דב נבון (65), נשוי ואב לשתיים מתל־אביב, מצליח לתחזק קריירה ארוכת שנים כמגיש, בדרן ושחקן, גם במציאות הנוכחית דלת ההומור. כשרוב הקומיקאים בחוץ מנסים לגרד בכפית קולות צחוק מהקהל משל היו הסוף של הדבש בצנצנת, נבון העסוק מאוד עושה את זה בקלות כמעט מכעיסה. החל ממופע יחיד על סיפור חייו, ההצגה "בעלה של אשתי", וכמובן העונה החמישית של הסדרה שמדביקה למסך עם שלם – "קופה ראשית" מבית היוצר של כאן 11. כמו כל פרויקט טלוויזיוני בשנה האחרונה, גם קופה ראשית צולמה בין אזעקה לידיעה חדשותית מדאיגה, והשחקנים היו מוכרחים לצלול לבועה קומית שבה כל הצרות מתנקזות לתור בקופת הסופר ומחירי הלבן.
"אחרי 7 באוקטובר הרגשנו מצוקה מאוד גדולה", הוא נזכר באנחה, "וגם חרדה. כמו כולם כמהנו לעשות משהו, לתת ולעזור. ואז עלה הרעיון לנסוע ממקום למקום, לפגוש אנשים. בהתחלה לא היה לנו מושג מה אנחנו אמורים לעשות, בכל ערב סידרו לנו מקום אחר לבקר בו ופשוט נסענו לאן שנסענו. מחיילים לבתי מלון לבתי חולים. מהיום הראשון הרגשתי שזה מחזיק אותי. בכל בוקר קמתי לעשייה, הייתי בתנועה, באסקפיזם נדיר מכל החושך. ופתאום, אחרי שנים במקצוע הבנתי מה התפקיד שלי יכול לתת. איזה כוח יש לי, איזה כוח זה להצחיק, הבנתי שאני חשוב, שיש לי משימה עכשיו. והכוח הזה היה לגמרי הדדי, כן? פגשתי אנשים מחזקים כל כך. נתנו לי המון תקווה ודלק להמשך. פתאום ראיתי את הצד הטוב. הכוונה, הראייה לעתיד. שאלתי את החיילים הפצועים – אתם לא מפחדים להיכנס שוב? הם ענו לי שכן. אבל מבחינתם זו שליחות, הבנתי שזה אמיתי, שיש אנשים שממלאים תפקיד. אני כל הזמן אומר לבנות שלי שאני יושב פה בתל־אביב כי יש מישהו שם ששומר עליי, נותן את היד, את הרגל, את החיים. אני עשיתי את זה בגילי בלי להבין, עכשיו זה אנשים אחרים".
לא היה לך קשה לפגוש כל כך מקרוב את המלחמה במשך תקופה ארוכה ברצף?
"היה לי קשה. בהתחלה היה חשש גדול מהמפגש הזה, לא הבנתי איך אני בכלל ניגש לאנשים שהגענו אליהם. אבל גם המפונים וגם החיילים ניגשו אלינו מיד, חיבקו אותנו בחום ובשמחה ונוצר חיבור מיידי, בזכותם. בתל השומר, נסעתי לפגוש חיילים שנמצאים בשיקום. אני זוכר את עצמי הולך במסדרון, מסתכל לצדדים ורואה המון חיילים קטועי ידיים ורגליים. תהיתי מה אני עושה, איך אני מתחיל לדבר איתם בכלל. ופתאום אחד החיילים זרק משפט שנורא הצחיק אותי, ואז כל הפחד התפוגג. למרות הכאבים, הרבה הומור מרחף שם באוויר. הקשר איתם היה נורא ישיר וכן. גם כואב, גם מרגש. גם מחבק. גם קשה. עשינו מסע ארוך ואינטנסיבי.
"אני זוכר שניגשה אליי עובדת סוציאלית ושאלה אותי איך אני מתמודד עם כל מה שאני נחשף אליו. עניתי 'אני בסדר'. היא התעקשה, 'אבל אתם רואים דברים נורא קשים', והתעקשה והתעקשה. עוד רגע והייתי נכנס להתקף חרדה רק מהשיחה הזו. גם עמית סטנטינר המפיק של קופה ראשית, ועידית מיולי אוגוסט הפקות שארגנו את כל הנסיעות שלנו, הבינו באיזשהו שלב שאנחנו זקוקים לטיפול. היו כבר מתחים בוואן, הכול גלש. זו הייתה תקופה קיצונית. הגענו לטיפול קבוצתי והתחלתי לדבר, ובעיקר חזרתי על המנטרה 'אני בסדר, באתי רק בשבילכם, כי אני אוהב אתכם, המטפלת שלי אמרה לי שאני בסדר, אני בסדר'. ככה המשכתי והמשכתי עד שהמנחה עצר אותי ואמר, 'אוקיי, עכשיו תן למישהו אחר לדבר'".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
מוצש, שער גיליון 708
