כשסגן־אלוף במיל' איתמר איתם נשאל איך המלחמה שינתה אותו, הוא מהרהר לרגע ואז משיב שהיא לא שינתה, אבל אולי הגדילה. "אני חי יותר את תחושת האחריות, את הדחיפות של האחריות. את התביעה, את הצורך לקדם את הדברים שבשמם נלחמנו, לדבר עליהם, לפעול למענם. לפני המלחמה הייתי מורה. לימדתי, עשיתי, וזה חשוב מאוד. אבל מתחושת האחריות נובע צורך להביא את הדברים לעשייה רחבה יותר, לחתור להשפעה ציבורית".
הוא ממובילי תנועת "נקראים לדגל", שהוקמה על ידי תא"ל במיל' דני ון־בירן, קצין מילואים ראשי לשעבר. התנועה ההתחלתית שלו לעבר חיזוק הרוח הציבורית ואולי גם לעבר עמדת הנהגה, נוצרה די במקרה. היו אלו תמונות שלו שנפוצו ברשתות החברתיות בראשיתה של המלחמה, כאשר דימויים ברורים של עוז וגבורה נדרשו פה כמו אוויר לנשימה. בתמונה הראשונה נראה איתם, מפקד גדוד הסיור של חטיבת ביסלמ"ח, תוקע בשופר לפני הכניסה לעזה על רקע השמש השוקעת. חזותו החיצונית, המזכירה מיד את בנימין זאב הרצל, סייעה מן הסתם לוויראליות התצלום, וחיזקה את הממד ההיסטורי שנשזר בו. בדצמבר התפרסמה תמונה שכבר התכתבה במכוון עם פוזת המרפסת המפורסמת של חוזה המדינה. הסמג"ד של איתם תיעד את דיוקנו מהצד, ניצב בחלון של בית עזתי הרוס וצופה במבע נחוש, מעל זקן שחור עבות, אל עבר חורבות שג'אעייה. הכותרת המתבקשת כל כך שהוצמדה לפריים הייתה "אם תרצו אין זו אגדה".
כמעט את כל השנה החולפת העביר איתם בשירות מילואים. בשבעה באוקטובר הוא התייצב למעל מאה יום רצופים, "ואז הגדוד השתחרר ואני הלכתי להיות מדריך בקורס מפקדי פלוגות. ממש לפני פסח התגייסנו שוב, ובל"ג בעומר נפצעתי. עוד מעט, באמצע דצמבר, הגדוד עולה צפונה".
על הפציעה דיווח בפייסבוק בקצרה – "צלף מנוול אחד שם אותי בין כוונות. אני בסדר, מתאושש מניתוח קטן". ארבעה חודשים אחר כך תיאר ברשת החברתית את הדיסוננס של הרגע. הרף עין של מעבר מפתיע ממפקד שעומד ומחלק פקודות, לפצוע ששוכב מטושטש מתרופות הרגעה, "ערום, ללא שליטה בגוף, לא מסוגל לדבר וחסר שליטה לחלוטין, אנכי תולעת ולא איש".
אתה סוחב איתך משהו מהפציעה?
"פיזית? דקירות כאלה ואחרות. אין לי מגבלות רציניות, אבל זה מציק מדי פעם".
ולא פיזית?
"זו חוויה שמחייבת בירור. אני לא סוחב אותה, אני ישן טוב בלילה, אין לי טראומה, אבל זה בהחלט דבר שנוכח. יש הבדל בין לחוות את זה, להיות קרוב ל'לשלם את המחיר' בעצמך, ובין לדבר על זה. זה שונה אפילו מלהכיר מקרוב אחרים שנפגעו. הכרתי עשרות הרוגים, חברים שנפלו, וגם עשרות רבות של פצועים. אחי הצעיר נפצע במוצב גלדיולה, חטף רסיס ממש בתחילת המלחמה. אחיין שלי נפצע לאחרונה כשכטב"ם פגע בבסיס גולני. אבל כמה שאתה מכיר, זה שונה כשזה קורה לך".
בגלל חוסר האונים? הכאב?
"לא. בגלל ההכרה הברורה במחיר שכמעט שולם. אם הכדור היה פוגע סנטימטר שמאלה, לא הייתי פה. כיוון שנפצעתי באורח בינוני ולא איבדתי את ההכרה, אני זוכר הכול. בהמשך אתה שואל את עצמך האם זה באמת שווה את זה. לכן מבחינתי זו חוויה שמחייבת בירור. חלק מהרצון שלי לצאת לפעילות ציבורית ולהשפיע ברמה הציבורית נובע מהחוויה הזאת. בנוסף, זה מגיע מתחושת האחריות הכללית, המחיר ששילמו הנפגעים שאני אחראי עליהם. היו לי גם בעבר חיילים שנהרגו, אבל עכשיו זה שונה".
"אם הכדור היה פוגע סנטימטר שמאלה, לא הייתי פה"
מדוע?
"המלחמה הזאת היא מלחמה קיומית. היא נוגעת ביסודות החיים שלנו כאן, וגם מעלה את השאלה על מה אנחנו נלחמים, על מה אנחנו מוכנים לשלם את המחירים האלו. החיים הרגילים וגם הבט"ש, הביטחון השוטף, מאפשרים במידה מסוימת להתחמק מהשאלות האלו. 7 באוקטובר הוא שבירה של המון דברים שהתרגלנו אליהם. גם בנוגע לשאלה מה אנחנו מסוגלים, ולמה אנחנו נדרשים".
כמפקד גדוד, דרג ביניים פיקודי, אתה רואה במלחמה הנוכחית הבדלי תפיסה משמעותיים בין הדרגים הנמוכים לקצונה הבכירה?
"יש כמה סוגי נתקים בין הדרגים, חלקם טבעיים וסבירים בעיניי. יש הבדל בין החייל בשוחה, שסובל את תלאות הקרב, ובין הגנרל על הסוס. תמיד היה. יש הבדל גם במערכת השיקולים. קל לומר על הבכירים 'הם לא מבינים כלום', אבל לא כל המידע נמצא אצל החייל ולא תמיד הוא רואה את השיקולים הרחבים. אלא שמעבר לנתק הטבעי יש משהו אחר, שרואים אותו בעיקר אצל אנשי המילואים, וזו המחויבות לשכל הישר. היא אגב באה לידי ביטוי לא רק בעניינים צבאיים נטו, אלא גם בעניינים של לוגיסטיקה, של תפעול, של מציאת פתרונות. אנחנו כמילואימניקים הרבה יותר גמישים, יותר תכל'סיים, באים לפתור בעיות ולא לנהל מערכת. ובהקשר הזה הצבא המקצועי הבכיר לפעמים תקוע. ראיתי במלחמה הנוכחית המון פתרונות מבצעיים שהגיעו מלמטה, כולל אופן הפעלת הכוח. אני חושב שהרבה פעמים הדרג הטקטי הבכיר, מפקדי האוגדות, רתם את הסוסים הרבה לפני העגלה של המטכ"ל. אני לא נמצא בדיונים, אבל לדעתי המטכ"ל הנוכחי לא יכול להציל את עצמו. צריך שינוי עמוק במערכת הביטחון של ישראל".
היית רוצה לראות חלק ניכר מאנשי המטכ"ל הולכים הביתה?
"כל מי שנושא באחריות ל־7 באוקטובר היה צריך להיות בבית, גם בגלל ההיבטים הערכיים. לא יכול להיות שמדיחים ראש מטה בגלל תקלה מבצעית מסוימת, ואילו כל הדרגים שמעליו נשארים. זה בלתי נתפס מבחינת האתוס שלנו. אז בסדר, המטכ"ל לא היה צריך להתפטר כבר למחרת 7 באוקטובר, כי היה צורך לנהל את המלחמה. אבל במצב הנוכחי, הגיע הזמן שהאנשים האלו ילכו הביתה באופן מדורג כזה או אחר. אין ספק. ואם התירוץ לא ללכת הביתה הוא שצריך להיות שומר סף מפני הדרג המדיני, זו כמעט מרידה במלכות בעיניי. אני ממש נחרד מהמחשבה הזאת. מעבר לכך ישנה הקונספציה העמוקה, שבאחריות לה נושאים גם הרמטכ"לים הקודמים, ראשי המערכת הביטחונית, וגם הדרג המדיני. גם הוא חלק מהעניין".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
