שעות חלפו עד שחמשת הלווייתנים הטביעו את היאכטה. בשלהי אוקטובר 2022, ארבעה גברים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, הפליגו ממערב צרפת לעבר ליסבון. אוגוסטין דריון, מלח מנוסה ממחוז בריטני, היה ביניהם. הוא היה שם כדי לסייע לחברו מבית הספר להנדסה, אליוט בויארד, שהיה הבעלים של כלי־השיט שאורכו 12 מטרים. לאחר שיגיעו לפורטוגל, הם תכננו לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהגיע לאיים הקריביים, לשוט בין האיים במשך שנה, ואז לחזור הביתה.
הצוות בילה כמה ימים במאבק בסופות רעמים וגלים גבוהים במפרץ ביסקאיה, קטע ים מסוכן ממערב לצרפת. הם היו מותשים. אך בבוקר שאחרי ליל כל הקדושים, ב־1 בנובמבר, הסירה, שנקראה "סמוס", הגיעה למים השקטים יותר, סמוך לפורטוגל, והצוות הרשה לעצמו להרפות. השמש זרחה, הרוח הייתה עדינה, והסירה שטה במהירות של 13 קילומטרים לשעה. לראשונה התנאים היו רגועים מספיק כדי להסתמך על הנהג האוטומטי. דריון בדיוק סיים משמרת, והחליט להצטרף לאחרים שנחו על הסיפון. הוא התכופף אל התא כדי לקחת ספר.
לפתע הוא שמע רעש חזק. הסירה רעדה, ודריון איבד שיווי משקל. "מה קרה?" הוא צעק אל האחרים. דפיקה רמה נשמעה על גוף הסירה מבחוץ. הצוות הביט החוצה וראה סנפירים שחורים שוברים את פני המים השקטים. חמישה לווייתנים מסוג קטלן (אורקה), כל אחד מהם באורך שעולה על מחצית מאורך הסירה, עורם המבהיק נוצץ באור השמש, התנגשו פעם אחר פעם בירכתי כלי השיט, מכים את לוח ההגה בראשיהם. עם כל התנגשות, הסירה נעה לכיוון חדש.
חברי הצוות כיבו את המכשירים האלקטרוניים ומשכו את המפרש הראשי. הם חשבו שניסיון הימלטות עלול להזמין מרדף; הלווייתנים היו מהירים יותר. עדיף להישאר במקום, בשקט ובדממה. הם ישבו בלי מילים כמעט שעה, נסחפים באוקיינוס הפתוח. הקולות היחידים היו הנשימות העמוקות של האורקות, קליקים ושריקות של שפת לווייתני הקטלן, והתנגשויות של יונקים ימיים במשקל טונות רבות – הסירה שקלה בערך כמו לווייתן זכר בוגר – בלוח ההגה שלהם.
קברניטים נושאים זיקוקים לא חוקיים, כדי להשליך אותם לעבר הלווייתנים במקרה הצורך. יש המשמיעים מוזיקה רועשת, ואחרים מכים במקלות פלדה על גוף הספינה
דריון החל לדאוג לשלמות הסירה. הוא ירד לקוקפיט. הפעם הוא מצא שם מים על הרצפה. זרם יציב חלחל פנימה מסדק בירכתיים. הסירה הוצפה במהירות והחלה לשקוע. בויארד שיגר קריאת מצוקה. כלי השיט הקרוב ביותר היה במרחק שעה מהם, ואנשי הצוות ניפחו את רפסודת ההצלה. הם רצו להישאר על הסירה השוקעת זמן רב ככל האפשר, מחשש שהאורקות יחליטו להטביע גם את סירת ההצלה – מה שהיה עלול להסתיים באסון. אבל המים עלו במהירות, וכולם הצטופפו בסירת הגומי המתנפחת. הם הביטו סביבם. הקטלנים נעלמו. יאכטה שוודית הגיעה לחלץ אותם. מהסירה שלהם הם ראו את ראש התורן של היאכטה נעלם מתחת לגלים.
אף אחד לא מת, בינתיים
אורקות כמעט אינן תוקפות כלי שיט; זו לפחות הייתה ההנחה. אבל משהו חדש קורה מול חופי חצי האי האיברי. מאז 2020 דיווחו ימאים רבים על כאלף מתקפות דומות, ממערב פורטוגל ועד דרום ספרד. כמעט מדי יום, באביב ובקיץ, סיפורים מאת רבי־חובל מודאגים, מלווים בתמונות של לוחות ההגה החבוטים מספינותיהם, ממלאים את קבוצת הפייסבוק "דיווחי התקפות אורקות", שחברים בה יותר מ־60 אלף איש. מוקד המתקפות הוא במצר גיברלטר, אחד מנתיבי השיט העמוסים ביותר בעולם, רצועת ים צרה בין ספרד למרוקו, השער לים התיכון.
קברניטים רבים נושאים כעת זיקוקים בלתי חוקיים על סיפון הספינות שלהם, כדי להשליך אותם לעבר הלווייתנים במקרה הצורך. ישנם המשמיעים מוזיקת מטאל כבדה מרמקולי בלוטות', אחרים מכים במקלות פלדה על גוף הספינה כאשר האורקות מתקרבות. אורקות הטביעו לפחות שלושה כלי שיט, ופגעו במאות נוספים. איש לא מת עד כה, וככל הידוע לנו אורקות פראיות מעולם לא הרגו בני אדם. אבל ימאים חוששים שזה רק עניין של זמן, ואילו חוקרי אורקות חוששים שקפטנים יתחמשו וייקחו את ביטחונם לידיהם. "לא אופתע אם בעוד זמן לא רב נראה מישהו מנסה לירות באחד הלווייתנים האלה", אומר לוק רנדל, מומחה ליונקים ימיים מאוניברסיטת סנט־אנדרוז.
להקת האורקות שחיה סביב חצי האי האיברי היא היחידה בעולם שתוקפת כלי שיט, והחוקרים יודעים עליהן מעט מאוד. עד כה התפרסם מאמר מדעי אחד בלבד שעוסק בתחביב החדש שלהן. ממשלת פורטוגל המליצה לימאים להפסיק לנוע כאשר לווייתנים פוגעים בהם, ולחכות עד שישתעממו – מה שדריון ובויארד עשו באופן אינסטינקטיבי. הרשויות הספרדיות, לעומת זאת, ממליצות להמשיך בתנועה. בשנת 2020 אסרה ממשלת ספרד על כלי שיט קטנים לשוט באזורים מסוימים בצפון־מערב ספרד. בינתיים, ההתקפות מתפשטות. קהילת האורקות המדוברת, שתועדה במצר גיברלטר עוד בתקופת האימפריה הרומית, כוללת כעת כמעט 90 לווייתנים. ישנם חוקרים הסבורים שכולם תוקפים כיום כלי שיט. אולם לא ברור מה גרם להתנהגות הזו. עם זאת, תיאוריה אחת תפסה תאוצה: האורקות מחפשות נקמה.
רעיון האורקות הנקמניות –בגלל פציעות ממדחפי סירות, משום שדייגים גזלו מהן את אזורי הציד של הטונה, בגלל נזקי האקלים, או בגלל לכידת אחיהן – פשט ברשת. אפשר למצוא מדבקות וספלים עם דמויות של לווייתנים, וכיתובים כמו "לעזאזל עם הסירות האלה", "לאכול את העשירים", ועוד
האורקות שתועדו תוקפות סירות מכונות "גלדיס", קיצור של "גלדיאטורים", ביטוי שנלקח מאחד המונחים המדעיים ללווייתן קטלן, "אורקה גלדיאטור". אורקות נעות בקבוצות מטרילינאליות, כלומר אֵם וצאצאיה, עד ארבעה דורות. אנחנו לא יודעים איזו לווייתנית, או איזו קבוצה, הייתה הראשונה שהחלה להתנגש בכלי שיט. יש המאמינים שזה התחיל בשנת 2020 עם "גלדיס בלאק" – זכר צעיר שצלקת עמוקה בגבו, כנראה בעקבות פציעה מסירה. חוקרים אחרים טוענים שזו הייתה "גלדיס וייט", נקבה בוגרת מלהקה אחרת. אבל לא משנה מי היה הראשון, האחרים החלו להעתיק את ההתנהגות במהירות.
רעיון האורקות הנקמניות – בגלל פציעות ממדחפי סירות, או משום שדייגים גזלו מהן את אזורי הציד של הטונה, או בגלל נזקי האקלים, או בגלל לכידת אחיהן ואחיותיהן והכנסתם לשבי בבריכות – התפשט ברשת בקיץ שעבר. אפשר למצוא מדבקות וספלים עם דמויות של אורקות הגלדיס, ולצידן משפטים כמו: "לעזאזל עם הסירות האלה", "לאכול את העשירים", "תמיכה בקומראד גלדיס".
אבל לא מדובר ביאכטות פאר. האורקות גם נוטות להתעלם מסירות דיג. המטרות כוללות כלי שיט צנועים, יאכטות קטנות מהסוג שאפשר לרכוש במחיר של מכונית משומשת. מבחינת בעליהן ואנשי הצוות, שרבים מהם אינם עשירים במיוחד במונחים ימיים, ההתקפות הן חוויה מבעיתה. ההטבעה האחרונה התרחשה באוקטובר אשתקד. אין דרך אמינה להרתיע אותם, והימאים נתונים לחסדיהם של הלווייתנים.
זו הסיבה שבינואר 2022 פנתה ממשלת ספרד לרנו דה־סטפניס, מומחה אורקות בן 48 מספרד, כדי למצוא פתרון לבעיה. דה־סטפניס, בעל זקן עבות, שיער פרוע ועור שזוף של גולש מזדקן, חוקר את להקת האורקות הזו משנות התשעים. בחודש דצמבר טסתי לגיברלטר, חציתי את הגבול לספרד ברגל, ונסעתי מערבה לאורך החוף, לבית רעוע השוכן על צוק המשקיף על המצר, כדי לבלות שבוע עם דה־סטפניס.
זהירות, מים עמוקים
לא קל היה לאתר את ביתו של המדען בגבעות שמעל טָריפה, עיירת גלישת־קיט היפית בקצה הדרומי של אירופה היבשתית. לאחר שהתברברתי בדרך, מצאתי את הדלת. את פניי קיבלה מגי, מתמחה בת 27 למדע ימי. דה־סטפניס לא בבית כעת, אמרה, הוא בים. "זהירות", כתב לי דה־סטפניס כמה ימים קודם לכן בפייסבוק: "האורקות נמצאות במצר עכשיו". מגי לא הייתה בטוחה מתי יחזור, אבל אמרה שאני יכול לחכות לו כאן.
שק שינה דק היה מונח על ספה בלויה, רוח קרה שרקה דרך חלון שבור, ופחיות משקה אנרגיה היו פזורות על שולחן הקפה. "אנחנו חיים כאן כמו פיטר פן", יאמר לי דה־סטפניס יומיים מאוחר יותר. בחדר מלא צעצועים בקומה הראשונה, כולל כמה דמויות פרווה של לווייתני קטלן, מגי הצביעה על המיטה שלי. זה חדרה של בתו בת התשע של דה־סטפניס. אני אמור לישון שם בזמן שהיא נמצאת עם אימה בסביליה.
מגג הבית אפשר היה להבחין בצוקים של חופי מרוקו. שיירה של אוניות משא חצתה בין עמודי הרקולס, שני צוקים שמסמנים את הכניסה לאוקיינוס האטלנטי: אחד בצד האירופי, השני בצפון אפריקה. בעבור ימאים קדומים, הצוקים שימשו כאזהרה: אל תתקדמו מעבר לנקודה הזו. הם סימנו את קצה העולם הידוע, ואת תחילתו של הלא נודע. לפי המיתולוגיה הקלאסית, מצר גיברלטר היה מעשה ידיו של הרקולס. רוחבו של המצר 13 קילומטרים בלבד בנקודה הצרה ביותר. למה הרקולס עשה אותו צר כל כך? כדי למנוע ממפלצות־ים להיכנס לים התיכון, כתב דיודורוס סיקולוס, היסטוריון יווני עתיק. מגן האנושות יצר צוואר בקבוק כדי להגן על הציוויליזציה מפני הטבע הפראי.
שלושה מתמחים נמצאים כאן, והם אומרים לי שהם כמעט לא רואים את דה־סטפניס, אף שהם גרים בביתו הקטן כבר חודשים רבים. "יש לו וייב של מדען מטורף", אומר לי אחד מהם במהלך אכילת טאפאס. לפעמים הוא נשאר בחדרו מהבוקר עד הלילה ומכריז ש"היום לא קיים". או שהוא ממתין למזג אוויר טוב ולים רגוע, כאשר הוא מתכרבל בשק השינה שלו בסלון עם סרט ישן; האהוב עליו ביותר הוא "גלדיאטור", משנת 2000. אך ברגע שהתנאים מתאימים, הוא מחליק שוב אל המצר, בחיפוש אחר אורקות גלדיס.
בעוד יונקים יבשתיים יכולים להיות טריטוריאליים, בים טריטוריה היא לא עניין של ממש. עם מעט משאבים קבועים באוקיינוס, יש פחות סיבות לצאת למלחמות. "הכול גמיש. בעלי חיים נעים, פה ושם", אומר פרופ' וייטהד. ואולי, הוא מהרהר, יש לנו מה ללמוד מזה
זה מה שהוא עושה בזמן שאני ממתין, מנסה לפענח תרגום לספרדית של "מובי דיק" שאני מוצא על מדף במשרדו, ליד חיצים של קשת המשמשים לדגימת ביופסיות של לווייתנים. באותו ערב, כשדה־סטפניס נכנס בדקה האחרונה לארוחת ספגטי עשירה, אני נזכר שקראתי פעם שבעבר הוא היה שחקן רוגבי. האובססיה שלו ללווייתנים החלה אחרי קריירה קצרה בספורט מקצועני, ועדיין יש לו מבנה גוף של בריון שכיכב במשחקים. עיניו הכחולות והרטובות־מעט היו עייפות. הן כנראה הפחידו את המתמחים, שדיברו בהתלהבות עד שהוא נכנס.
לאחר ארוחת הערב, דה־סטפניס מדליק אש בקמין. הוא מספר לי על נתיבי השיט העתיקים שמשתנים כעת, מסלולים שספינות עקבו אחריהם עוד לפני הרומאים הקדומים. כמה חודשים קודם לכן הוא הכריז שיש להימנע מהמים העמוקים שבמרכז המצר, שם האורקות בדרך כלל תוקפות. ימאים צייתו, והיום רוב כלי השיט באזור מקפידים להיצמד לקו החוף. נראה שהסטת הסירות מסיבה לו עונג רב. הוא קם ומתחיל לצעוד בחדר המגורים. "כיף לא נורמלי", הוא אומר, "אני אוהב את זה".
הימנעות מנקודות חמות היא היגיון פשוט. אך אם דה־סטפניס נהנה כל־כך מהסטת כלי השיט, אני תוהה כשאני צופה בו, האם זה משהו שהוא חולק עם האורקות, היצורים שהפכו למרכז חייו? כולם נראים נהנים מאוד להסיט יאכטות. אבל האם האורקות רק נהנות, או שההתקפות הן נקמניות?
ג'י־פי־אס במעמקי הים
בוקר 10 בינואר 2023 היה מעונן ושקט במצר גיברלטר. דה־סטפניס וצוות של חמישה אנשים עלו על סירת גומי מתנפחת מסוג זודיאק, ושטו מנמל טריפה לכיוון מרוקו, עוברים ליד פסלו של ישו בכניסה לנמל. זה היה היום הראשון של פרויקט במימון ממשלתי, שמטרתו להבין כיצד להרתיע את האורקות. אך קודם כול, הצוות היה צריך לבדוק אם הן בכלל באזור.
במים האלה שחתה פעם האורקה הראשונה שתוארה בכתב אי־פעם. "האורקה, יצור שהוא האויב של המינים האחרים והמראה שלו יכול להיות מתואר רק כגוש בשר עצום עם שיניים פראיות", כתב פליניוס הזקן בשנת 77 לספירה, "מסתער על לווייתנים אחרים ונוגח בהם כמו ספינת מלחמה". אבל בחורף האורקות פחות נפוצות במצר גיברלטר. בדרך כלל הן עוקבות אחרי טונה כחולת סנפיר לאוקיינוס האטלנטי, ודה־סטפניס לא ציפה לראות אותן. בעומדו על הדופן המתנפחת בצד הסירה, הוא סרק את האופק. הוא לא היה מוכן להתחיל שום ניסויים. למיטב ידיעתו, האורקות מעולם לא תקפו סירות מתנפחות.
אבל אז, כשהגיעו למים העמוקים, שתי אורקות החלו להתקרב אליהם במהירות מאחור. פניהן השחורות־לבנות בצבצו בקצב מתוך המים כאשר שחו, עיניהן נעוצות בסירה. הזוג התקרב יותר ויותר, עד שאחת הרימה את הזודיאק מהמים במכה עדינה של אפה. ואז זה קרה שוב. כל מי שהיה על הסירה נדחף קדימה לעבר החרטום. ליבו של דה־סטפניס הלם. הוא חשש שהאורקות יהרסו את הסירה כבר ביום הראשון של העבודה. "לא פחדתי", הוא אומר לי בחיוך שובב. "טוב, ממש ממש פחדתי".
האורקות שיחקו בכלי השיט המתנפח במשך כשעה. סבסטיאן לנג, צלם גרמני שגר בטריפה, הצטרף לשיט. כמה שנים קודם לכן, לנג צלל באתר סמוך עם לווייתני טייס, יונקים שחורים וארוכים עם מצח בולט, שהם בעלי החיים היחידים שהאורקות האיבריות ככל הנראה חוששות מהם. אחד מהם תפס את זרועו של לאנג בפיו וגרר אותו לעומק, אך שחרר אותו בחזרה לפני שאיבד את הכרתו. בזמן שהאורקות התנגשו בסירה המתנפחת השברירית, לנג נכנס שוב למצב של שקט פנימי, הפעם בתחושת יראה. "המוח שלי כבה", הוא מספר לי. "רציתי להסתכל עליהם שעות על גבי שעות".
דה־סטפניס שב לחוף במהירות מרבית. במהלך החודשים הבאים הוא והצוות יצאו לים בכל פעם שהתנאים אפשרו. כאשר אורקה התקרבה אליהם, הוא הצמיד מכשיר ג'י־פי־אס לגבה המבריק. נתוני המיקום הללו הובילו להמלצה שלו שספינות יימנעו ממים עמוקים. הוא ניסה להמשיך להפליג וניסה לעצור – וגילה שהמשך ההפלגה גורם לפחות התקפות ולהרס פחוּת. סירה נייחת, התברר לו, היא מטרה טובה יותר.
הוא ניסה מתקן שמפיק צליל גבוה, שלפי עדויות ימאים מסוימים מרחיק את הלווייתנים, וגילה שהצליל דווקא מושך אותם. הוא השמיע הקלטות של קולות לווייתני טייס — אבל חשש שזה יגרום לאורקות לעזוב את המצר לגמרי, אז הוא הפסיק. הוא גרר לוח הגה־דמה מאחורי הסירה כדי לבדוק אילו עיצובים האורקות מעדיפות, והתקין אב־טיפוס של לוח הגה מרתיע, מכוסה בקוצים רכים. זה נראה אפקטיבי. אך מה שהוא לא הצליח להוכיח היה הסיבה להתנהגות של הקטלנים, אם כי קשה לדמיין איך תיראה הוכחה חותכת לכך. ועדיין, לדה־סטפניס ישנה תיאוריה.
ביום בהיר ושטוף שמש כעבור כמה חודשים, קבוצה של אורקות התקרבה אליו, בהן אחת שסנפיר הגב שלה פצוע. זה היה גלדיס בלאק. דה־סטפניס מראה לי סרטון תת־ימי שצילם במצלמת גו־פרו מחוברת למוט. מתחת לסירה, גלדיס בלאק נראה שם מתהפך למצב אנכי, לוחץ ומחכך את הקצה השחור של פניו נגד לוח ההגה. פניו וסנטרו הלבן מכוסים בשריטות וצלקות.
האם הוא מחפש נקמה? התיאוריה הזו, מתברר, נולדה אצל אלפרדו לופז, ביולוג בעלי חיים מאוניברסיטת אביירו בפורטוגל. לופז מאמין שאחת האורקות נפגעה, אולי מחוט דיג, וההתנהגות הזו היא תגובה לפציעה. "שטויות מוחלטות", אומר דה־סטפניס, שמכיר את לופז מאז 1999 מוועידות לווייתנים, ולא רוחש לו כבוד רב. "אני קורא לו 'המומחה'", הוא אומר בחיוך מלגלג. "הוא לא חבר שלי. הוא יודע שאני יודע שהוא מעולם לא ראה אורקה".
קרבות פייסבוק
כשאני מנסה ליצור קשר עם לופז, הוא עסוק מכדי לדבר איתי. הצוות שלו מוצף בגוויות לווייתנים שנסחפו לחופים. עמיתתו מוניקה גונזלס כותבת לי במייל. היא מוסיפה שלופז ראה אורקות "הרבה פעמים", אבל שההיסטוריה האישית שלו "לא משנה מאוד".
ראוי לציין שגם דה־סטפניס עורר מחלוקות. הוא חקר את האורקות בלורו־פארק, הגרסה הספרדית של פארק סי־וורלד האמריקני, שעדיין מחזיקה ארבע אורקות בשבי. קרן השימור הקשורה לפארק גם העניקה לו מענקים. דה־סטפניס אומר שהוא מתנגד להחזקת אורקות בשבי: "אסור ללכוד יותר", הוא אומר לי, "אבל כל עוד הן שם, הן יכולות להיות מועילות לביולוגים".
גונזלס אומרת שהיא לא מתעניינת במה שדה־סטפניס חושב על עבודתו של לופז. עם זאת, הצוותים של לופז ושל דה־סטפניס מנהלים קרבות בתגובות בפייסבוק. וכפי שההתקפות הפכו לתופעה פופולרית בקרב האורקות, גם תיאוריית הטראומה והנקמה של לופז הפכה במהירות ל"מם" בקרב בני אדם. "לווייתני קטלן מתכננים התקפות נקמה על סירות", נכתב בניו־יורק פוסט ב־2020. "נקמת האורקות?" שאל הוושינגטון פוסט במאי 2023.
כל חוקר אורקות שאני מדבר איתו מסכים שתיאוריית הנקמה של לופז לא סבירה. אפילו דריון, שחווה את האורקות כתוקפניות, משווה אותן לכלב חזק שמשחק באופן גס עם ילד קטן. זה מפחיד, זה בהחלט מסוכן, אבל מבחינת הכלב מדובר במשחק בלבד. "אם הן באמת רצו להטביע את הסירה", אומר לי דריון, "הן פשוט היו קופצות עליה והמשחק היה נגמר".
ועדיין, ההתקפות עשויות להיות תוצאה של נזק שבני אדם גרמו לאורקות, אומר דה־סטפניס. בשנת 2010, הדיג המוגזם חיסל את אוכלוסיית הטונה כחולת הסנפיר. באותה תקופה, האורקות המליטו פחות צאצאים. עם פחות אחים לשחק איתם, תוהה דה־סטפניס, האם הצעירים השובבים בחרו בסירות כתחליף? אולי, אבל אז למה גם הבוגרים מצטרפים? זה לא כל־כך מפתיע, הוא אומר לי. בני אדם אינם שונים כל־כך. הבת שלו מנסה ללמד אותו ריקודי טיקטוק.
בין אם הסיפור הזה מחזיק מים ובין אם לא, דה־סטפניס משוכנע שתיאוריית הטראומה והנקמה של לופז שגויה לחלוטין. ההתנהגות היא משחק מתחילתה ועד סופה. אבל כשדה־סטפניס ממלא את הבית בכאוס, צועק ומפעיל את הסרט "היום השלישי" בווליום מלא בשעה שמונה בבוקר, אני לא יכול להתנער מהתחושה שהפרשנות הזו, שהמתקפות הן בסך הכול משחק, חופפת בצורה מושלמת מדי התנהגות שנראה שהוא עצמו חולק עם האורקות.
החיבור שלו לאורקות אינו קשור כלל לחוויה שאנשים מתארים אחרי שחייה עם דולפינים. אין בו דבר מיסטי, אין לו קשר לחוכמה, אינטואיציה או שלווה. מה שהוא חולק עם הלווייתנים הוא פיזיות סוערת, כוח גס, שובבות, מקצבים זורמים של תשומת לב. הוא כל הזמן מזכיר לי לווייתן צעיר חסר מנוחה. האם יש סיכוי שהוא טועה? כשאני לוחץ עליו, הוא מודה שהוא לא יכול לשלול לחלוטין את תיאוריית הטראומה והנקמה. הוא מעריך את הסיכויים שהיא נכונה בחמישה אחוזים. בכל מקרה, הסבירות היא לא אפס. "לעולם לא אפס", הוא אומר לי, "אני מדען".
ובכל זאת, דה־סטפניס כנראה צודק. אם האורקות אכן רצו להרוס את הסירות ולפגוע באנשים שעליהן, הן יכלו לעשות זאת בקלות על ידי ניגוח חורים בגוף הסירה. הן מעולם לא עשו זאת. הן אובססיביות רק כלפי לוח ההגה. והרעיון שהתנהגות זו התפתחה כתגובה לפציעה מחוט דיג, או אפילו בגלל דיג יתר, מוטל בספק, מכיוון שככל הידוע לנו, האורקות כמעט לא תוקפות סירות דיג – והסיבות לכך אינן ברורות. מעבר לכך, כל חוקר אורקות שאני מדבר איתו חוזר שוב ושוב על אותה קביעה: היצורים הללו פשוט אינם נקמנים.
המבט המוגבל של האדם
לאורקות יש את "אחד המוחות המפותחים ביותר על פני כדור הארץ", אומרת לורי מרינו, נוירולוגית, מומחית להתנהגות לווייתנים ומייסדת ומנכ"לית פרויקט מקלט הלווייתנים. קליפת המוח של אורקה מפותלת ומורכבת יותר מזו של בני אדם — מה שמעניק להם יכולת יוצאת דופן ללמוד, לזכור, לחשוב ולהרגיש. חיי הרגש של האורקות עשירים, והן חוות רגשות מורכבים, שחלקם דומים לאלה של בני אדם, אומרת מרינו. הן חוות אמפתיה, מתאבלות על מתיהן, וכנראה גם חכמות מספיק להבין מדוע פרט מסוים ירצה לפגוע באחר — למשל, כדי ללמד לקח או להרתיע ממתקפה עתידית. זה הופך את העובדה שבטבע אורקות מעולם לא עושות זאת למרשימה עוד יותר.
בשנות השישים והשבעים, כאשר אורקות בצפון־מזרח האוקיינוס השקט היו נתונות שוב ושוב להטרדות מצד ספינות שחטפו את קרוביהן והכניסו אותם לשבי, הן מעולם לא תקפו כלי שיט מכל סוג. בניגוד ליונקים יבשתיים אינטליגנטים אחרים, כמו שימפנזים, גורילות או בני אדם, אין כמעט עדויות לכך שאורקות פראיות חיפשו אי־פעם נקמה (אף שאורקות בשבי הרגו מאמנים, ייתכן שהן היו במצוקה נפשית מהסביבה שלהן, אומרת מרינו). כששימפנזה גונבת אוכל, הקורבן לרוב נוקם. קוף מקוק שנפגע, יתקוף לפעמים בן משפחה של הפוגע. אבל אורקות אינן עושות זאת. "הן הסתגלו בצורה שמבטלת את הצורך בתוקפנות", אומרת דבורה גיילס, חוקרת אורקות מאוניברסיטת וושינגטון.
פניתי להאל וייטהד, מחבר־שותף של "חיי התרבות של לווייתנים ודולפינים", ספר ששאב אותי במשך ימים. בשיחת זום שאלתי את וייטהד, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת דלהוזי בנובה־סקוטיה שבקנדה, מדוע אורקות יכלו להתפתח בלי לנקום בבעלי חיים אחרים. הוא מסביר שבעוד יונקים יבשתיים יכולים להיות טריטוריאליים, טריטוריה היא לא דבר של ממש בים. עם מעט משאבים קבועים באוקיינוס, יש פחות סיבות לצאת למלחמות. "הכול גמיש. בעלי חיים נעים, פה ושם", הוא אומר. ואולי, מהרהר וייטהד, יש לנו מה ללמוד מזה. "חלק מאיתנו חושבים שתוקפנות ומלחמה הן בלתי נמנעות". אבל אם צורות האינטליגנציה המתקדמות של הים יכולות ללמד משהו את המוחות היבשתיים המורכבים שלנו, זה שדרכים שוויוניות יותר לחלוקת משאבים בין טריטוריות עשויות להפוך מלחמה ותוקפנות לפחות סבירות.
מה שנראית כנקמה נגד בני אדם, אומר וייטהד, הוא התנהגות שהיא אולי סוג של תרבות, דרך שבה קהילה זו של קטלנים מחזקת את זהות הקבוצה שלה. האובססיות של אורקות יכולות להפוך במהירות לאופנות קולקטיביות. קחו לדוגמה את הרגלי האכילה שלהן. רוב בעלי החיים הפראיים אינם בררנים בקשר למזון. אך הקטלנים שחיים בימים שמסביב לאנטארקטיקה אוכלות פינגווינים קטנים. וכשהן הורגות אותם, הן זורקות הכול מלבד שרירי החזה. אורקות שאוכלות לווייתנים אחרים נהנות בדרך כלל רק מהשפתיים והלשון, ומשאירות את השאר להירקב או להישטף לחוף. כל קהילה של אורקות מתקשרת בדיאלקט משלה, ומול חופי אוסטרליה, במקום שנקרא מפרץ הכרישים, אורקות עונדות ספוגים דקורטיביים על אפיהן. בשנות השמונים, האורקות שאוכלות סלמונים בצפון־מזרח האוקיינוס השקט יצרו כובעים מגופות הטרף שלהן. הן חבשו אותם במשך כל הקיץ.
למעט בני אדם, אין תחרות למורכבות וליציבות של צורות תרבות אלו. ניגוח סירות הוא רק השיגעון האחרון של הקטלנים. אבל כשאנחנו, יצור תרבותי נכבד נוסף, מנסים להבין מה הם עושים, אנחנו לא יכולים שלא לראות אותם דרך החור הצר של דפוסי התרבות שלנו עצמנו. אנחנו מביטים מתחת לפני השטח בעיניים של קופים, ורואים טריטוריאליות ונקמה במקום שבו היינו צריכים לראות התנהגות תרבותית שיש לה מעט מאוד קשר לאלימות מבוססת־יבשה. וכך, ההסבר שאורקות מוּנעות ממסעות נקמה קופיים הפך ויראלי ברשת.
חזרו רעננות
במשך רוב הזמן שלי עם דה־סטפניס, הים היה גלי מכדי לצאת אליו. אבל ביום האחרון שלי נפתח חלון של שקט, והוא רצה להראות לי את האורקות לפני שאעזוב. אני מציע להסיע אותנו לנמל במכונית השכורה שלי. הוא חושב שאנהג לאט מדי, ויורד במורד הגבעה באופנוע שלו במהירות. בנמל אנחנו פוגשים גבר בשם סלווה, שאמור לשלוט בסירה בזמן שדה־סטפניס סורק את המים בחיפוש אחר סנפירים. אנחנו קופצים על הזודיאק ויוצאים אל המצר, מצמצמים את המרחק לעבר האופק עד שפנינו כואבות.
RACE OCEAN THE/JAJO
אנחנו רואים מאות דולפינים כסופים מזנקים ומסתובבים באוויר. אנחנו רואים להקה של לווייתני טייס ודג שמש עצלן שנסחף על פני השטח. אנחנו רואים יאכטה מרחוק בין זרם של אוניות משא, העושות את דרכן במים העמוקים. רב־החובל שלה איננו מציית להמלצה של דה־סטפניס. "זה עלול להכניס אותו לצרות", אומר דה־סטפניס. אבל ליאכטה יש מזל: האורקות לא נראות בסביבה. נראה שהן כבר צדות טונה בים הפתוח. אולי, אני חושב, הן ויתרו על השיגעון שלהן. אולי הן אפילו פיתחו אובססיה חדשה.
אני חוזר לגיברלטר בתחושת ריקנות קלה. בזמן שאני מחכה לטיסה שלי, אני מטפס על עמוד הרקולס האירופי. קרוב לפסגה, שלט מזהיר אותי ממקוקים, הקופים היחידים שחיים פרא ביבשת אירופה, שעלולים "להתנהג בתוקפנות". במשך כמה דקות אני צופה בהם שוכבים בשלווה בשמש, ואז מסתובב ועולה על הטיסה הביתה.
אך חודשיים מאוחר יותר, האורקות, רעננות מהגיחה לים הפתוח, שוחות בחזרה למצר גיברלטר. עם רדת החשכה ב־4 בפברואר, חמישה לווייתנים קטלנים מתחילים לנגוח באחוריה של יאכטה גדולה בתוך גלים גבוהים, כ־10 קילומטרים מהחוף של טנג'יר. "ראינו אותם שוחים ישר אלינו", אומר הקפטן הצרפתי. "תוקפניים, נמרצים ומהירים מאוד".
זו הייתה התקרית הראשונה במצר, בעונת אביב מסוכנת במיוחד. עבור האורקות, היא סימנה את תחילתו של עוד אביב מהנה.
