אחת הטעויות שישראל עשתה, כך מוסכם כיום על כולם, היא נתינת האפשרות לחמאס ולחיזבאללה להתעצם לאורך עשור ויותר. לאחר המלחמה הנוכחית, אסור לחזור על אותה טעות. המשמעות של האמירה הפשוטה הזאת היא מרחיקת לכת, ומחייבת את ישראל לשינויים נרחבים באסטרטגיה שלה, בהתנהגותה ובתפיסת הביטחון שלה. ובעיקר, היא תידרש מכאן והלאה לאקטיביות רבה מול האויב. לא סביר ש־7 באוקטובר נוסף יתרחש, אך הסיבה לכך אינה מעודדת: האויב מן הסתם ינסה לתכנן עבורנו אסון שונה לחלוטין, וגדול לא פחות.
לישראל יש שתי תפיסות ביטחון מקבילות, גם אם לא כתובות. האחת, המפורסמת יותר, נועדה להתמודדות מול "מקרה הכול", כלומר איום פלישה מצד כמה מדינות אויב. זו התפיסה הידועה כ"הרתעה, התרעה והכרעה". את תפיסת הביטחון השנייה, המיועדת ל"ביטחון שוטף", הגדיר משה דיין כקביעת "מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה (לאויב) לשלמו". השיטה הזו אפקטיבית בפרט אם האויב יודע שההסלמה עלולה להוביל למלחמה שבה הוא יפסיד. בהתאם לכך, ישראל השתדלה במשך שנים לגמול לאויב: למצוא את הכתובת האחראית לשפיכת דמם של ישראלים, ולפגוע בה באופן קשה.
שתי התפיסות הללו התקיימו זו לצד זו, אך "מניעת התעצמות" של האויב לא הייתה בדרך כלל חלק מתפיסת הביטחון הישראלית. יש יוצאי דופן: ישראל השקיעה מאמצים רבים בפגיעה בפרויקט הטילים המצרי בשנות השישים; והיא מצהירה כי תמנע מאויביה להציב איום גרעיני. "מניעת התעצמות" כתפיסה משמעותה כיום שישראל תציב לעצמה כמטרה למנוע מיריב לא־מדינתי הצטיידות בכוח לחימה שיכול לסכן אותה. פירוש הדבר אי השלמה עם שלטון עוין לא־מדינתי מסביבה, ופגיעה אקטיבית, מתמדת ומוצהרת בכל מדינה המארחת ארגון שכזה, מרצונה או שלא מרצונה.
ישראל לא נקטה גישה כזאת במשך שנים רבות, שכן מחיריה לא מבוטלים. התעצמות צבאית של מדינה שכנה איננה נחשבת עילה למלחמה, וישראל לא רצתה או לא הייתה מסוגלת למנוע התעצמות מכל שכניה העוינים. היא השמידה את טילי הנ"מ ואת טנקי הטי־72 הסוריים בבקעת הלבנון במהלך מלחמת שלום הגליל, אולם לא יצאה למלחמה כדי למנוע מסוריה להצטייד בהם. מניעת התעצמות של גורם לא־מדינתי מורכבת מאוד גם היא, אולם לא בהכרח דורשת התנגשות מול צבא. חלק מהפתרון לנושא ההתעצמות היה בזמנו החוק האמריקני שחייב את ארה"ב לשמור על יתרונה האיכותי של ישראל; כמובן, אין זה פתרון מלא, והוא תלוי בכך שכלי הנשק האמריקניים ימשיכו להיות המתקדמים מסוגם, בפער ניכר. הוא גם מוגבל מטבעו, מכיוון שקיימים כלי נשק זולים ומאולתרים שנועדו להשמיד מערכות יקרות. אלו נפוצים כיום יותר מאי פעם – כפי שתעיד הקפיצה בתחום הרחפנים, שרובו מבוסס על טכנולוגיות אזרחיות ולא על מוצרים צבאיים ייעודיים.
לפני המב"מ – "המערכה שבין המלחמות", כפי שהוגדר המצב הביטחוני מאז מלחמת לבנון השנייה – ישראל לא עסקה כמעט במניעת התעצמות. תפיסת המב"מ נמצאת תחת אש מאז תחילת המלחמה הנוכחית, ומוצגת כגישה שתרמה להתעצמות חמאס, אולם למעשה החידוש שבה היה הפוך. ישראל הציבה לעצמה כמטרה, אם כי באופן מוגבל, למנוע התעצמות של איראן ובני חסותה בשטח סוריה. בספרו "המלחמה שלפני", שראה אור זמן קצר לפני מלחמת שמיני עצרת, טען תא"ל ערן אורטל כי ישראל לא ניסתה לבצע את המב"מ בצורה דומה בלבנון מול חיזבאללה או בעזה מול חמאס, כיוון שהיא עצמה הייתה מורתעת בפועל וחששה מסבבי הלחימה הצפויים. התמקדות המב"מ של ישראל בסוריה דווקא, קשורה לכך שסוריה הייתה נתונה במשך שנים במלחמת אזרחים, ונותרה חבולה גם אחריה. לפיכך מחיר הפעולה בשטחה היה נמוך, והיכולת של השלטון הסורי לשבש תקיפות כאלה הייתה מוגבלת. במקומות אחרים, שבהם התנאים היו שונים, ישראל הסתפקה במדיניות גמול "מסורתית". בעזה, שיטת הסבבים התקיימה הן תחת ממשלות נתניהו והן בתקופת ממשלות אחרות, בשל מחיר החריגה ממנה. לפני 7 באוקטובר המחיר הזה נראה כבד מדי, וישראל נמנעה מנטילת הסיכון, כשם שממשלת גולדה מאיר בחרה לא להגיב על קידום הטילים המצריים לאזור תעלת סואץ מיד לאחר הפסקת האש של מלחמת ההתשה.
חריגה נוספת מתפיסת הביטחון המסורתית היא הבידול. מאז 1953 נהגה ישראל להכות במדינות שכנות כגמול על מעשי טרור שיצאו משטחן, אולם בעשור האחרון היא ניסתה יותר ויותר לבדל בין השלטון ובין כוחות שמתנגדים לו. מדינת לבנון לא שילמה מחיר על מתקפות חיזבאללה, משום שנתפסה כחלשה מכדי להשפיע עליו (אף שהארגון השיעי השתלב בה ובממשלתה). אפילו ברצועת עזה, ממשלת ישראל בחרה לבדל בין חמאס ובין הג'יהאד האסלאמי בשלושה מבצעים לפחות – "חגורה שחורה" (2019), "עלות השחר" (2022) ו"מגן וחץ" (2023) – מתוך אמונה שחמאס מעוניין לשמר את שלטונו ברצועה, ולכן פגיעה במתחרהו תביא יציבות. ישראל אומנם נושאת איתה זה ארבעה עשורים את טראומת הניסיון להעלות לשלטון בלבנון את בעלי בריתה, אך באופן אירוני, שיטת הבידול ייצגה רעיון דומה: התערבות בפוליטיקה הפנימית של מדינות או ישויות שכנות כדי להבטיח שהגורם הנוח לנו יימצא בשלטון. הרעיונות הנשמעים כיום באשר למחליפיו של חמאס ברצועת עזה מבטאים גם הם גישה בנוסח לבנון 1982: מי שיעלה למלוכה ברצועה יעשה זאת בעזרת כידונים ישראליים, וכשהוא מגובה בכוחה של מדינת ישראל.
הפרויקט המלא יפורסם מחר בגיליון שמחת תורה של דיוקן
