"שלוש פעמים כטב"מים, גשם סגול ומציאה של הרבה אמל"ח – זה יום אופייני מתחילת הלחימה פה", אומר מפקד חטיבת עציוני (6) אל"מ שראל סבג, בפאתי הכפר השיעי ראמייה שבדרום לבנון, כשרעש כלים הנדסיים מלווה ברקע, "זה חלק מהשגרה שלנו", הוא מוסיף, בסיור לכתבים בשטח בו נלחמה החטיבה, שכעת סיימה את משימותיה במדינת הארזים.
שעות קודם לכן, נכנסנו עם ההאמרים של חפ"ק המח"ט מאחד הקיבוצים לתוך שטח לבנון, ואחרי נסיעה של דקות ספורות שכללה את מעבר הגדר, נעצרו הרכבים ואל"מ סבג ביקש להראות לנו איך ישראל נראית מצידו השני של הגבול. "האויב נערך פה", אומר המח"ט ומצביע לעבר הצמחייה הסבוכה, שם נמצאו עמדות שהייה מוכנות לקראת פשיטה של מחבלי חיזבאללה על הקיבוץ הסמוך, במסגרת תכנית "כיבוש הגליל" הידועה. "הופתענו מכמות האמל"ח והעמדות הפזורות בשטח, אבל ידענו שהם נערכים לתקוף, ובזכות היכולת שלנו והשיטתיות לסרוק שיח אחרי שיח, מחסן אחרי מחסן, ומנהרה אחרי מנהרה, מצאנו הכל והשמדנו". אל"מ סבג מבקש להדגיש כי ההשמדה של הבתים לא נעשתה לשם ההרס בלבד, אלא מאחר וכולם לקחו חלק ונחשבים לתשתיות טרור. "בכפרים האלה לא מדובר בבית אחד או שניים אלא בכולם. בכל בית יש אמל"ח וזיהוי עם הארגון ולכן כל הבתים הם חלק מהמערכת הזאת. אין הפרדה בין המרחב האזרחי לצבאי. זה ממש ביחד. ומצאנו את זה במסגדים, במרפאות, בבתי ספר ובאולם אירועים – בכולם היה אמל"ח, ציוד ואמצעי תקשורת של חיזבאללה", מציין המח"ט ובאותו רגע מיורט מעל ראשנו כטב"ם של חיזבאללה.

"עציוני" הייתה חטיבת המילואים הראשונה שהוקפצה לפני מספר שבועות ללבנון והראשונה שחצתה את הגבול, לאחר שבמהלך השנה לחמה חודשים ארוכים בקרב הגנה בצפון הארץ. "יש כרגע תחושת סיפוק רבה כי אנחנו מבינים את גודל העשייה והמשימה שלנו. החטיבה הייתה פה בהגנה מתחילת המלחמה ביישובים פה מאחורינו, ופעלנו מהצד השני, כך שלפעול פה עכשיו ולהשמיד הכל זאת סגירת מעגל והבנה שרק ככה נחזיר את תושבי הצפון".
עבור רבים מהלוחמים מדובר בסבב שלישי ולחלקם אף רביעי – עם סביב 300 ימי מילואים מתחילת המלחמה, אך למרות זאת, ולמרות הקושי הרב של המשפחות והעסקים, בעציוני מציינים בסיפוק 80 אחוזי התייצבות לסבב הנוכחי. "סך הכל מרוצים מזה. מבינים את המשמעות של כמות ימי מילואים כזאת בשנה האחרונה. ברגע שהגיע הפקודה כולם התייצבו והיו מוכנים תוך כמה שעות לעשות כל משימה. זאת חטיבת המילואים הראשונה שנכנסה ללבנון – זה מספק מאוד".
המח"ט מחווה לעבר כלי ההנדסה שעובדים מאות מטרים מאיתנו וגורפים כמויות של צמחייה, עצים וסלעים. אנו רואים כי הולך ונוצר מרחב חיץ של מאות מטרים סמוך לגדר, כדי שבעתיד, אחרי שהמלחמה תיגמר ותושבי הכפרים יחזרו, לא תהיה אפשרות להתקרב לגדר מהצד הלבנוני, מכל סיבה שהיא.
אנחנו עולים בחזרה על ההאמרים ומתקרבים לכפר השיעי ראמיה. התמונה שנגלית לנו היא לא פחות ממדהימה – כל גרעין הכפר שכולל בתים רבים שבנויים בצפיפות רבה, הושמד לחלוטין אחרי שהלוחמים כבשו וטיהרו אותו ובכל אחד מהמבנים נמצאו אמצעי לחימה או תשתיות טרור של חיזבאללה כמו עמדות שהייה, פירי מנהרות וציוד שישמש את פעילי רדואן לקראת פשיטה על קיבוץ זרעית. "המטרה היא להשמיד את הכל כדי שחיזבאללה לא יוכל להתבסס פה שוב, ובמטרה שתושבי הצפון שנמצאים מאות מטרים מכאן יוכלו לחזור לכאן באופן בטוח אחרי שעשינו מה שאפשר בתוך הכפרים", אומר המח"ט ומדגיש כי בחטיבה נלחמים כתף אל כתף חיילים בסדיר ובמילואים. "אנשי המילואים עושים פה עבודה מדהימה וזה לא אפשרי ללא העורף – בנות ובני הזוג והילדים, והיכולת לבוא ולפעול כאן זה בזכות התמיכה שלהם, ואנחנו שולחים מכאן את ההערכה שלנו אליהם. לשנת המילואים הזאת יש מחירים – ברמה המשפחתית וברמה העסקית. אנחנו מנהלים את זה בצורה טובה והמוטיבציה מאוד גבוהה. אנשי המילואים מבינים את הסיטואציה – זאת מלחמת קיום, אי אפשר להתעלם מזה, וכולם רוצים להמשיך קדימה עד הסוף כדי שבמשמרת שלנו זה יסתיים".

כשההאמרים עוצרים סמוך לאחד הבתים, אנחנו מגלים שהוא כבר זכה לכינוי "בית המג"ד" ובו פועל מפקד גדוד 8103, סגן אלוף במיל' אלישמע ג'ייקובס. אנחנו ממהרים לצאת מהרכבים ולהיכנס לבית בעקבות התראה על כטב"מ של חיזבאללה באזור, ומגלים שקציני הגדוד מנהלים תחקור ולמידה של הפעולות האחרונות. "הגדוד שלנו עובד בלי הפסקה", אומר סא"ל ג'ייקובס, "אנחנו מובילים את החטיבה והאוגדה בלחימה. ולמעשה היינו כוח המילואים הראשון שגויס ושגם הגיע ראשון למשימות שלו, זה ראוי להערכה. כל פעם שאני מרגיש אתגר כלשהו, אני יוצא החוצה ומסתכל דרומה, לעבר הגדר והיישובים וזה ממלא אותי בגאווה עצומה". לפתע נשמע פיצוץ עז מבחוץ. אחד הקצינים מכריז אחרי שהאזין לרשת הקשר, "תקין, זה שלנו".
משם אנחנו יוצאים בהליכה מבצעית לעבר מבנה בו נמצאו מטעני כלימגור ואמצעי לחימה. המג"ד ג'ייקובס והסמח"טים – אבישי בק ואלי אסקוזידו.
אל"מ במיל' בק, נשוי ואב לתשעה, הגדולה בשירות לאומי והקטן נולד תוך כדי המלחמה. הוא מתגורר ביישוב הצעיר חירן שבדרום, ונמצא במילואים כבר שנה שלמה ברציפות למעט הפסקה של שבועות ספורים באמצע. "אנחנו עושים להם בית ספר, חיזבאללה חשבו שהם יהיו בהתקפה והגנה במקביל, בסוף הם לא עושים את שניהם, צה"ל הפתיע אותם ונתן להם מכה קשה מאוד. הם נעלמים. הכפר שירת את כל המערך בתצפיות ובאש. ברגע שהקרקע פה תשתנה, גם אם התושבים יחזרו לפה אז יהיה קשה להם לממש את זה שוב. נכנסנו הלילה לעוד שטח ששולט על הכפר, ובתוכו מצאנו עוד עמדות נ"ט שמכוונות ללב הכפר, ומסתבר הם תכננו להפוך את זה לשטח השמדה, אבל בגלל העוצמה שלנו הם פשוט ברחו". בק טוען כי בחיזבאללה יש כמויות האמל"ח שנמצאו לא תואמות שום תרחיש של כמויות צה"ל שהיו אמורות להיכנס ללחימה. "לדעתי הם אובססיביים כי זה כבר לא מתכתב עם המציאות. הכמות היא מעבר למה שצריך להשקיע במקום כזה. בכל מקום שדורכים יש אמל"ח, אבל כמעט ואין מטענים בתוך הכפר".
לעומתו, הסמח"ט השני, אל"מ אסוקזידו כבר בן 67, אב לארבעה וסב לעשרה. הקטן שבהם נולד בראש השנה, בזמן שסבו השתתף בהתקפה על תשתית של חיזבאללה. בחייו האזרחיים הוא עובד כמנהל רשות העתיקות ובעברו היה ראש המועצה האזורית נחל שורק. למרות כל אלה, לא תשמעו אותו מתלונן גם לא לרגע אחד. "אני פה כי אני אוהב את החטיבה ואת האנשים. אני מרגיש משמעותי ותורם. יש לי הרבה ניסיון גם בניהול וגם בצבא ואני מנסה לעזור למח"ט".
אחרי סקירה זריזה של הממצאים אנחנו ממשיכים בדרכנו, הפעם לבית המח"ט, שם המפקדים הבכירים מקיימים ישיבת הערכת מצב, ואנחנו בינתיים מקבלים דיווח שאחד הגדודים עומד לפוצץ מספר בתים בלב הכפר, והפיצוץ יוקדש לזכרו של רס"ן דור זימל ז"ל, סמ"פ בחטיבה, שנהרג בחודש אפריל האחרון מפגיעת טיל אלמאז בערב אל עראמשה.
ינון ושוהם, שני חיילי מילואים בחפ"ק של מפקד החטיבה מספרים על התחושות של שירות מילואים ארוך כל כך. "ברמה האישית, אנשים שאני פוגש סביבי מאוד חדורים ורוצים למצות את כל המשימות ולהמשיך קדימה", אומר ינון, "יחד עם הקושי שקיים כל השנה, האישה בבית והחיים שנעצרים. אלה שנים קריטיות לעם ישראל ולמדינה ואף אחד לא יעשה את זה חוץ מאיתנו. צריך להסתכל בפרופורציות – יש אנשים שמפונים כבר שנה, אחרים שנהרס להם הבית ואנחנו צריכים להביא את השקט לדרום והצפון. הקושי הוא נקודתי, ולכן זה מתגמד".
"זה לא פשוט", מוסיף שוהם, "אבל אני גר בחיפה, זוכר שבלבנון השנייה התפננו דרומה. לפני כמה שבועות היינו בקיבוץ יפתח, וראינו בית עם סוכה, ופתאום הבנו שהיא מהשנה שעברה, כי הם לא חזרו הביתה עדיין. ואז אתה מבין את החשיבות של המשימה, אנחנו נלחמים על הבית".