אם מחפשים מכנים משותפים בין הזמרות מיקה קרני וּויקטוריה חנה, קשה למצוא אותם במבט ראשון. קרני היא יוצרת בולטת בסצנת הרוק הנשי הישראלי, ילידת קיבוץ רמת־השופט ובת למשפחה חילונית אשכנזית, בעלת רקע מוזיקלי קלאסי ורפרטואר ישראלי־מקומי המוכר לכל מאזין גלגלצ ("מיטשל", "מגדלור", "אצלי הכל בסדר"); ויקטוריה חנה היא זמרת ואמנית קול בינלאומית, ילידת ירושלים ובת למשפחה חרדית־מזרחית שמרנית, מוזיקאית אוטודידקטית ששרה בעברית גרונית עמוקה ראפ קצבי של פיוטים וטקסטים קבליים ("הושע נא", "22 אותיות", "אורייתא"). עבודתה הקולית מצאה את דרכה למוזיאונים בארץ ובעולם, ונעה על התפר שבין ביצוע לפרפורמנס.
למרות השוני, או אולי דווקא בזכותו, שתי היוצרות יעלו בקרוב על במה אחת בחצר הספרייה הלאומית, במופע "שירת האימהות" המתקיים במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי ירושלים, המציין 25 שנה להיווסדו, בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה. במופע המשותף הן ישירו מקבץ יצירות השואבות השראה משיר השירים, מגילה ששוזרת אובדן וגעגוע, אהבה וקשר. על הבמה יעמדו גם בנותיהן של שתי הזמרות, שיצטרפו לאימהותיהן בחלק מהשירים, וידגישו בנוכחותן את ההקשר האימהי.
לא קל לקבוע שיחה משותפת; שתיהן יוצרות עסוקות ואימהות לילדים צעירים. כשאנחנו סוף־סוף מצליחות להיפגש וצוללות לשיחה לילית, המכנים המשותפים הסמויים עולים ומתגלים בהדרגה. בסוף השיחה אנחנו מגלות מכנה משותף המכנס תחתיו גם אותי: שלושתנו קרויות על שם הסבתות שלנו. פרט שולי למדי, אך כזה שמקבל ניצוץ משמעות כאשר מדברים על מופע שמוקדש לאימהות.
המופע נבנה כטקס תפילה, ומתפתח משירים שמתחילים בנקודה שקטה ומופנמת, לקריאה מתפרצת של תקווה ותפילה. שתי היוצרות כתבו "זימון" לאימהות, טקסט של איחול ושירה, שאותו הלחינו במיוחד למופע. אביבה אבידן תתארח ותשיר את "פרי גנך", קלאסיקה ישראלית שעוסקת בשכול אימהי ובאובדן הבן, שיר שחובק כאב קולקטיבי רחב היקף בימים אלה. הנוכחות הנשית והאימהית על הבמה היא טוטאלית – ברביעיית המיתרים כולה מנגנות נשים, וכך גם נגנית כלי ההקשה.
מיקה קרני: "הטקסטים שאנחנו מבצעות עכשיו מרגישים לי לגיטימיים ומתאימים. לעמוד ערב שלם ולשיר את השירים שלי, נראה לי פחות מתאים כרגע. מאז תחילת המלחמה מאוד נדיר שאני עושה מופעים שלמים של השירים שלי. אנשים רוצים עכשיו נחמה, התרפקות או תפילה, וטקסטים מהמקורות תמיד מחברים אותך למקום שיש בסופו ישועה וגאולה"
"החיבור לשפה העברית הוא ריפוי עצום", מוסיפה ויקטוריה. "אנשים כואבים ומבולבלים, וכשמעמקי השפה צפים, זה משהו שאפשר להיאחז בו. כשאני בחו"ל, אני מביאה את השפה העברית כיהלום מצוחצח. כשאני פוגשת אנשים ומספרת על המשפחה שלי, על אבי ממצרים ואמי מאיראן, ואני גם שרה בשפות האלה, שהן שפות אויב, ובתוך זה אני שרה בעברית על בנות ירושלים, זה עולה מעל כל שיח פוליטי. הם רואים אישה שחרחורת, לא קולוניאליסטית לבנה, וההורים שלי שניהם מהאזור, חלמו על ציון. הסיפור עושה את העבודה, לא צריך להתאמץ. החיבורים לשאלות הגדולות קורים מעצמם".
לקראת המופע, שבכותרתו יש תפילה, מה התפילה האישית שלכן בימים אלה?
מיקה: "תפילה עבורי תמיד מתחילה בהודיה. זה קודם כול שם אותך בהווה ומזכיר לך כמה אתה בר מזל. אחר כך גם באה הבקשה, שהיא קודם כול עבור האימהות והבנות והנשים, ועבור כל העם היפה שעובר את מה שהוא עובר, עם תקווה שזה יהיה מאחורינו ושנזכה לשקט".
ויקטוריה: "זה לא רק שיחזור השקט, אני מתפללת לקפיצת מדרגה. לא לחזור למשהו שהיה אלא לקפוץ מעֵבר, שייפתח משהו חדש. לפעמים דווקא מתוך צירי לחץ זה יכול לקרות, ולזה אני מתפללת".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') ב'שבת'
