כזה טוען אותנו מחדש. בחנוכה היינו אמורים לטוס לאילת, וכשבאנו לשדה התעופה התברר שאין כרטיסים לכל המשפחה. בהחלטה של רגע החלטנו לנסוע לקריית־שמונה".

הלחימה העצימה בצפון בחודש האחרון העניקה תקווה לתושבי קריית־שמונה שהחזרה לביתם מתקצרת, אך למודי ניסיון, הם נזהרים מלפתח ציפיות גבוהות. "אני משתדלת לא להשלות את עצמי", אומרת תהילה חקק. "כשנסראללה חוסל התחילו לרוץ בקבוצות שלנו תמונות של תושבים חוגגים ואמירות שחוזרים הביתה עד חנוכה, אבל גם במלחמה בעזה אף אחד לא חשב שזה ייקח כל כך הרבה זמן, ואני מפחדת להתאכזב. הוראת הפינוי שלנו כרגע היא עד סוף השנה האזרחית, ואני מעריכה שבכל מקרה הרבה אנשים יעדיפו לסיים את שנת הלימודים היכן שהם. ייקח הרבה זמן לשקם את המערכות ואת התשתיות שנהרסו בעיר".

במשפחת חקק חולמים על יום החזרה לקריית־שמונה. "אני מדמיינת קבלת פנים גדולה שנקיים בעיר, עם מוזיקה ברמקולים, וכולם צועדים יחד על הכביש הראשי. ברור שלא כולם יחזרו באותו יום, אבל נקיים חגיגות גדולות". יניב מוסיף: "דברים יצטרכו להשתנות כשנחזור. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ונקווה שיהיה טוב יותר. בשנה האחרונה ביקרנו בשדרות והתפעלנו מהפריחה והצמיחה של העיר למרות המצב הביטחוני. חשבתי שאולי זה קשור גם למרחק הגדול של קריית־שמונה ממרכז הארץ. בשנים האחרונות הכבישים השתפרו והדרך התקצרה, אבל אנחנו עדיין רחוקים. אני מקווה שכחלק מהחזרה שלנו לעיר, ישקיעו גם בהתקרבות שלה למרכז".

בינתיים, הם מנסים להתנחם בדברים הטובים שקיבלו בתקופת הגלות הארוכה מהבית. "אנחנו משתדלים להתמקד גם במתנות שקיבלנו מהתקופה הזאת", אומרת תהילה. "כמו להיות קרובים לסבא וסבתא ולהרוויח תקופה לידם, וגם האפשרות לראות את עם ישראל בתפארתו, איך אנשים פותחים את הלב".

אל נא תעקור נטועה

יואב ומיטל כהן ואחד־עשר ילדיהם נדדו רבות בשנה שחלפה. ביתם והמשק החקלאי שלהם נטועים במושב נטועה שעל גבול לבנון, ממנו נעקרו בשמחת תורה אשתקד. יואב מכהן כיו"ר האגודה החקלאית של נטועה. עם פרוץ המלחמה הוא גויס לכיתת הכוננות של היישוב, ומיטל והילדים נסעו לקצה השני של המדינה – לאילת, שבה מתגוררות אימה ואחותה. במשך שלושה חודשים התגוררו מיטל והילדים – בגילאי 5 עד 15 – במלון מלכת שבא, מפוזרים בשלושה חדרים בשלוש קומות שונות. "היינו צריכים חדרים גדולים", מסבירה מיטל. "אני הייתי בקומה השנייה עם הקטנים, הבנים היו בקומה השישית, והבנות בקומה התשיעית. חוץ מזה יש לנו גם ארבעה כלבים ותוכי…".

אחרי שלושה חודשים הבינו יואב ומיטל שאי אפשר להמשיך לחיות כך כמשפחה לאורך זמן. הם החליטו להצפין כדי להתקרב למושב שבו יואב המשיך לשרת בכיתת הכוננות, וגם כדי למצוא מסגרות חינוך לילדים. בינואר הם שכרו בית במושב מעונה הסמוך למעלות־תרשיחא. "הבית היה סמוך לגבול עם תרשיחא, ואחרי שמיטל התעוררה מקולות המואזין היא התקשרה אליי ואמרה שהיא לא נשארת שם". ממעונה עברה משפחת כהן לווילה במושב עין־יעקב, המשמשת בשגרה לאירוח תיירותי. לאחר שלושה חודשים, לקראת חג הפסח, הם התבקשו על ידי בעל הבית להתפנות ועברו לווילה אחרת במושב. "לקראת הקיץ הבנו שהאירוע הזה ארוך ושאנחנו צריכים בית משלנו, אפילו לא שלנו ממש, אבל עם רהיטים משלנו". בחודש יולי שכרה משפחת כהן בית בשכונת יפה־נוף במעלות, ריהטה אותו, ושם הם מתגוררים עד לשיבה המיוחלת לנטועה.

בינתיים הם מבקרים לא מעט בנטועה, המרוחקת מהם כ־25 דקות נסיעה. יואב שירת בכיתת הכוננות של המושב עד אוגוסט, וגם כעת הוא עולה באופן תדיר לנטועה, מתוקף תפקידו כיו"ר האגודה החקלאית. מיטל מקפידה לבקר בבית פעם בשבועיים. זהו צורך נפשי שלה, היא אומרת, כדי לקבל כוחות ולחזור לבית במעלות.

למה הכי מתגעגעים?

מיטל: "זה מתבטא קודם כול בדבר הקטן, שנשמע שולי, שחסר לך סוכר ואין לך שכן שאתה מרגיש אצלו בבית. המושב הוא הבית של הילדים שלנו. בכל המקומות שהיינו בהם, הילדים לא הרגישו שייכים. הם צריכים להיכנס לחברויות חדשות, ואין להם ביטחון ולא חופש. הם גם לא מנסים להיקשר, כי הם יודעים שזה ארעי, ושאלו אנשים שבעוד כמה חודשים הם לא ימשיכו לראות אותם".

"הילדים גם לא רוצים לבוא איתי לבית הכנסת", מוסיף יואב, "הם לא מכירים שם אף אחד, ואין להם מקום קבוע לשבת. גם אני מרגיש את תחושת הגלות בעיקר בבית הכנסת, כי זה לא המקום שאני רגיל להתפלל בו. אתה מגיע כאורח. לכל אחד יש את הפינה שלו, ולך לא".

מיטל: "אני מרגישה את תחושת הגלות במחסור שלי בחברות. אני גם מרגישה תחת זכוכית מגדלת, ומפחדת שהילדים ירעישו בערב או לא יתנהגו יפה. בבית שלנו אנשים מכירים אותנו לטוב ולרע, ואנחנו לא צריכים לתת הסברים. במקום אחר אנחנו כל הזמן עסוקים בלהוכיח את עצמנו. אני מתגעגעת למקום שבו אני זה אני".

מיטל כהן, מפונה מנטועה: "הילדים צריכים להיכנס לחברויות חדשות, ואין להם ביטחון ולא חופש. הם גם לא מנסים להיקשר, כי הם יודעים שזה ארעי, ושאלו אנשים שבעוד כמה חודשים הם לא ימשיכו לראות אותם"

המשק החקלאי של משפחת כהן כולל מטעים של עצי נשירים, לול מטילות וגם צימרים לאירוח. הוא מושבת כבר שנה. "הכול סגור כרגע, וייקח לנו הרבה זמן וכסף לשקם אותו", אומר יואב. "לפחות בצימרים מתארחים חיילים. הבית שלנו לא נפגע פיזית, אבל כל מקום לא פעיל מתיישן. נכנסו עכברים וחולדות וכרסמו תמונות וספרי קודש, וזה גורם לצער גדול".

כמעט תשעים משפחות התגוררו בנטועה עד שמחת תורה אשתקד, וכעת הן מפוזרות בכל רחבי הארץ. יואב אומר בצער שלא כל המשפחות ישובו למושב. "כיו"ר האגודה החקלאית השתדלתי להיפגש לפני ראש השנה עם כל התושבים ולהעניק להם שי לחג מהמושב, ואני יכול לומר שיש לי חרדה גדולה מהחזרה. רק הבוקר סיימתי שיחה עם משפחה שגרה עכשיו בהרצליה, והם אמרו לי בצורה רשמית שהם לא חוזרים לנטועה".

את חג הסוכות השנה תחגוג משפחת כהן במעלות. "אנחנו בסוכה ארעית כבר שנה", אומרת מיטל. "החגים לא יהיו אותו דבר. בסוכות במושב יש אווירה חגיגית. הדלתות פתוחות, אנשים נכנסים ויוצאים, יש מוזיקה ושמחה".

ובכל זאת, בחודש האחרון, הפעילות הצבאית בצפון נוסכת בהם תקווה. "יש תחושה גדולה של שמחה וגאווה שלא נטשו אותנו", אומר יואב. "במשך 11 חודשים הרגשנו שאנחנו נטושים ולא באמת חשובים, ושהמדינה מפנה עורף להתיישבות שלה לאורך הגבול הצפוני. עכשיו, כשיש תמרון, אנחנו מאמינים שעד סוף השנה הלועזית כבר נוכל לחזור".

מיטל: "אני כבר מחכה להסתכל מהמרפסת ולראות חיילים שלנו בכפר הלבנוני עייתא א־שעב, שנמצא במרחק 400 מטרים מהבית שלנו, במקום שבו התרגלנו לראות את מחבלי החיזבאללה. אני מחכה כבר להכין ארוחות שבת לחיילים שישמרו שם, ולראות את דגל ישראל מתנוסס שם בכפר. זו תהיה תמונת הניצחון".