סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט"ו לכ"א בתשרי. יום החג הראשון הוא יום טוב, ואחריו שישה ימי חול המועד. לסוכות מספר רב יחסית של מצוות ומנהגים ייחודיים: מצוות ישיבה בסוכה בכל ימי החג, נטילת ארבעת המינים, מצוות הקהל שהתקיימה בזמן בית המקדש בחג סוכות פעם בשבע שנים, ומנהגים לזכר מצוות שהתקיימו בבית המקדש כהלכה למשה מסיני.
חג הסוכות, שנת ה'תשפ"ה – 2024, ייכנס ביום רביעי 16 בספטמבר בזמן השקיעה וייצא ביום חמישי 17 בספטמבר בשעת צאת הכוכבים.
זמני הדלקת נרות ויציאת חג סוכות:
ירושלים
כניסת החג:
יציאת החג:
תל אביב
כניסת החג:
יציאת החג:
חיפה
כניסת החג:
יציאת החג:
באר שבע
כניסת החג:
יציאת החג:
סוכות נקרא גם חג האסיף והוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתורה (אחרי חג האביב וחג הקציר), שבהם היו בני ישראל עולים לרגל לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו.
מיד עם סיום חג הסוכות, בכ"ב בתשרי, נחוג חג נוסף מדאורייתא בשם שמיני עצרת, ובמהלכו מצוות חג הסוכות (הסוכה, נטילת לולב וכו') אינן חלות עוד. בארץ ישראל חל במקביל ליום שמיני עצרת גם חג מדרבנן בשם שמחת תורה, שאף הוא נפרד משני החגים הקודמים. לאחר שמחת תורה, בכ"ג בתשרי ובחוץ לארץ בכ"ד בתשרי, מצוין יום אסרו חג.
מצוות חג הסוכות נזכרות בתורה בספר ויקרא, פרק כ"ג, שם מוזכרים ארבעת המינים והישיבה בסוכות, בספר במדבר, פרק כ"ט, שם מתוארים קורבנות המוספים של החג ובספר דברים, פרק ט"ז. דיני החג מפורטים בעיקר במסכת סוכה שבסדר מועד.
יום ראשון של סוכות נקרא יום טוב, והוא אסור בעשיית מלאכה, מלבד מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב.
סוכה היא דירת ארעי, כלומר מקום מגורים לא קבוע. בחג הסוכות מצווה לשבת בסוכה ולהשתמש בה ממש כפי שמשתמשים בבית: לאכול, לשתות ולישון בסוכה כל שבעת ימי החג.
גודל הסוכה המינימלי הוא 7 על 7 טפחים (כ-68 ס"מ), וגובהה המינימלי הוא עשרה טפחים (כ-97 ס"מ). על הסכך להיות מהצומח, מנותק מהארץ, ומדבר שאינו מקבל טומאה. צריך לשבת בסוכה תחת הסכך ממש, ועל הסכך להיות תחת כיפת השמים, ולכן סדין מתחת לסכך או תקרה מעליו חוצצים ופוסלים את הסוכה. ישנם דינים נוספים לגבי תהליך הבנייה, מספר הדפנות ועוד.
הסוכה אינה צריכה להבנות דווקא לשם החג וגם סוכה שדפנותיה משמשות כל השנה לצל כשרה, אך רק אם הסכך (גג הסוכה) הונח לכבוד החג. נהוג להתחיל את בניית הסוכה במוצאי יום כיפור כדי לקיים מצווה מיד לאחר התענית, אך אין מניעה לבנות את הסוכה בכל זמן מוקדם או מאוחר יותר. נוהגים לקשט ולייפות את הסוכה בקישוטים הנקראים בלשון חז"ל "נויי סוכה".
הישיבה בסוכה נעשית לזכר הסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים או לענני הכבוד שסוככו עליהם. יש שסברו כי הטעם לבניית סוכה הוא הבעת אמונה באל וקבלת מרותו, מכיוון שהאדם מתבקש לעזוב את ביתו החזק והמוגן דווקא לאחר שכבר אסף את תבואתו, ולהתגורר בחוץ במקום רעוע בעונת מעבר שבה מזג האוויר מתחיל להצטנן. על כן נקראת הסוכה "צילא דמהמנותא", כלומר "צל האמונה", מכיוון שהאדם שם מבטחו בהשגחת הקב"ה ולא באמצעים פיזיים שונים.
הוגי דעות כמו המהר"ל מפראג והרב קוק, ראו בסוכה סמל למלכות בית דוד ולממלכתיות ישראלית, שנמשלת לסוכה על פי הנאמר בעמוס (ט', י"א) "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" ועל פי הנאמר בחז"ל "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת". המהר"ל סבר כי ממשלות אומות העולם נקראות "בתים" בשל חוזקן ויציבותן, ואילו מלכות ישראל נקראת "סוכה" מפני שהיא קלה להפלה אבל כוחה הוא מהשמים, בקדושתה ומוסריותה. הגר"א, כפי שנמסר בשמו בספר קול התור, מצא רמז להקבלה בין מצוות סוכה ומצוות ישיבת ארץ ישראל בפסוק "ויהי בשלם סוכו, ומעונתו בציון" לדבריו, המייחד את שתי המצוות הללו הוא שנכנסים לתוכן עם כל הגוף ומקיימים אותן אף בזמן השינה. עוד הוסיף כי כמו שבמצוות סוכה קיים דין של תעשה ולא מן העשוי, כך גם בעניין יישוב ארץ ישראל, בהתאם למשנתו התומכת בפעולות אקטיביות ליישוב הארץ.
המצווה המרכזית בחג הסוכות הוא הישיבה בסוכה שנתקנה זכר לענני כבוד שבהם הקיף ה' את עם ישראל בצאתם ממצרים, וכפי שנאמר בתורה:
”בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.” (ויקרא, כ"ג, מ"ג).
לדעת הטור התורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בחודש תשרי ולא בחודש ניסן מפני שגם בלי ציווי התורה הרבה אנשים יוצאים בניסן מהבית לשדה בגלל החום ובונים סוכות, ואז לא היה היכר שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים ולא מפני שחם בבית.
בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים. נטילת ארבעת המינים, או נטילת לולב, כפי שהמצווה מכונה בלשון חז"ל, היא לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ונענועם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת. במקרא כתוב בפירוש רק לגבי הלולב ("כפות תמרים") והערבה ("ערבי נחל") ואילו לגבי האתרוג ("פרי עץ הדר") וההדס ("ענף עץ עבות") המקרא כותב באופן עמום, ומהות הפרי התפרשה על ידי חכמי תורה שבעל פה.
חז"ל למדו באמצעות דרשת הפסוק המצווה על מצוות ארבעת המינים, מספר קריטריונים הנדרשים מכל אחד מארבעת המינים על מנת שיהיה כשר לנטילה. חלק מהקריטריונים פוסלים את השימוש במין שאינו עונה על דרישותיהם, ביום הראשון של חג הסוכות, שאז מצוות נטילת ארבעת המינים נוהגת מן התורה בכל מקום (ולא רק במקדש), וחלקם פוסלים את השימוש בו אף בשאר ימי החג. חלקם נוגעים לגופם של ארבעת המינים (פסול 'הדר', 'חסר', שינוי צורה, ועוד), וחלקם נוגעים לאופן בו השיג אותם האדם (גזל ושאלה).
במדרש מוסבר שהם סמל לאנשים השונים בעם ישראל לפי תכונותיו של כל מין. הטעם מציין תורה והריח – מעשים טובים, כך שהאתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, והערבה, חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ההדס בעל הריח וחסר הטעם מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם, מסמל את אלו עם תורה, אך ללא מעשים טובים. יש שראו בארבעת המינים דמיון לאברי הגוף (עמוד שדרה, עיניים, פה ולב) שכולם נכנעים לאלוהים. יש שראו בהם כעין כלי מלחמה (לולב = חרב, אתרוג = אבן קלע), שנועדו להילחם כנגד הרע. אחת הסיבות שנוטלים אותם ביחד היא שהם משלימים אחד את השני, המעשים הטובים בהדס וידע התורה בלולב משלימים לאתרוג, והאתרוג אף הוא משלים את הערבה, זהו סמל לכך שחלקיו השונים של עם ישראל משלימים זה את זה.
נטילת ארבעת המינים ביום הראשון של החג מצוותה מן התורה בכל מקום, ובשאר הימים מצוותה מחוץ למקדש מדברי סופרים (חכמי המשנה) בלבד.
