בכניסה לבית משפחת ניימן ביישוב מצפה־יריחו, ניצבים נרות נשמה, קופות צדקה ותמונות של הבן אביעד ז"ל, בן 31, שנפל בקרב בדרום לבנון בערב שמחת תורה. זוהי שעת בוקר מוקדמת, אבל המנחמים כבר החלו להגיע. השלווה ואפילו החיוך שבהם אימו נעמה מספרת על חייו ועל נפילתו, מבטאת תפיסת עולם אמונית, מיסטית לעיתים, שנחשפת כעת ביתר שאת, נוכח השבר הגדול.
בתוך ליבה, אומרת נעמה, היא חשה בתקופה האחרונה את סופו הקרב של בנה. "כשהוא יצא למילואים בסבב הראשון עשיתי לו שמירות רוחניות של ייחודים. הכנתי מגן דוד עם שמות הוויה והספירות, שמתי את התמונה שלו בִפנים ושלחתי לו, לאשתו שיר, לבעלי אלי, ובעצם לכל מי שהסכים להסתכל על זה. כשהוא היה בעזה הרגשתי שהוא מוגן, וגם הוא אמר שהוא מרגיש ככה. הוא סיפר על אירוע של כטב"ם שחג מעליהם והוא אמר לחברים שהכול טוב, אין מה לדאוג כי הם מוגנים. ובאמת הכטב"ם נפל על איזו אנטנה לידם ולא קרה להם שום דבר".
אבל עם הזמן, ולאחר שזירת הלחימה של אביעד וחבריו השתנתה מעזה ללבנון, תחושת השמירה השמיימית שליוותה את נעמה הלכה והתעמעמה. "בסוף הרגשתי שמה שאני עושה כבר לא עוזר. ביום כיפור חשתי שההגנה ירדה. הוא היה בשטח, אז הרגשתי שאני מתפללת וצמה בשמו. תמיד הוא היה עם הומור, אז כשאמרתי לו שצמתי בשמו, הוא ענה 'ואני אכלתי בשמך'. צחקתי ואמרתי לו שבאמת הרגשתי טוב. הרגשתי צורך להגן עליו, אבל הרגשתי שהקב"ה אומר לי 'תשחררי, זה שלי'. המשכתי לעשות, למרות שכבר הרגשתי שזה לא מביא למקום שהוא מוגן. כשראיתי את החיילים (שהגיעו עם הבשורה המרה; א"ז) לא מאוד הופתעתי. כבר היה לי מקום של ידיעה.
"הקב"ה נתן לי מתנה ל־31 וחצי שנים, זה מה שהוא רצה לתת לי. לא רק שהוא נתן לי את המתנה, הוא גם נתן לי את ההבנה שזאת מתנה. אלף פעמים אמרתי לאביעד: 'זה מטורף מה שאתה עושה, אתה שלמות'. הוא פתח לי את העיניים כבר בחיים לראות מי הנשמה הזאת. אני יכולה להתווכח עם מה שהקב"ה עושה? כשהוא רוצה שאני אבכה אני בוכה, וכואבת. ברור שלקב"ה כואב במיתתם של צדיקים. אומרים 'מה למעלה – ממך': מה שאתה מרגיש זה מה שהוא מרגיש. אי אפשר בלי להרגיש את הכיווץ. אבל הוא גם דוחף אותנו, זה כמו הלב שפועם".
החיבוק האחרון
המשימה האחרונה של הפלוגה שאביעד השתייך אליה, חלק מגדוד 222 של חטיבת כרמלי, הייתה לטהר את ג'בל בלאט, הצופה על הגליל המערבי כמעט עד חיפה. אחרי שאיתרו שם מחסן אמל"ח גדול, שהוכן כדי לכבוש בקלות את זרעית ולנוע משם הלאה ליישובי הצפון, נשלח חלק מהכוח קדימה כדי לוודא שהם לא יותקפו. החיילים מצאו פיר המוביל למנהרה, ואז הופעל נגדם מטען. מלבד אביעד ניימן, נהרגו שם עוד שלושה לוחמים: שמואל הררי, מרדכי אמויאל, ושובאל בן־נתן. אביעד הותיר אחריו את אשתו שיר ואת ארבעת ילדיהם, את הוריו נעמה ואלי, ו־11 אחים ואחיות.
בשנה האחרונה עשה אביעד 280 ימי מילואים: שני סבבים בצפון, סבב בעזה, ואז סבב בלבנון. "לפני הסבב האחרון הוא אמר לשיר שנראה לו שהוא לא יחזור", מספרת נעמה.
איך היא קיבלה את זה?
"הוא אמר הרבה דברים כאלה בצחוק לפני כן, אבל הבנו שהוא רציני. הוא יותר מדי חיבק אותנו, וזה כבר היה די ברור שזה פרידה. הקב"ה ברחמיו שותל בתוך הקושי נשיקות. אחת מהן הייתה הפגישה האחרונה שלנו. הוא הגיע בזמן שלא הייתי אמורה בכלל להיות בבית, וברגע האחרון התוכניות השתנו. ישבנו שעה ביחד, בנחת, והוא חיבק אותנו חיבוק כזה גדול. כשהכול כל כך מדויק, זה כבר די ברור.
"הוא היה כל כך שלם עם עצמו. אם היו שואלים אותו אם היה עושה את זה שוב, הוא לא היה חושב שנייה. הם ממש הצילו את יישובי הצפון. מאגר הנשק שהם מצאו שנייה לפני שהמטען הופעל היה יכול לחסל את כל זרעית. מדובר בכמויות של נשק ואמל"ח שקשה לדמיין. הם הצילו חיים, זו לא קלישאה".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בשבת
