הם התקבצו יחד בטרמינל 3 בחולצות תואמות, קבוצת צעירים ישראלים שדבר לא איחד ביניהם לפני 7 באוקטובר. בצד אחד, בפרצוף בוגר ושקט, מילואימניקים שעזבו את בתיהם ומיהרו לחזית, שם נפצעו במלחמה. לצידם, נשמעים קצת יותר, חיילי וחיילות הסדיר שנפצעו גם הם בקרב. ומאחוריהם, בפטפוט גדול ונלהב, האחים, הילדים, שאיבדו את הכול, אבל התרגשותם לקראת הטיסה לקפריסין עולה על גדותיה ומנכיחה יותר מכל את מטרת הטיול – חזרה לחיים.
עמותת "הגשמת חלום" הוקמה בשנת 2015, כדי לסייע לילדים בעלי צרכים מיוחדים לממש כל משאלה "בלתי אפשרית" ששוכנת בליבם. אבל עכשיו, בצו מיוחד, העמותה החליטה להגשים חלום גם לאלו שאיבדו את היקר להם מכל במלחמה או נפגעו כשהלכו להגן בגופם על מדינת ישראל. אחד מהחלומות האלו הוא הופעתו של הזמר אד שירן בקפריסין, לשם הם טסו לארבעה ימים רחוקים מקולות המלחמה. "מאז פרוץ המלחמה ראינו את הצורך לעזור ולשמח עוד קבוצות באוכלוסייה", מספר גילעד סולטר, מקים ומנכ"ל העמותה בהתנדבות, "ומאז חילקנו 200 כרטיסים לחיילי מילואים ובנות זוגם, הטסנו כמה נכי צה"ל ויתומים ליורו בגרמניה ולהופעה של טיילור סוויפט בפולין, ועכשיו משלחת הדגל לקפריסין של 180 ילדים יתומים, ילדים מפונים ונכי צה"ל".
את דרכו לנתינה והתנדבות התחיל סולטר מחלומו האישי לטוס למונדיאל כילד חובב כדורגל. החלום התגשם וסולטר קיבל תיאבון לעוד: הוא החליט שאת המעמד המפעים באצטדיון יחלקו איתו הפעם אנשים שזהו גם החלום שלהם – כאלו שבשבילם הגשמתו היא משימה מורכבת קצת יותר. לאחר שבעזרת חבר שעבד עם ילדים עם צרכים מיוחדים, הטיס כמה ילדים לאליפות אירופה בכדורגל שנערכה באוקראינה, הוא החליט שהוא חייב לעשות זאת באופן קבוע.
היעד הראשוני של סולטר היה להטיס למונדיאל בברזיל 20 ילדים. "פניתי לכמה חברים, ובראשם חברי הקרוב יוסף ברוס, שיעזרו לי להקים את העמותה, ומאז רק פרחנו והגשמנו חלומות בארץ ובחו"ל. בשנה האחרונה החלטנו לפנות גם לאוכלוסיות נוספות, לפי צורך השעה". לדבריו, "יש משהו מיוחד בשילוב של שלוש הקבוצות שהגיעו איתנו יחד לקפריסין. במסיבת הסיום שחתמה את המשלחת פנו אליי חיילים פצועים וגם כמה ילדים שהתייתמו במלחמה. הם אמרו שזו פעם ראשונה שהם באמת מחייכים ונהנים מאז 7 באוקטובר. מבחינתי זה היה שווה את הכול".
בין החיוכים, הריקודים בהופעתו של שירן, הצחוק המדבק בהופעתו הפרטית של אמן החושים ליאור סושרד, שאגות השמחה בסירה שדוהרת על גלי הים התכול של פאפוס ושריקות ההתלהבות במגלשות המים הענקיות – אי אפשר היה לנחש איזה סיפור מדמם וכואב מלווה את כל אחד מהמשתתפים.
הודיעו להוריי שאני מת
במלון לאונרדו שבו מתקיימת הופעתו של סושרד, מתכנס לו מעגל ספונטני. החיילים מספרים בזה אחר זה על פציעותיהם, מתבלים בהומור רב, ולא שוכחים להודות, כפי שדורשים חוקי המעגל, מה החטיף האהוב עליהם.
נוריאל ויצמן, בן 21 ממגדל־העמק, אוהב מאוד חטיפי גומי. הוא מאמן כושר בחייו הפרטיים ובעל אוסף בשמים מפואר, אבל גם לוחם מג"ב שהוקפץ עם יחידתו ב־7.10 ונפצע באורח קשה. "הקפיצו את היחידה שלי באותו יום, אנחנו חטיבה טקטית", הוא מספר, נלחמנו בעיקר בשדרות. אני זוכר שמחבלים ממש הסתובבו ברחובות. לא פחדתי. זו לא סיטואציה שאפשר לעכל בכלל. רק ניסיתי להבין איך אתאר לחברים ולמשפחה שלי מה ראיתי. מה עבר עליי. ככה נלחמנו כמה שבועות. "ב־20.10 היה דיווח על מחבלים שחדרו לחוף באשדוד דרך הים. הקפיצו את הצוות שלי והתמקמנו שם על החוף. אני זוכר 40 דקות שאנחנו מחכים לראות אותם. שמענו רק את הנשימות של עצמנו ואת הגלים. שם אני מודה שקצת פחדתי. צוות אחר, שלא קיבל את הדיווח והתמקם גם הוא במקום אסטרטגי, חשב בטעות שאנחנו המחבלים. ירו עלינו. נפצעתי אנושות. קיבלתי כדור בריאות ובעורק הראשי ברגל".
המצב של ויצמן היה עד כדי כך קשה, ששעה אחרי פציעתו הודיעו בקשר של מג"ב שהוא מת. "דפקו להורים שלי בדלת. בינתיים, בדרך לבית החולים איבדתי יותר מחצי מהדם בגוף, קיבלתי מנות דם. אני זוכר שהיה איזה שהוא רגע שלא רציתי כבר להילחם, פחדתי להיות פצוע. חשבתי לוותר. אפילו הפסקתי לנשום. אבל אז חשבתי על המשפחה שלי, והבנתי שגם בלי רגל או בלי יד, עדיף לא לתת להם לבכות עליי. בסוף בורא עולם חשב אחרת ונתן לי לחיות עם רגליים וידיים. הייתי מאושפז חודשיים ועוד חודש בשיקום, והנה היום אני כאן".
לטיול יצא נוריאל בעידוד מש"קית הנפגעים, אף שציפיותיו מהמסע היו נמוכות. "לפני כן, חוויתי את ההחלמה שלי עם עצמי, בסביבה שאין בה אנשים שנפצעו גם הם. גם כאן הייתי צריך קצת להשתכנע. אבל פתאום הגעתי למקום שכולם כמוני. לכל אחד יש כאן סיפור בלתי ייאמן, לאנשים יש צלקות כמו שלך, תחבושות כמו שלך. מעבר לכך שנהניתי מכל רגע, הטיול הזה נתן לי פרופורציות וגרם לי להבין שאני לא מסכן".
אדם נוסף במעגל המשתפים הוא עמרי חלבי בן ה־22, באר־שבעי. פציעתו איימה לשתק את גופו לכל החיים. מבית החולים הוא יצא לבסוף הולך על שתי רגליים, אך מי שנשארה משותקת מאחור הייתה הנפש דווקא, מה שהביא אותו לחזור מיד ללחימה. "הייתי בשירות במגלן בקבע. ב־7 באוקטובר הייתי בבית והקפיצו אותנו. בג'יפ צבאי יצאתי לעבר הקיבוצים. כל הדרך אני קולט מראות נוראיים. גופות של חיילים, אזרחים, מחבלים. הגענו ליפתח והתחלנו לסרוק את המוצב. באותו רגע נפתח לעברנו צרור, שתפס אותנו לגמרי לא מוכנים. מאחורי טנק שהתהפך הסתתר מחבל, שהתחיל לירות באטרף לעבר הכוח. "כחובש, הייתי האחרון בצוות. נפצעתי מכדור באגן. אילו הוא היה פוגע עוד קצת למעלה קצת למטה הייתי אוכל אותה. הוא נעצר מילימטרים מעצם הזנב. הוציאו לי אותו בניתוח והלכתי לנוח בבית לשבוע וחצי. אחרי זה חזרתי ללחימה. הייתי חייב לחזור".
לא פחדת? "עבר לי בראש פחד, כן. אבל מצד שני, אני החובש בצוות. יש לי אחריות. ידעתי שהם צריכים אותי שם. עד פברואר היינו בתוך הרצועה בשאטי שבוע, ואז חאן־יונס. בסוף חזרתי הביתה. "אני זוכר שאחרי הפציעה לי לא היה ספק שאחזור להילחם, אבל כולם אמרו לי 'שב בבית'. אני מבין שלאנשים מבחוץ קשה לעכל את המעבר הזה, את החזרה לאזור סכנה אחרי שנפצעת. אבל לי זה היה מובן מאליו".
מאז, מספר חלבי, הוא חזר לשגרה, טייל, עבד, אבל המלחמה לא עזבה אותו באמת. "אי אפשר לשכוח את מה שראינו. ההרגשה הייתה שמלאך המוות מסתובב שם ומכריע גורלות. ברוך השם, עכשיו אני מרגיש אחרת. אחד הדברים שמרפאים זה הצוות מהבית. לעבור חוויה כזו עם אנשים שיש לך חיבור עמוק איתם, עושה הכול אחרת. אוזן קשבת שהיא קריטית יותר מכל פסיכולוג". הטיול עלה על כל ציפיותיו של חלבי. "זה יעשה לי טוב להיפגש עם עוד חבר'ה פצועים. היה מגניב לשמוע וגם לשתף. ניצלנו כל דקה, היה פורקן אמיתי. אני מאחל לעצמי ולעצמנו כמדינה שנהיה כבר מאחורי זה. ובאופן אישי, החלום שלי עכשיו זה להקים כאן משפחה בארץ. להמשיך את הדורות".
גיליתי בעצמי עוד צדדים
ארבעה אחים ממשפחת ריבלין מעתניאל נסעו למסיבת הנובה ברעים. בעוד ששניים מהם הצליחו להינצל מזרועות המוות, שניים אחרים נרצחו בידי המחבלים האכזריים. אחותם הקטנה, יעל בת ה־18, הצטרפה למשלחת כחלק מקבוצת הילדים שאיבדו את אחד מבני משפחתם במלחמה."איבדתי שני אחים, את אביעד וגיגי (גדעון הראל)", היא מספרת. "אני זוכרת שבמהלך השבת השחורה, אחותי באה וסיפרה לנו שיש בלגן. ידענו שהם במסיבה, לא ידענו איזו. אבא שלי הרים טלפון לאח שלי, והוא סיפר שמחבלים פרצו. מעבר לזה לא ידענו כלום, לחץ נוראי. "במוצאי שבת בשתיים בלילה, אחד האחים שהיו במסיבה והצליחו להינצל, יוחאי, מגיע אלינו הביתה. בקושי רב הוא מסתכל על אבא שלי ואומר לו 'אבא, ראיתי את גיגי נרצח'. הוא סיפר שבמשך 6.5 שעות הוא שכב ברכב שלו מתחת לשמיכה של הכלב. "אח שלי ינון היה עם אביעד ועם עוד חבר טוב של המשפחה. הוא קלט שמתחיל להיות מסוכן ותוך כדי ריצה הוא מסתכל אחורה, ורואה את אביעד על הרצפה. הוא קיווה שהוא ישן. "המחבלים רדפו אחרי ינון, הוא נפל מצוק קטן, ואחד הכדורים שנורו עברו לו ליד הברך. הוא חפר לעצמו בור ונכנס פנימה, כיסה את עצמו בעלים. ככה 8 שעות, כשכל מה שיש לו זה כמה טיפות של מים. באיזה שהוא שלב הוא שמע בחורה בוכה, כי כוחות צה"ל הגיעו".
במקביל, ממשיכה יעל, יוחאי נפגש עם צוות רפואי ומתחיל לתפעל אותם. "אחרי שהבנו שגיגי נרצח, היינו בחוסר ודאות עד רביעי, כשבישרו לנו שגם אביעד איננו. ההלוויות היו בהפרש של ארבעה ימים. אנחנו 11 אחים ושניהם היו מאוד קרובים אליי. הם היו כל העולם שלי. אבל המשפחה שלי מאוד חזקה ומאוחדת. ההורים שלי נתנו לנו הרגשה שהכול בסדר, יש להם אמונה מטורפת".
למה החלטת לצאת לטיול הזה? "הרגשתי שזה יעשה לי טוב, ייתן לי זמן אחר, רגוע יותר, וזה היה נכון. גיליתי בעצמי עוד צדדים מאז 7 באוקטובר. מבחינתי, גולת הכותרת הייתה ההופעה של אד שירן. הוא היה הכי טוב".
אחד מהגורמים לאווירת האושר והכיף של המשלחת היה הצוות, שגויס ללוות את המשתתפים בהתנדבות. אחד מהם, שהיה בולט במיוחד בשמחתו היה צבי מרנץ ז"ל, חבר ילדות של סולטר. מרנץ נפל בפיצוץ מטען צד בצפון רצועת עזה ב־10 באוקטובר זה, והותיר אחריו את אשתו טל ושלושת ילדיהם. בימים החולפים הקימו אנשי העמותה וחבריו של צבי קמפיין לאומי להגשמת חלומו הגדול – בניית בית בעבור משפחתו.
