שמעון בנה לנו בית בשטח 180 מ"ר עם סלון ענק ומטבח גדול, והיה לנו טוב מאוד ברוך ה'", מספרת אביטל עטיה על המעבר מבית החלומות ביישוב מצפה־יאיר לחוות "שורשים" בהר חברון. כיום הם מתגוררים במשאית שכל שטחה 22 מטרים מרובעים. רק יחידת ההורים המפנקת עם הג'קוזי בביתם הקודם הייתה בגודל של כל המשאית. "חצי שנה אחרי שבנינו את הבית שמענו שמחפשים משפחה להקים חווה כדי לתפוס שטחי מדינה שערביי הסביבה משתלטים עליהם". שמעון רצה לעבור מיד; אביטל הייתה צריכה זמן כדי לעכל את המשמעויות ולהיפרד מהבית ומהמקום שאהבה.
"בהתחלה לא חשבנו שנגור במשאית, אבל הבנו שזו האפשרות לעלות ולהתיישב במקום. הגיעה אלינו משאית ישנה של ברמן. החלק שיועד למגורים היה פשוט חלל ריק. הקירות, התקרה והרצפה היו מברזל חלוד. התמקמנו שם בצורה זמנית, עד שנעבור למבנה קבוע".
ברוח הקלישאה שהזמני הוא הקבוע ביותר, הם חיים במשאית כבר שנתיים. עם הזמן הם הפכו אותה לראויה יותר למגורים. "בהתחלה שמנו מזרנים לנו ולילדים, והתחלנו לחיות במקום ולהקים את החווה מאפס. בהמשך סגרנו לנו חדר פנימי ושירותים עם מקלחת שבנינו בין החדרון שלנו לחלל של הילדים. לפני כן היינו מתקלחים אצל משפחות ביישוב הסמוך. ביום שיצאו מים זורמים במקלחת שמחתי כל כך, הרגשתי כמו בסרט 'סאלח שבתי'. הילדים התבאסו שמעכשיו הם יצטרכו להתקלח כל יום".
העובדה שאין לכם בית רגיל לא פוגעת בתחושת הביתיות?
"פעם אמרתי לילדים הקטנים שאני רוצה כבר שנבנה לנו בית, והם לא הבינו למה צריך אם כבר יש לנו משאית. המשאית היא הבית שלהם, והם מרגישים שיש להם את המקום הכי נפלא בעולם. כשהגענו כולם ישנו בשקי שינה, ומאז הם מתכסים בהם כמו שמיכות ומרגישים ככה הכי בבית.
"הדבר הראשון שהרווחנו מהחיים במשאית ומהתנאים באופן כללי הוא החיבור היומיומי לעם ישראל. כל פעם שקשה, הדבר היחיד שמנחם אותנו הוא הידיעה שאנחנו עושים את זה בשביל כל העם שלנו, שזכינו שה' בחר בנו להיות שליחים במקום הזה. יש לנו הרבה דיבור על זה עם הילדים, וזו המהות של ההסכמה שלנו לצאת מהבית הנעים, המוכר והחמים, למעין 'סוכה' כזו שנמשכת הרבה זמן.
אביטל עטיה, "חוות שורשים": "בהתחלה שמנו מזרנים לנו ולילדים, והיינו מתקלחים אצל משפחות ביישוב הסמוך. ביום שיצאו מים זורמים שמחתי כל כך, הרגשתי כמו ב'סאלח שבתי"
"אבל הרווחנו עוד הרבה דברים. את ההבנה שבסוף אפשר לחיות כמעט בכל מקום, ותמיד אפשר ליצור תחושת ביתיות מדברים קטנים ופשוטים. והרווחנו המון ביחד. למדנו מה זה להשתעמם יחד ומתוך זה להמציא משחק חדש. למדנו איך לסנן כל הזמן דברים שאנחנו לא צריכים ולהישאר רק עם מה שצריך, ושמאוד משמח לשחרר את כל הדברים שלא צריכים".
שמונה נפשות במשאית אחת זה צפוף, מודה אביטל, אבל היא הצליחה לשכן את כולם. "יש לנו מיטת קומתיים לשני הגדולים, שני ילדים ישנים יחד במיטה נוספת, וילד אחד על חצי מזרן. הקטנטן לרוב עוד ישן איתנו. אין מקום לארון ולכן שמנו שני מדפים מעל המיטה, ולכל אחד יש סלסילת בגדים לא גדולה לבגדים יומיומיים, ועוד כמה סלסילות משותפות לבגדי שבת. יש לנו פחות בגדים מלרוב האנשים, ובאופן כללי אין מקום לציוד מיותר, אז אנחנו חיים בצורה פשוטה יותר, וכל מה שלא בשימוש אנחנו מעבירים או זורקים. הילדים לומדים לשחק באותו משחק שוב ושוב, מתברר שזה מפתח מאוד את הדמיון. הם ילדים מאוד יצירתיים ולמדו להעסיק את עצמם בצורה מדהימה בלי הרבה אמצעים. בגלל שאנחנו מוקפים בטבע הם יכולים לחפור שעות ולהכין דברים מהאדמה".
החווה הוקמה בתחילת החורף, והסלון והמטבח המאולתרים עמדו אז מחוץ למשאית. בגשם הראשון היה צורך לכסות את הציוד בברזנט, וכשהתחילו הרוחות נוספו כמה קירות מאולתרים. "עד היום הסלון־מטבח שלנו עוד ככה, בצורה כזו מאולתרת. בקיץ זה חצי פתוח ובחורף סגור יותר, אבל בכל מקרה זה לא מבנה מבודד ובנוי. נמצאים איתנו העכברים ועוד כל מיני בעלי חיים שלא תמיד בא לך עליהם, אבל הבנו שהטבע הוא טבעי לנו, וגם כשקשה – מסתדרים. המשאית היא המקום הפרטי המשפחתי שלנו, ובחוץ הסלון והמטבח ציבוריים יותר, פתוחים לנערים שגרים בחווה ולמי שבא והולך".
לפני המעבר, אביטל חששה ממזג האוויר. "חשבתי שהילדים יהיו חולים יותר כי בחורף קר ורטוב, אבל מתברר שההפך, הילדים כמעט לא היו חולים בשנתיים שאנחנו פה. אולי מערכת החיסון שלהם מתחזקת. המגורים במשאית מאוד חיברו ביניהם. זה לא כזה ורוד, כי בכל זאת, צפוף. אני זוכרת במיוחד שבתות מאוד חמות או שבתות חורף בבוקר, כשכבר אין תנור עצים לחמם את ה'סלון' (כלומר המתחם שמחוץ למשאית), ואז יש התלבטות – מצד אחד לא רלוונטי להיות שבת שלמה במשאית הקטנה במזגן, מצד שני בחוץ קר. כמעט תמיד העדפנו להיות בחוץ עם מעילים".
עוגן זוגי
נדב ובתאל שוורץ הגיעו לחות "אל נווה" בשומרון לפני חמש שנים, זוג צעיר שעלה במשאית להר קירח. המשאית לא נועדה רק כדי להביא את הדיירים החדשים ואת הציוד שלהם, אלא גם לשמש להם בית. מגוריהם בחווה נועדו לשמור על האדמות מסביב, באמצעות עדר כבשים, מהשתלטות עוינת. בעבור שלושת הילדים שנולדו מאז, נבנה חדר קטן שמתחבר למשאית.
שני בני הזוג עובדים בחווה יום וליל. נדב מטפל בכבשים ועוסק בביטחון. מתחילת המלחמה הוא משרת במילואים, בחטיבת ההגנה המרחבית. בתאל עסוקה בארגון האירועים והחתונות שהם החלו לקיים בשנה האחרונה בחווה, תחת כיפת השמיים, ובליווי המתנדבים.
"יש כאן שלושה מתנדבים קבועים, שני בנים בשנת שירות ובת שירות, ועוד מתנדבים מתחלפים", היא מספרת. "החווה היא בית להרבה חבר'ה. בכל שבת יש בין 15 ל־20 אורחים, סוג של בית חב"ד ששואב אליו הרבה אנשים שרוצים גם לתת יד וגם לקבל כוח מהארץ".
עדן אלמקייס, "חוות סרטבא": "אני ממש לא 'קדושה מעונה', זכינו בחיים מדהימים. אין תחליף למרחבים ולזה שהילדים שלי חיים בחוץ, הם לומדים להסתדר עם מה שיש ובכל מיני תנאים"
כשהם רכשו את המשאית הם בכלל תכננו לטייל איתה בארץ, אבל אחרי יומיים עדכנו את החלום והחליטו להקים חווה. "התחלנו לברר מה צריך לעשות ואילו אישורים לקבל, ובתוך חודשיים עלינו לקרקע. בזמן הזה סיימנו את השיפוץ שלה וגם קצת הסתובבנו, אבל מאז היא פה, לא זזה".
המשאית הוסבה למגורים, מסבירה בתאל, דווקא בשל היותה מבנה נייד על גלגלים: "זו חווה חקלאית ולא אמורים לבנות על הקרקע הזו. המבנים שקיימים בחווה משמשים לעניינים חקלאיים. בגלל שכולם מבינים שחייבים לגור כאן, אחרת העדר לא יישאר יותר מיום, מגורים במשאית הם הפשרה.
"אנחנו לא נמצאים במשאית הרבה. בעצם כל החווה היא הבית שלנו, והמשאית היא בעיקר חדר השינה. אבל עם ילדים יש יותר צורך במקום משפחתי ואסוף, וכבר חסר לנו הבית והסלון. אפילו ארוחות משפחתיות הן דבר שלא קורה, כי תמיד יש איתנו המון מתנדבים ואורחים. עם זאת, כולם יודעים שהמשאית שלנו 'קדושה'. אנחנו חיים פה ממש יחד עם המתנדבים, אוכלים יחד ועובדים יחד ויושבים שעות לדבר, אבל למשאית הם לא נכנסים. אפילו יש בדיחה שמתנדב שיצא לו לראות את המשאית מבפנים – זה סימן שיש לו הרבה פז"ם… אז בתוך הביחד אנחנו מוצאים את המקום הפרטי.
"כשהמשפחה גדלה, החוסר במקום משפחתי התחיל להיות מורגש יותר. ברמה הזוגית, כל בוקר וערב אנחנו שותים קפה לבד, רק שנינו, כדי לתת עוגן זוגי. לילדים אנחנו משתדלים לתת את תשומת הלב האישית; זה קורה יותר בחוץ ולא בתוך הבית, אבל בגלל שבאמת כל החווה היא בית – זה בסדר. הילדים מקבלים הרבה מאוד מהחיים בחווה אבל אין ספק שזה גם מאתגר, ואחד המחירים הוא שאין בית ואנחנו גרים במשאית".
מטבח בפנים או בחוץ
בשונה מאביטל ומבתאל, עדן אלמקייס התעקשה שהמטבח של החווה שלהם בבקעה יהיה בתוך ביתם, כלומר בתוך המשאית שלהם. לפני שנה עברו עדן ורועי עם שני ילדיהם לחווה. לשניהם תחומי עיסוק מגוונים, אך הם משקיעים את רוב מרצם בחווה.
"ברגע שהקמנו את החווה בשטח היינו חייבים לעבור, כי אי אפשר להשאיר את החווה לבד", אומרת עדן. "כשידענו שהעלייה לקרקע מתקרבת, קנינו משאית פתוחה ובנינו עליה בית בשטח 25 מטר רבוע. יש במשאית שלנו הכול, כולל סלון, ואני התעקשתי שגם המטבח. בהרבה חוות בונים במשאית רק את החדרים והשירותים, והמטבח נמצא בחוץ, אבל זה נהיה די מגעיל ומושך עכברים. לי היה חשוב שיהיה מטבח נורמלי בפנים, שיהיה נקי ונעים. לכל אחד חשובים דברים אחרים, ואני העדפתי שתהיה לי פחות פרטיות ושהחדרים יהיו ממש בגודל של המיטות, אבל שיהיה מטבח טוב. אז בערך חצי מהמשאית מוקדש למטבח ולסלון. המתנדבים נכנסים לבשל כאן, אבל הם יודעים שצריך להשאיר נקי. זה מורכב כשהמטבח בפנים, כי אין לי פרטיות בבית. קרה הרבה פעמים שהם ראו אותי בפיג'מה, אין הרבה הפרדה".
יש מקום ליותר מאדם אחד במטבח?
"קורה שאני מכינה אוכל לשבת ואחד החבר'ה בא להכין ארוחת בוקר, זה צפוף אבל אפשרי. זה גם עניין של אופי, אם הייתי מתקרבת לסבתא שלי כשהיא מבשלת במטבח היא הייתה מגרשת אותי. אנחנו נושמים עמוק ומאפשרים, אני לא אגיד להם לא לאכול. עכשיו אנחנו בונים משהו בחוץ כדי שלחבר'ה יהיה מקום לעצמם, גם כדי שאני לא אצטרך לבשל כל הזמן וגם כדי שהם יוכלו להכין יותר מקפה".
בתאל שוורץ, חוות "אל נווה": "חיים פה יחד עם המתנדבים, אוכלים ועובדים יחד, אבל למשאית הם לא נכנסים. יש בדיחה שמתנדב שראה את המשאית מבפנים – סימן שיש לו פז"ם"
הם עלו לקרקע כאשר המשאית עוד לא הייתה מוכנה למגורים, ותכננו להתפתח תוך כדי תנועה. אבל אז פרצה המלחמה ורועי גויס לחודשים ארוכים. "בהתחלה היו לי בחדר רק מזרנים על הרצפה, הייתי פורשת אותם בלילה ומרימה בבוקר, גם לא הייתה דלת בשירותים. רק כשהוא חזר אחרי שלושה חודשים התחלנו להתאפס יותר ולבנות עוד דברים שהיה צריך. זה לקח זמן".
גדל כאן דור
מיישבי החוות מסתדרים בסך הכול עם המגורים הארעיים, ובכל זאת, בתאל מקווה שבקרוב הם יוכלו לפתור את המגבלות החוקיות ולבנות בית. "את כל החסכונות שלנו שמנו על החווה, על העדר ועל הפיתוח של האזור, אז קצת יותר קשה למצוא תקציב לבית. חקלאות היא לא הייטק, לא הכי כלכלי שיש, אבל ברוך ה' אנחנו מצליחים להחזיק".
עד שזה יקרה, משפחת שוורץ די אוהבת את החיים במשאית. "יש משהו קסום וכיף בבית קטן", אומרת בתאל. "קודם כול כי בנינו אותו בעצמנו והשקענו מחשבה בכל פרט, אז יפה פה ונעים. אני תמיד אומרת שהמשאית היא כמו צימר. אנחנו אוהבים להיות בטבע, לראות את השקיעה והזריחה. כשאנחנו נוסעים להורים, שגרים בבית רגיל, חסרה לי האפשרות לראות את השמיים. כיף לחיות את הטבע, אני אוהבת להרגיש את עונות השנה. עכשיו למשל יש ריח של סתיו, את מרגישה חלק מההשתנות הזאת, בכל שלב בשנה. נכון, מרגישים את הטבע גם כשיורד גשם וקר, אבל כמו הטבע אנחנו רואים את ההתחדשות של עצמנו. היום אנחנו כבר רגילים לזה, אני פחות שמה לב אם חם מאוד או קר. כשאת לא סגורה כל הזמן במזגן, הגוף שלך לומד להתאים את עצמו למזג האוויר. כשהמשפחה גדלה חסר המרחב המשפחתי של הסלון שבו מתרכזים יחד, אבל מצד שני אנחנו כל הזמן יחד, אף אחד לא נעלם פתאום לקומה למעלה".
לשלושה ילדים ושני מבוגרים יש לא מעט ציוד. איך מסתדרים?
"המרחב הקטן דורש הרבה יצירתיות ומציאת פתרונות, והמשאית בנויה כך שיש בה יחסית הרבה מקומות אחסון, אבל באופן כללי פחות אוגרים. אנחנו לא שומרים כמעט כלום, ולא מעבירים דברים מילד לילד.
"כל ההקמה של החווה היא דבר גדול, והחיים במשאית הם חלק מזה. יש לנו כאן עבודה מסביב לשעון בכל ימות השבוע, והרבה אחריות. יש לנו אחריות כאן לארץ ולמדינה, אחריות לחיים שלנו פה, ואנחנו בוחרים בזה בשמחה. אני חושבת שהילדים שגדלים בחוות יהיו דור מטורף. אם לבת שלי חסר משהו היא לא אומרת 'צריך לקנות', היא תסביר לי איך לבנות את זה. האחריות הזאת כאן איתנו כל הזמן. אם יש ריח של עשן יוצאים לבדוק אם אין הצתה, ואם יש רעש חריג בודקים מאיפה הוא מגיע. הילדים רואים את זה ומשתלבים בעשייה – הם לומדים המון, קודם כול שהם מסוגלים להרבה. הם מצטרפים אלינו למרעה ולהמלטות, ואם אני בונה משהו הם עוזרים ומחזיקים את הכלים. לכן ברור לי שהם הולכים להיות משהו גדול. אני רואה איך החיים כאן מצמיחים את המתנדבים שמגיעים כנערים, וברור שעל הילדים שגדלים לתוך המציאות הזו זה משפיע עוד יותר עמוק.
"יש לנו זכות לקחת חלק בשמירה על הארץ ולהיות צמודים לטבע, להביא את הגאולה בידיים. אז יש הרבה אתגרים כמשפחה, וצריך לדעת לעצור את העבודה ולהיות ביחד, כי לפעמים אפילו זמן משפחתי כמו שבת בצהריים נקטע כי יש המלטה בדיר או משהו שצריך לקפוץ ולטפל בו. אז אנחנו כביכול עושים ויתורים, אבל זה לא באמת ויתורים; כשאוהבים את מה שעושים – שמחים מזה.
"אנחנו לא מסכנים", מדגישה בתאל, "בחרנו בחירה מאתגרת שדורשת הרבה, אבל אנחנו שמחים בה ואוהבים את זה, ובכללי התחושה היא שאנחנו מקבלים יותר ממה שאנחנו נותנים. אנחנו אוהבים את בעלי החיים שלנו, את העשייה והטבע, ובעיקר אוהבים את המדינה. מבחינתי אני חיה באיכות חיים מדהימה. כל הנוף המטורף מסביב זה שטח המרעה שלנו, ואנחנו גם זוכים לחנך דור עתידי ומארחים פה המון חבר'ה".
אביטל מצליחה למצוא יתרונות במגורים במשאית, ויש גם אירועים משעשעים. "המשאית לא עומדת במקום מישורי, אז כל דבר שנופל על הרצפה מתגלגל לחדר שלנו… בגלל שהרצפה מברזל וחלקה, קורה שכשהילדים יוצאים מהמקלחת מתגלשים קצת. לקח לי זמן להבין למה אני לא ישנה טוב בלילה עד שפילסנו את המיטה, כי כשישנים במיטה עקומה זה עושה סחרחורות".
בחורף, היא מפתיעה, קל יותר להרדים את הילדים הקטנים, כי המשאית מתנדנדת ברוח. "לפעמים הרוח ממש נותנת הרגשה שאתה בנסיעה, וזה מרגיע אותם. מצד שני היו לילות שלא נרדמתי כי פחדתי שהמשאית תתהפך. הגשם והרוח עושים הרבה רעש, ולפעמים צריך לצעוק ממרחק קצר כדי לשמוע אחד את השני. כל יצירה שהבת מכינה תופסת את כל המשאית. מצד שני בערב אני מסדרת את הבית מהר מאוד כי אין הרבה חפצים. לפעמים הצפיפות 'סוגרת' על אחד הילדים, אז יוצרים לו פינה שקטה ופרטיות באמצעות שמיכה שתלויה במיטת קומתיים".
כמו משחק בלגו
המרחב המינימלי דורש מדיירי המשאיות לבחור מה להחזיק בבית ומה לא. הכלל של עדן הוא שיש בבית רק מה שמשתמשים בו. אין גם בגדי קיץ וגם בגדי חורף, אלא רק בגדים לעונה הנוכחית. "לכל ילד יש מגירה עם הבגדים שהוא משתמש בהם עכשיו. גם אין מגבות ומצעים רזרביים. עד שעברנו לפה הייתי אגרנית, היו לי בגדים מכיתה ז'. הבנתי שזה לא יכול להיכנס הביתה ומסרתי המון בגדים. גם לא העברנו למשאית את הרהיטים שהיו לנו, אלא בנינו לפי המידות כאן. ציירתי על דף איך אני רוצה שזה ייראה, לאיזה כיוון המיטה תעמוד, איך החלל יהיה מחולק, ורועי בנה. זה היה קצת כמו לשחק בלגו בשבילו, מין הרכבה של משהו די קטן".
גם הילדים נדרשים להיות מסודרים. עדן מספרת שיש להם כוננית קטנה עם משחקים, וכדי שהכול ייכנס הם צריכים לאסוף את המשחקים בצורה מסוימת. היא רואה בזה יתרון: "הצפיפות במשאית טובה לי, אני אוהבת את זה. למדנו להסתדר עם ציוד מינימלי, ואני לא מרגישה שוויתרתי. יש לי מה שאני צריכה ואין לי מה שאני לא צריכה. מי שלא רגיל זה נראה לו הזוי וצפוף, אבל לנו זו השגרה והיא טובה. לפעמים אני אפילו תולה כביסה בתוך הבית.
"בגדול, אין לנו ממש פרטיות. הבית שלנו הוא גם של המתנדבים ותמיד יש כאן עוד אנשים. אין לנו ארוחת ערב לבד, כמעט לא יוצא להיות שבת לבד, זה אפילו מלחיץ את הילדים אם לא נשארים בחווה עוד אנשים. צריך להתאמץ מאוד כדי שיהיה לנו מרחב פנוי משלנו, זה משהו שאנחנו לומדים לאט וזה גם חשוב. האיזון לא פשוט כי יש בעינינו ערך גדול להיות עם המתנדבים יחד, הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אבל לומדים ליצור הפרדה".
הדבר היחיד שמפריע לה הוא שאי אפשר לשטוף את הבית. "כשתכננו את המשאית התעקשתי שיהיה ריצוף, לא עזר שהסבירו לי שלא יהיה אפשר לשטוף. בסוף באמת הריצוף נשבר כי המשאית עצמה לא יציבה. בסוף אנחנו על גלגלים".
"אני ממש לא 'קדושה מעונה', זכינו בחיים מדהימים", אומרת עדן. "אין תחליף למרחבים ולזה שהילדים שלי חיים בחוץ. הם לומדים להסתדר עם מה שיש ובכל מיני תנאים – יש מים, אין מים, יש שירותים, אין שירותים. אני רואה בחיסרון יתרון גדול. כשלא היו מים מצאנו פתרונות יצירתיים, אם זה לשטוף כלים בדיר או להתקלח במעיין. ברור שזה דורש גם מאיתנו וגם מהילדים, אבל מבחינתי זו המציאות ואני רואה כמה הם גדלים מזה. הם שותלים עצים, לומדים לעשב ולגזום, לטפל בטלאים, הם בקשר עם הטבע. מבחינתי זה הפלוס הגדול של החיים פה, גם אם לפעמים קשה.
"החיסרון הגדול הוא הבדידות, אין להם כאן חברים קרובים, בשביל הילדים יש מחיר למרחק. לי הבדידות לא קשה, ההיגיינה היא האתגר הגדול. אני לא איסטניסית אבל צריך לדאוג להכול – חשמל, מים, ביוב, ולדאוג שזה יהיה נורמלי. בבית רגיל אין לך מושג לאן הביוב זורם, פה לקח זמן עד שהמים הגיעו לברז, עד שנוצר לחץ. בהתחלה החשמל היה בגנרטור, עכשיו יש לנו חשמל סולרי ועדיין אי אפשר להשתמש בכל מכשירי החשמל יחד – או מזגן או תנור. אתה מוקצב יותר, אבל הצמצום הזה מרחיב אותנו".
