המערכה בעזה, סערת הרפורמה המשפטית ומרד גטו ורשה, כולם נכרכים יחד במחזמר חדש פרי עטו של הפרשן הפוליטי האמריקני הפופולרי, שעולה לבמות בביצוע תיאטרון אספקלריא והסינפונייטה באר־שבע.
תוכנייה של מחזמר היא כנראה אחד המקומות הכי פחות צפויים לפגוש בהם את שמו של בן שפירו, הפרשן הפוליטי האמריקני חד הלשון. אבל זה אכן אחד השמות שחתומים על ההצגה "עוד נקום", שעלתה השבוע לראשונה על הבמה בבאר־שבע. אם לא די בכך, שפירו מעיד שמכל המיזמים הרבים שהוא מעורב בהם, זה אחד המרגשים ביותר מבחינתו. הוא עצמו לא נכח בהצגת הבכורה, אך מתעתד להגיע לפרמיירה החגיגית שתתקיים בחודש הקרוב בירושלים. "זה מופע יפהפה", הוא אומר בריאיון בזום מארה"ב. "המוזיקה נהדרת, יש תזמורת חיה – הסינפונייטה באר־שבע. הקאסט של השחקנים מתיאטרון אספקלריא פשוט אדיר, הבימוי נהדר, אנחנו גאים בזה מאוד".
את השירים והלחן למופע כתב אביו, המוזיקאי דוד שפירו, והבן היה מופקד על שאר הטקסט. סיפור המעשה עוסק במרד גטו ורשה, והעלילה מחברת בין ההתרחשויות שם למאורעות 7 באוקטובר בישראל, ולחיילים הנלחמים מאז במערכה בעזה. "יש במחזמר מסרים אדירים", אומר שפירו.
בן שפירו, יהודי־אמריקני המזוהה עם הימין השמרני, הוא מהפרשנים הפוליטיים המואזנים והמשפיעים ביותר בארה"ב. יש לו עשרות מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות, ופרקי ההסכת האקטואלי היומי שלו, "המופע של בן שפירו", זוכים למאות אלפי האזנות. הוא בוגר אוניברסיטת UCLA ובית הספר למשפטים של הרווארד, ובעבר היה מעורכי אתר החדשות האמריקני "ברייטברט", כתב רבי מכר, והיה ממייסדי האתר The Daily Wire. מאז 7 באוקטובר משתתף שפירו בוויכוחים פומביים רבים, שבהם הוא מתייצב לצידה של ישראל ומגן על המלחמה שהיא מנהלת.
סקרים שפורסמו השבוע בישראל מעידים שאם זה היה תלוי בציבור הישראלי, דונלד טראמפ היה מנצח ברוב גדול בבחירות לנשיאות ארה"ב. כתומך מוצהר בטראמפ, מה לדעתך ישראל צריכה לעשות אם המנצחת תהיה קמלה האריס?
"אני חושב שישראל צריכה לעשות את אותו הדבר אם היא תנצח ואם היא תפסיד: להיות עצמאית. אמרתי את זה לכל ראש ממשלה או שר ישראלי שפגשתי בעשר השנים האחרונות. ישראל צריכה להיות עצמאית יותר מבחינה צבאית, להפסיק את הסיוע האמריקני ולייצר דינמיות כלכלית. צריך לשחרר את הכלכלה כך שישראל תוכל לשלם על כל זה. מאז 7 באוקטובר אנחנו רואים שישראל אינה יכולה לסמוך על טוב ליבם של זרים, של אומות אחרות. ההסתמכות הזאת היא מקום מסוכן מאוד להיות בו. ישראל סמכה גם על ניסיונות שכנוע מוסריים במשך כמה עשרות שנים. בינתיים התברר שהשכנוע המוסרי לא יביא אותך רחוק. כן תחזיק אותך היכולת לקיים את עצמך.
לדברי שפירו, הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל עומד להפוך לנחלת העבר. "ישראל תצטרך לוותר עליו בתוך שמונה עד עשר שנים להערכתי, בין שהיא אוהבת את זה ובין שלא. מדיניות החוץ האמריקנית הולכת לכיוון של התרחקות מסיוע לבעלות ברית ולכל השאר. בנוסף, יש בארה"ב התנגדות אידיאולוגית לישראל, והיא אמיתית מאוד. אם האריס תיבחר, אני חושב שציר הזמן של קיצוץ הסיוע יקוצר בשש שנים בערך, ואנחנו נראה את זה קורה כבר בתוך שנתיים־שלוש. אם טראמפ ייבחר, זה ייקח אולי עשור. אבל בשורה התחתונה, ישראל צריכה להיות עצמאית, ולשם כך היא חייבת לשנות את אופן התפקוד של כלכלתה".
יאמרו לך במערכת המדינית בישראל: גם אם לא נזדקק לסיוע הצבאי האמריקני, עדיין נדרש לנו הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם, ולכן לא נוכל להתעלם מהדרישות של וושינגטון.
"האו"ם הוא ארגון מגוחך. המחשבה שאם מועצת הביטחון מקבלת החלטה נגד ישראל זה סוף העולם היא לא נכונה. למי אכפת מה יש למועצת הביטחון להגיד? מה שחשוב בפוליטיקה הבינלאומית הוא כוח גולמי וטהור. איך סין או רוסיה מסוגלות להמשיך במה שהן עושות? כי הן מדינות חזקות מאוד, גדולות. המציאות היא שאתה לא שומע אנשים מתלוננים על הפרות זכויות האדם בכל שאר המזרח התיכון, למעט ישראל. למה? כי אם יש לך מספיק כוח, אתה יכול לחמוק מכל ביקורת. לכן ישראל צריכה לבנות את כוחה. ניסיונות שכנוע על בסיס מוסרי יכולים לכל היותר לעזור לה להרוויח זמן כדי שתצליח לשנות עובדות בשטח ולחזק את עצמה. אם אתה סומך על ארצות הברית שתהיה האפוטרופוס שלך בארגון זבל חסר ערך כמו האו"ם, בהצלחה עם זה".
אתה סבור שישראל הייתה צריכה להגיב אחרת ללחץ הבינלאומי העצום להכניס סיוע לעזה? היה אפשר לנהל זאת באופן שונה, שישפר את מצבנו בסוגיית החטופים?
"אני חושב שזה מצב שממשלת ישראל הנוכחית לא יכולה לנצח בו. היא צריכה להיות בעמדה של קבלת החלטות בלתי מוגבלות בנושאים כאלה – אבל זה לא המצב כרגע. ישראל עדיין תלויה בסיוע אמריקני, היא עדיין מסתמכת על רכישת נשק ממדינות אחרות, וזה אומר שהלחץ עדיין קיים. המטרה שלך צריכה להיות לבנות את המדינה כך שלא תיאלץ לבקש רשות לגבי האמצעים שהיא נוקטת כדי לשחרר את החטופים.
"לא הייתי בחדר שאושרו בו תוכניות המלחמה, אני לא יודע מה האפשרויות שהונחו על השולחן, אבל מה שאמרתי לכולם, בישראל ובארה"ב, הוא זה: בואו נרד מהמחשבה שהאמריקנים מודאגים מאוד מזכויות אדם בזמן מלחמה. הם לא. הם מודאגים מתמונות לא נעימות בטלוויזיה שלהם. הם רוצים שהמלחמות יהיו מהירות, שייגמרו מהר. אם המלחמה הזאת הייתה מסתיימת בדצמבר, כבר לא היינו מדברים על מה שקורה בעזה. לכן מוטב היה לישראל לנקוט קו חריף יותר ולומר כבר בשלב מוקדם: 'תתכוננו, אנחנו במלחמה. בזמן מלחמה קורים דברים רעים ויש תמונות לא נעימות'. ואז להיכנס חזק ומהר. אבל שוב, אני לא יודע אם זה היה אפשרי בכלל מבחינה צבאית. מכיוון שאימצו גישה איטית יותר, הלחץ הגיע. ואז זה עניין של ג'גלינג, ואני חושב שנתניהו עושה עבודה יוצאת מן הכלל בג'גלינג מול כל הלחצים שמגיעים מהעולם וגם מבית".
ממשלת ישראל יכולה להפגין קשיחות רבה יותר מול ארה"ב בנוגע לסנקציות שמטיל הממשל על גורמים בהתיישבות?
"קודם כול אומר שאני לא מסכים עם הניסיון של ממשל ביידן להציג כאן שני צדדים – מחבלים בעזה ונוער גבעות ביהודה ובשומרון. הניסיון ליצור משוואה מוסרית הוא מגוחך ואפילו מגעיל. ועם זאת, האם ממשלת ישראל הייתה יכולה לעשות יותר? לא. כי היא עומדת מול ביידן והאריס. אלו האנשים שבבית הלבן. מחשבות כמו 'אם ביבי היה נחמד יותר לביידן ולהאריס הם היו נחמדים יותר לישראל' פשוט לא נכונות. זה לא קשור לכמה אתה חביב, זה קשור לעימות ממשי בין רעיונות.
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
