אני ממתינה להן בחשש. מביטה בטלפון שוב ושוב לראות אם הן התקשרו, אם הן בסדר, אם הנסיעה עברה בשלום. התאריך הוא 8 באוקטובר. אתמול בלילה, כאילו לא חלפה שנה, הרעידו יירוטים את שמי המרכז ותפסו גם אותן בדרך חזרה מההקרנה של סדרה חדשה שחוזרת לאותו היום. הן השתטחו על הרצפה, ניסו להילחם בזיכרונות מהיום ההוא, שגם הוא החל באזעקה "תמימה". אבל כמו גיבורות אמיתיות, שעות מעטות לאחר מכן הסכימו להתייצב במוזיאון "אנו" בתל־ אביב כדי לספר על היום שהן חיות אותו כבר 12 חודשים. יום שבו חוו את תשע השעות הארוכות בחייהן, צנופות בתוך תא שירותים, מוקפות מחבלים צמאי דם, ובסופן לא רק שחולצו, אלא שבו לחיים.
גלי אמר (24) ועמית עמר (24) נכנסות בשערי המוזיאון מלאות חיים – אחת מחזיקה כוס קפה, השנייה בקבוק קולה, והן ממלאות את החלל בצחוקן המתגלגל.
"ההומור שלנו תמיד חיבר אותנו", הן מספרות, "עוד מימי התיכון. כשפתחו קבוצת ווטסאפ ענקית עם ילדים מכל השכבה. ההודעות ששלחנו שם גרמו לנו לקלוט ששתינו באותו ראש, אז עברנו לפרטי".
"הזמנתי אותה", צוחקת גלי, "זה היה טבעי מאוד עבורי. בסוף, מה שקישר בינינו היה השמחה".
"לא הפסקנו לצחוק אחת עם השנייה, מהרגע הראשון", מסכימה עמית, "אחר כך גילינו שאנחנו די הפכים. אני יותר בת למשל, וגלי היא לגמרי בן. אבל זה לא שינה כלום. הקשר התהדק. תמיד היו בינינו צחוקים של החיים. כל פעם הפכנו להיות מוקד הערב. חברות נדירה".
גלי: "אפילו אז, כשישבנו בתוך תא השירותים, ותקשרנו רק באמצעות טקסט בטלפון, סיפרנו בדיחות אחת לשנייה. לא הפסקנו לצחוק. אפילו כשהבנו שכנראה הגיע הסוף. ההומור שמר עלינו".
"לנובה חיכיתי ארבעה חודשים בציפייה", היא נזכרת, "שמעתי שהביאו אמנים מטורפים, תפאורה מעולם אחר. גם בנו רחבת שאנטי. אלו דברים שלא קורים בארץ. הבנתי שאני חייבת ללכת אליה. ידעתי שאני הולכת לפגוש את כל הקהילה שאני מכירה ממסיבות אחרות. אחרי שכל מי שהיה אמור לבוא הבריז, הלהבתי את עמית עם האמנים שאמורים להופיע בה".
"אפילו אז, כשישבנו בתוך תא השירותים, ותקשרנו רק באמצעות טקסט בטלפון, סיפרנו בדיחות אחת לשנייה. לא הפסקנו לצחוק. אפילו כשהבנו שכנראה הגיע הסוף. ההומור שמר עלינו".
"רק ארבעה ימים לפני המסיבה הזמנתי כרטיס", נזכרת עמית. "גם גלי".
ואיך הייתה המסיבה?
"וואו, וואו", העיניים של גלי מזדגגות בהתלהבות מחודשת, "זו הייתה המסיבה הכי יפה וצבעונית שראיתי. שלוש רחבות, שני ברים. מטורף".
עמית: "ומפוצץ אנשים. אנשים שאת מכירה, כן? ואוהבת. הייתה אווירה כל כך טובה, הגענו לשיא"
המתקפה שנפתחה על ישראל בשש וחצי בבוקר כשאלפי מחבלי חמאס רומסים את הגדר ושועטים לעבר הקיבוצים, תפסה אותן בדרכן לרחבה השנייה. בדיעבד, זה מה שעזר להן להגיע מהר יותר לקנטה, לאסוף את הדברים ולהתחיל להתקדם ליציאה, כשהן עוד שיכורות מהמוזיקה ומתנחמות בעובדה ש"אלו רק טילים".
עמית: "לא חשבנו הרבה. התחלנו לארוז את הדברים שלנו כדי להתארגן, היינו די רגועות בשלב הזה. רק בדרך לרכב הבנו שיש בעצם 4,000 איש שמנסים עכשיו לצאת. הודעתי מיד שאין מצב שאני נכנסת לפקק כזה גדול, היה שם צוואר בקבוק לא נורמלי. לא הייתה לי סבלנות. גם לא הבנתי אז מה קורה במדינה, לא ידענו מה גודל האסון".
גלי: "החלטנו ביחד שנחכה שיעברו האזעקות, ורק אז נתקדם. נשארנו בחניון".
בעוד הן נעוצות במקומן, כשרוב המבלים מנסים להימלט, הבחינו הבנות בקבוצה גדולה של אנשים שנשארו כמותן ואפילו המשיכו את המסיבה במתכונת מצומצמת עד יעבור זעם.
"ניגשנו אליהם בלי להתלבט", מספרת עמית בצחוק מר, "פתאום מישהו הדליק את הרכב, שם שירים. התחלנו לרקוד, לשמוח מחדש. ואנחנו הכי בצ'יל, רגועות. עד שפתאום הגיע בן אדם בהיסטריה, מדומם את הרכב עם השירים. מתחיל לצרוח עלינו".
גלי: "הוא צעק, 'אתם לא מבינים מה קורה, זה יותר גדול ממה שאתם חושבים. אתם חייבים לצאת מפה, תברחו!'"
עמית: "ובאותו רגע, אנחנו מסתכלות אחת על השנייה, וישר צוחקות לו בפנים. חשבנו שהבן אדם הזה גנוב. כולם צחקו איתנו".
גלי: "לא הבנו על מה הוא מדבר. כולה טילים. אבל אחרי שתי דקות האווירה השתנתה. פתאום לא צחקנו יותר, לא יודעת. משהו הרגיש מוזר. התחלנו להתקפל לכיוון הרכב".
עמית: "ובדיוק אז התחילו יריות".
בשלב הזה, מאות מחבלים מכתרים את שטח המסיבה מכל כיוון אפשרי. הם מתחילים לטבוח במבלים שמנסים להימלט עם הרכב ומתקדמים לכיוון החניון שבו הן עמדו. מכאן נפתח מסע שבו כל החלטה שיקבלו תהיה גורלית, ותקבע אם יסיימו את היום ההוא בחיים או לא. אבל על כל צעד החליטו לאחר דיון אילם שרק הן מבינות, כאשר ברור שלאן שלא יפנו או יסתתרו, הן נשארות יחד.
עמית: "מהרגע ששמענו יריות עשיתי סוויץ'. צעקתי לכל מי שהיה סביבנו לעלות לרכבים. לא היה מקום להתבלבל. היריות היו בקיבוצים סמוך אלינו, ברמה שאת שומעת אותן כאילו זה מטר ממך. ולמרות שהבנתי שמדובר ברובה, זה לא נפל לי בראש. המוח שלך דוחק את המחשבה הזו".
גלי: "עדיין האמנתי שאלו יירוטים. לא יכול להיות שזה יריות, פשוט לא יכול להיות".
עמית: "איך אפשר לדמיין שמחבלים באים לכבוש לך את המדינה? זה לא מסתדר. אז נכנסנו לרכב והתחלנו פשוט להתקדם לפקק".
הריאיון המלא יפורסם מחר בגיליון שמחת תורת של מוצש
