שמחת תורה הוא מועד יהודי, המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את פרשת השבוע האחרונה בתורה, "וזאת הברכה", ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, "בראשית". בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ובחוץ לארץ הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).
חג שמחת תורה, שנת ה'תשפ"ה – 2024, ייכנס ביום רביעי 23 באוקטובר בזמן השקיעה וייצא ביום חמישי 24 באוקטובר בשעת צאת הכוכבים.
זמני הדלקת נרות ויציאת חג שמחת תורה:
ירושלים
כניסה: 17:22
יציאה: 18:34
תל אביב
כניסה: 17:38
יציאה: 18:36
חיפה
כניסה: 17:30
יציאה: 18:34
באר שבע
כניסה: 17:40
יציאה: 18:3שמחת ת6
מקורו של היום התקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, שבה הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי, ומנהג הקליר לקרוא את פרשת וזאת הברכה בשבת שאחרי שמיני עצרת. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.
שם החג
לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה "יום טוב האחרון של חג". קיימת אמנם תשובה המיוחסת לאחד הגאונים ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה" אבל ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי.
השם "שמחת תורה" מופיע בספר החילוקים מתחילת המאה השמינית כתיאור לשמחה שעשו בגמר קריאת ספר התורה, שם נאמר שבני בבל עושים שמחת תורה בחג הסוכות.אולם ככינוי לחג מופיע השם לראשונה במאה ה-11 בספרד אצל הרי"ץ גאות:
”רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה.” (רי"ץ גיאת הלכות לולב)
השם "שמחת תורה" ככינוי לחג מופיע גם בסידור רש"י. כך הוא מכונה גם בספר הזוהר וכך התקבע ברמ"א: ”וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה.”בבבל כינו את היום "עיד אל תבריך" בערבית.
אופי החג
השמחה לכבוד סיומה של קריאת או לימוד התורה מקורה כבר במדרש האגדה שיר השירים רבה (א, ט):
”ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה.”
מכן למד ספר האשכול: ”לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה".
ראשונים הסתמכו על דברי המדרש וממנו הסיקו פרטי הלכות על אופייה וצורתה של השמחה.
כיום עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספרי התורה. בעבר לא נהוג היה לרקוד והשמחה התבטאה באמירת פיוטים מול ספרי התורה ובעשיית סעודה לציבור. בגרמניה היה מנהג נערים לפרק את הסוכות ולעשות מהן מדורה. בהמשך התחילו להקיף את הבימה מספר פעמים קבוע עם ספרי תורה בלי לרקוד, דוגמת הקפת הלולב בהושענות. המנהג לרקוד התחיל בפועל רק מהאר"י, אף שיצחק אבן גיאת הזכירו כמנהג מקומו, מאות שנים לפני כן.
קריאת התורה
בקריאת התורה קוראים בפרשת וזאת הברכה, המסיימת את ספר דברים. נהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה.
מנהג נפוץ הוא עליית כל הנערים, בעליה זו העולה לתורה קורא בקול את הברכות כאשר כל הילדים שלא עלו לתורה מצטרפים איתו לברכות. בחלק מהמקומות נהוג לפרוש טלית מעל ראש העולה ומעל ראשי הילדים. לאחר הקריאה, אומרים את הפסוק "המלאך הגואל" מברכת יעקב לאפרים ומנשה.
חתני התורה
לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקריאת סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית לקריאה של תחילת פרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע, הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה חתן מעונה, העולה לקריאת הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן ובקהילות גאורגיה קיים חתן רביעי, "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג חוזר וקורא את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות. כמו כן, גם ברוב קהילות תימן נהוג להעלות חתן אחד והוא חתן תורה שקורא לאחר הקריאה גם מספר תורה נוסף את תחילת ספר בראשית.
מנהג ההקפות
מנהג ההקפות בשמחת תורה הוא ככל הנראה מנהג מאוחר שהחל במאה ה-15. מנהג ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יומו, אינן נזכרות בראשונים, בארבעה טורים או בבית יוסף. המהרי"ל כותב על בוקר שמחת תורה: "קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה", אך לא הזכיר שהקיפו עמהם.
בספר "המנהגים" של ר' יצחק אייזיק מטירנא הוזכרו רק ההקפות של הלילה:
”מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ד' הושיעה נא אלוקי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת.” למחרת, בשחרית: ”ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדל ואומר אנא ד' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדל.”
הרמ"א במאה ה-16 כבר מזכיר גם את הנוהג של הקפות ושמחה המלוות את הוצאת הספרים. בהגהותיו על השו"ע ("המפה") הוא פוסק: ”נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי התורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות (הוצאת כל ספרי התורה נזכרה גם בראשונים) וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה".
סדר ההקפות
ההקפות נערכות (ברוב הקהילות) בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית,וביום שמחת תורה עצמו בתפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. במשנה ברורה נכתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים, ויש ז' פעמים כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו". כיום נהוג להאריך בהקפות של שמחת תורה ולשלב בהם שירה וריקודים ארוכים בבית הכנסת עם ספרי התורה. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, והמתפללים מקיפים את הבימה שבע פעמים או יותר בעודם נושאים את הספרים עימם.
למנהג האשכנזים, בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב, ואומרים את הפיוט "אלוהי הרוחות הושיעה נא". בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. למנהג הספרדים בסיום כל הקפה אומרים פסוקים נבחרים, וקטע תפילה הקשור לספירה של אותה הקפה. יוצאי מרוקו נוהגים לומר במהלך כל הקפה כמה פסוקים מ"הודו לה' קראו בשמו". גם הילדים מצטרפים להקפות כשהם אוחזים בידיהם ספרי תורה זעירים או דגלונים מיוחדים המעוטרים בסמלי החג, והמבוגרים משמחים אותם ומרקידים אותם על הכתפיים. בגולה נהגו לשים על מוט הדגל תפוח שעליו נר דולק.
בקהילות ובחסידויות מסוימות התקבע מנהג "ההקפה השישית" לזכר ששת מיליון קדושי השואה. בהקפה זו מניחים את כל ספר התורה על בימת בית הכנסת ומכסים אותם בטלית (בהקפות השניות במוצאי החג גם מעמעמים את אורות בית הכנסת) והקהל שר ניגון נוגה. בחסידות מודז'יץ מקובל לשיר את ה-"אני מאמין" של חסיד מודז'יץ עזריאל-דוד פסטג שהולחן בקרון בדרך לטרבלינקה ומזוהה יותר מכל עם השואה.
קבלת המנהג
על אף שכיום נהוג לערוך ההקפות ברוב קהילות ישראל, בעבר לא התקבל המנהג בחלק מקהילות מערב אירופה ואף נתקל בהתנגדות נחרצת. ר' שלמה זלמן גייגר מציין בספרו דברי קהלות (המהווה מקור חשוב למנהגי יהדות פרנקפורט), כי המנהג הקדום בארצות אשכנז היה שלא להקיף, והוא מבקר בלשון חריפה את רש"ר הירש שהנהיג הקפות כמנהג פולין וכינהו בלעג "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף". כמו כן, בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את המנהג.
בארץ ישראל נערכות ההקפות ביום כ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). עם זאת, במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה, מנהג שהתקבל גם בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) וכן בחלק מקהילות הספרדים. אך היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א).
הקפות שניות
במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחוץ לארץ, מקובל בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לריקודים בבית הכנסת או ברחובות העיר ורוקדים איתם פעם נוספת.
מקור המנהג מתואר על ידי ר' חיים ויטאל בספרו שער הכוונות, את מנהגי רבו האר"י בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. משם הגיע המנהג לחברון ולישיבת המקובלים בית אל בירושלים, ואחר כך התפשט גם לשאר בתי הכנסת בירושלים ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה, והמזרח – טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן, הודו.
