את שאלת הפתיחה בריאיון הראשון שלו בתפקידו החדש, שאל הפעם דווקא המרואיין. עם כניסתי ללשכתו בקומה הרביעית בבית הרבנות הראשית בירושלים, קידם את פניי הרב הראשי האשכנזי הנכנס, קלמן בר, ובפיו חידה: "מי היה האדם הראשון שהציע אותי כמועמד לתפקיד?". הרב לא ידע שבאתי עם התשובה מוכנה מהבית, ומיהר לענות: "אבא שלך! אתה ידעת את זה?".
כאמור, ידעתי. וזכרתי. והאמת, תהיתי אם הוא עצמו יזכור את יצחק נחשוני ז"ל, אבי העיתונות הדתית־חרדית העצמאית, בין כל קוטפי הקרדיט על ההישג המזהיר בבחירות. כתושב פתח־תקווה, אבא אהב והעריך מאוד את רב העיר המסור מיכה הלוי, ואף על פי כן סימן כבר לפני שנתיים־שלוש את הרב של נתניה כדמות שעשויה לאחד סביבה קהלים רחבים ומגוונים לקראת בחירות שבכלל לא נראו אז באופק. הוא החל להרגיל את הציבור לרעיון במאמרים שפרסם אז בטורו הפופולרי בשבועון החרדי "משפחה". אבל גם אבא, שהלך לעולמו לפני כשנה וחצי, מן הסתם לא דמיין את גודל הפוטנציאל: קואליציה חלומית מקיר לקיר שמתייצבת מאחורי הרב בר ומכתירה אותו לרב הראשי – מפוליטיקאים חילונים משמאל, דרך רבני צהר, עבור בחוגי מרכז הרב, ועד גדולי הדור הליטאים.
ועד כאן הגילוי הנאות.
אז מה באמת הביא לאיחוד המפתיע בין שמאל לימין, בין ציונים־דתיים לחרדים ובין שמרנים לליברלים, ועוד בתקופה שבה החברה הישראלית נמצאת בשפל של קיטוב ופילוג בין אותם מחנות בדיוק? הציניקנים יאמרו שאין כאן יותר מדי אהבת מרדכי, וכמו בפוליטיקה הארצית – מדובר לכל היותר בקואליציית "רק לא", שהדבק היחיד בין חבריה הוא התנגדות לצד השני. הרב בר מעדיף להיצמד לדוגמה אחרת, גם היא מסיפור נס פורים. "על אסתר המלכה כתוב שהייתה נושאת חן בעיני כל רואיה", הוא אומר. "הגמרא מסבירה ש'כל אחד נדמתה לו כאומתו', כלומר שכולם היו אומרים 'זו משלנו היא', כפי שרש"י מפרש שם. ברוך ה' יש לי יכולת לדבר עם כל מגזר בעם ישראל, כולם מרגישים שאני משלהם, וזה מאפשר תקשורת טובה ובריאה איתם".
ומה אתה באמת? אולי תפתור לנו אחת ולתמיד את החידה הגדולה שריחפה בחודשים האחרונים מעל מערכת הבחירות הזאת: הרב קלמן בר הוא חרדי? ציוני־דתי? משהו אחר?
"זה בדיוק העניין, אני גם חרדי וגם ציוני. אני בליל של כל מיני דברים. באופן פרטי התחנכתי, גדלתי ופעלתי רק במוסדות ציונים־דתיים, עוד מגן הילדים. למדתי בישיבת בני עקיבא בנתניה ואחר כך בכרם ביבנה, והייתי רב וראש ישיבה של המזרחי באנטוורפן. אבל אני מקובל מאוד גם על הציבור החרדי והחילוני. כרב בנתניה הייתי בן בית בחסידות צאנז ומוזמן קבוע להשתתף באירועים שלהם, וגם במסיבות וכינוסים של ציבור לא דתי. האנשים הקרובים אליי ביותר בעיר הם חילונים גמורים, שתומכים בדברים שאני רחוק מהם.
"השיטה שלי היא כמו שכתב הרב קוק במאמר על הרבנות, שצריך לראות בכל מפלגה את החלק הטוב שלה. לא חייבים להסכים עם הכול, אבל אני משתדל לראות בכל מקום ובכל מגזר את הטוב. את אותם חילונים שלכאורה רחוקים ממני אני מעריך, למשל, על הדאגה לזכויות הפרט וכדומה. בדיוק כמו שהשלום, שמי שמדבר עליו הוא בעיקר השמאל, הוא בסופו של דבר ערך יהודי עליון. אז כן, אני גם חרדי וגם ציוני, וכשאתה רואה את החלק החיובי והנעלה גם אצל מי שכביכול רחוק ממך – אתה יכול להסתדר עם כולם".
אומרים שאם יש לך ספק מהי השקפת עולמו של אדם, אתה צריך לבדוק בילדיו. הילדים שלך חרדים.
"היו סיבות נקודתיות למה ילדיי למדו במוסדות חרדים, ואין לי מה להתבייש בזה. אני לא חושב שאני צריך להוכיח למישהו שאני ציוני. היועצים שלי ביקשו ממני במהלך הקמפיין תמונה במדים מתקופת השירות הצבאי והמילואים, כדי לפרסם אותה ואולי להפסיק את השיח הזה סביבי. לא הסכמתי. הם כעסו עליי, אבל אני לא במשחק הזה. תושבי נתניה יודעים שעד שהגעתי לעיר לא הייתה שם תפילה חגיגית מרכזית ביום העצמאות, רק במות בידור. אני ביקשתי שתהיה, ומאז זה הפך לאירוע גדול עם מאות אנשים, כמובן עם הלל והכול.
"אני מזכיר לך גם שבבחירות לרבנות נתניה הייתי מועמד הציונות הדתית. מי שדחפו אותי ותמכו בי היו נפתלי בנט והרב אלי בן־דהן (אז סגן שר הדתות והשר בפועל מטעם הבית היהודי; ק"נ). הם גם לקחו קרדיט על הניצחון, והתעקשו שיהיה מעמד הכתרה כדי להראות את ההישג. פתאום אני לא ציוני? בטקס ההכתרה השבוע בבית הנשיא הודיתי – חוץ מלאשתי, כמובן – רק לאדם אחד: הרב יעקב שפירא, הדוד שלנו (ראש ישיבת מרכז הרב). זה עצמו יכול ללמד אותך איפה אני נמצא".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בגיליון "יומן"
