בכל צעד היא הייתה מסתכנת בשברים בכפות הרגליים

בארב, כפי שהיא מכונה, הייתה בת קרוב ל־60, ושקלה כ־180 קילוגרם. היא סבלה מסוכרת סוג 2, מחלת כליות כרונית, וסדרה של בעיות בריאות נוספות. בתחילת המגפה היא הניחה שהסיכוי שלה לשרוד הוא אפסי. כשהעבירה לילדיה – כולם גרים רחוק ממנה – את סיסמאות הכניסה לחשבונות שלה, הם לא יכלו שלא לחשוב את אותו הדבר. "הייתי במקום אפל מאוד", סיפרה לי, "הייתי בטוחה שאמות".

"הייתי במקום אפל מאוד, הייתי בטוחה שאמות"

עד לא מזמן, בארב כמעט לא הצליחה ללכת – לפחות לא בלי להסתכן בשברים נוספים בכפות הרגליים. כל תנועה שלה בבית הותירה אותה מותשת; היא התקלחה רק פעם בשבועיים. היא לא הצליחה להגיע אפילו לתיבת הדואר שלה בכוחות עצמה. בארב בילתה חיים שלמים בניהול המורכבות של להיות, כפי שהיא מגדירה זאת, "ענקית". היו רגעים שבהם החדר הקטן שלה, ברוחב כשלושה מטרים ובאורך דומה, היה פחות מקום מפלט ויותר מלכודת. בשלב מסוים בשנת 2021, היא מספרת, היא מעדה ונפלה בדרכה לשירותים. שותפתה לדירה ובעלת הבית, חברה מימי התיכון, לא הייתה בבית כדי לעזור, ובארב נאלצה להזעיק אמבולנס. "נדרשו ארבעה אנשים כדי להרים אותי", סיפרה.

בהמשך אותה שנה, כאשר בארב חלתה בקורונה, המחלה הייתה קלה יחסית. אבל גם לאחר ההחלמה היא לא חשה כשורה; היא התקשתה לנשום, וקצב הלב שלה לא היה תקין. לבסוף, באפריל 2022 היא הלכה לבית החולים, ושם בדקו את מדדיה החיוניים.

מדד מסת הגוף הממוצע (BMI) למבוגרים בארה"ב עומד על 30. ה־BMI של בארב היה קרוב ל־75. בדיקת סוכר בדם הראתה שהסוכרת שלה אינה מאוזנת – רמות הסוכר היו בטווח שיש בו סיכון לאובדן ראייה או לשבץ מוחי. בדיקת אק"ג אישרה שהלב שלה מדלג על פעימות. קרדיולוג מומחה שהוזמן לייעוץ הסביר שאפשר לטפל בפעימות החסרות באמצעות תרופות, אך ציין במוחו את השמנת היתר החמורה שלה; במשך 14 שנות קריירה, הוא ראה רק שניים או שלושה מטופלים בגודל שלה. אם לא תרד במשקל, אמר לה, "בארב של עוד חמש שנים לא תהיה מרוצה ממך בכלל. או שתשני את חייך, או שתמצאי את עצמך בבית אבות".

"זה היה הרגע", אמרה לי בארב. כשהיא דמיינה את עצמה מזדקנת בבית אבות, "בין שורה של אנשים שמנים מאוד, שפשוט יושבים שם ומחכים למות", היא נשבעה לעשות כל שביכולתה כדי לשנות את חייה.

ניסתה הכול

במובנים מסוימים, בארב מעולם לא הפסיקה לנסות לשנות את חייה. בגיל 10 היא קיבלה מרשם לאמפטמינים; בגיל 12 היא הצטרפה לקבוצת שומרי משקל. בהמשך ניסתה דיאטות נוזלים, וכמעט כל דיאטה אחרת שהציעו לה. היא ניסתה להיות טבעונית וניסתה מזון בלי גלוטן, נמנעה משומנים, צמצמה פחמימות והפסיקה לאכול מזון מעובד. היא נטלה תרופות ששינו את ההרכב הכימי במוחה, ועברה ניתוח שהקטין את הקיבה שלה לגודל של כוסית שוטים. היא הלכה למפגשים של קבוצות המתמודדות עם התמכרות למזון. היא אכלה מנות מוקפדות, והתמידה בשחייה.

במהלך השנים היא אכן הורידה ממשקלה קילוגרמים רבים – למעשה, יותר מרבע טון אם מחברים את כל הירידות לאורך חייה. אבל כל "נס" הגיע עם מחיר סמוי: אנמיה, דיכאון שנגרם מתרופות, נזק ללב. ובסופו של דבר, המשקל תמיד חזר. ותמיד ה"הצלחה" הותירה בה תחושה רעה יותר.

כ־189 מיליון מבוגרים בארה"ב מסווגים כמי שיש להם השמנה או עודף משקל. כמו בארב, מיליונים רבים עברו, איש איש, עשרות שנים של ניסיונות למצוא פתרון, בלי להתקדם לשום מקום. הפתרונות הרגילים – אלה שמסתמכים על כוח רצון ודורשים אכילה מופחתת ותנועה מוגברת – מניבים לעיתים נדירות תוצאה משמעותית או מתמשכת. למעשה, גם ברמה הלאומית, אמריקה עברה היסטוריה ארוכה ומתסכלת של ניסיונות כושלים לשנות הרגלים; מעין "דיאטת יו־יו" של טיפולים, מהלכי מדיניות והתערבויות חברתיות אחרות, שבסופו של דבר החזירו אותה לאותה נקודה. כללי תזונה חדשים הונהגו ולאחר מכן בוטלו. תרופות הומצאו וננטשו. חוקים נכתבו כדי לשפר את איכות התזונה של אנשים ולהגביל את צריכת הקלוריות שלהם. ובכל זאת, שיעורי ההשמנה ממשיכים לעלות, ומגפת הסוכרת רק מחמירה.

הנס האחרון מבחינתה של בארב, כמו גם מבחינת האומה והעולם כולו, הגיע בדמות תרופות בהזרקה. בתחילת 2021 פרסמה חברת התרופות הדנית "נובו־נורדיסק" סיכום ניסוי קליני שהראה תוצאות מדהימות של התרופה "סמגלוטייד", הנמכרת כעת בשמות המסחריים "ויגובי" ו"אוזמפיק". תומאס ואדן, פסיכולוג קליני וחוקר השמנה מאוניברסיטת פנסילבניה, שחקר התערבויות בירידה במשקל במשך יותר מ־40 שנה (וגם קיבל מענקים ודמי מחקר מנובו־נורדיסק), זוכר את הרגע שבו שמע לראשונה על הממצאים הללו, בפגישה פנימית בחברה שנה קודם לכן. "הייתי בהלם", סיפר לי. "לא יכולתי להאמין למה שראיתי. המטופלים שקיבלו זריקות הורידו בממוצע כמעט 15 אחוז ממשקל גופם – יותר מכל תרופה אחרת שנחקרה בניסוי בהיקף כזה". ואדן ידע מיד שזו תהיה "מהפכה מדהימה בטיפול בהשמנה".

סמגלוטייד הוא חלק מקבוצת חומרים בשם אגוניסטים לקולטנים ל־GLP-1, כימיקלים שמחקים הורמונים במערכת העיכול ומשנים את חילוף החומרים ואת דפוסי האכילה כל עוד נוטלים את התרופות. גרסאות קודמות כבר שימשו לטיפול בסוכרת; בשנת 2022, גרסה של חברת התרופות אלי־לילי – טירזפטייד, שנמכרת כ"זפבאונד" או "מונג'רו" – הביאה לירידת משקל ממוצעת של 20 אחוזים בניסוי קליני. תרופות רבות נוספות נמצאות כעת בפיתוח: "סורבוטייד", "פמבידוטייד", "רטטרוטייד" (בדיוני מומחים, התרופה האחרונה מעוררת את ההתרגשות הגדולה ביותר: ניסוי מוקדם מצא ירידה ממוצעת במשקל של 24 אחוזים בקבוצה אחת של משתתפים).

הכתבה המלאה תתפרסם מחר בגיליון שמחת תורה של יומן