"המסע של הפצועים לא מסתיים בסרטון השחרור מבית החולים", אומרת משאת אשר־פרידמן. "זה מאוד ויראלי ברשתות וזו כמובן נקודת ציון משמעותית, אבל ההשלכות של הפציעה נמשכות עוד זמן רב". משאת היא אחותו של אורי אשר, לוחם מילואים ביחידה מובחרת המשתייכת לחיל השריון. אורי נפגע מטיל נ"ט שנורה לעבר הטנק שלו בגבול לבנון, כשבוע לאחר תחילת המלחמה.
אלפי חיילים הצטרפו בשנה האחרונה למעגל הכואב של פצועי ונכי צה"ל, ומילאו את בתי החולים ואת מחלקות השיקום. הפציעה שינתה את חייהם, אך גם את של סביבתם הקרובה והתומכת. סביב כל פצוע יש מעגלים של גיבורים שקטים, שעוברים יחד איתם את המסע המפרך של השיקום וההחלמה, מתמודדים בשקיפות עם הפציעה והשלכותיה הרבות. כדי לשמוע יותר על ההתמודדות הזו, הפגשנו ארבעה בני משפחה של פצועי המלחמה. ניסינו להבין מה עבר עליהם מרגע ההודעה הראשונית על הפציעה, ועד הניסיון להסתגל מחדש לחיים.
"אנחנו שנה אחרי הפציעה, והדרך עוד ארוכה", מוסיפה אשר־פרידמן. "אורי אחי היה שבעה חודשים בשיקום, ועדיין יש צורך בהתאמות נוספות של הפרוטזה ובהליכים רפואיים שילוו אותו בהמשך".
רונית שילוני, שבנה, רס"ל שחר שילוני, נפצע מפגיעת אר־פי־ג'י בחאן־יונס, מזדהה: "שחר השתחרר מהשיקום אבל עוד לא הותאמה לו פרוטזה. בקרוב הוא יצטרך ללמוד ללכת מחדש. כל דבר כזה הוא שלב בתהליך הארוך עד שהוא יחלים ויחזור לחיים עצמאיים. הוא נכנס ויוצא מבית החולים, ואנחנו איתו כל הדרך".
"מבחינת הבית, הזמן באשפוז ובשיקום הוא במובן מסוים הזמן הפשוט יותר. הכאפה מגיעה כשהם חוזרים הביתה, אז באמת הכול משתנה", מתארת נעמה גולדשטיין, אשתו של ד"ר שלומי גולדשטיין, רופא שיניים בקבע, שנפצע בעזה מפגיעת מרגמה. "אין לפציעה נקודת סיום. השיקום יכול לקחת שנה, שנתיים, וללוות אותנו גם לתמיד. בכל פעם מתגלים מצבים רפואיים חדשים שנוצרו בעקבות הפציעה. בבית החולים יש לפצועים הכול – שלוש ארוחות ביום, מטפלים צמודים, הופעות בחינם וקהל שמגיע לחזק. פתאום הוא חוזר הביתה, וכל זה לא קיים. יש בית לתפעל, ילדים לגדל, אוכל לבשל, חדרים לנקות ולסדר. היינו צריכים להבין מחדש איך עושים חלוקה בנטל הבית, כשהכול נופל עליי".
"מעגלי ההשפעה רחבים מאוד", משתף אלידע פרינס, אביו של יונתן, סמל מחלקה בסיירת צנחנים שנפצע מפגיעת טיל בשג'אעייה. "הפצוע הופך להיות מרכזי במשפחה, ההורים סביבו ונמצאים איתו כמה שיותר, וזה יכול להיות על חשבון האחים שלא תמיד מבינים את זה שפתאום אבא ואימא נעלמו ועסוקים בעיקר בו. כשנכנסנו לבית החולים בפעם הראשונה, מישהו תפס אותנו ואמר לנו: 'לפצועים יש כוחות, הם חזקים והם יבריאו, התפקיד שלכם הוא לדאוג להיות חזקים בעצמכם עבורם, לא להחליש אותם'. לא רק הפצוע הוא גיבור, גם המשפחה, והאחים הם מאוד גיבורים. הרבה מהיחס אליו מגיע על חשבונם ומשנה גם להם את החיים".
נעמה מהנהנת ומוסיפה: "מאחורי כל גיבור גדול יש המון גיבורים קטנים, משפחה שמתמודדת עם ההשלכות של הפציעה ונמצאת איתו כדי שהוא יוכל לחזור לחיים. פציעה היא אירוע משנה חיים. המון ילדים משלמים מחיר פיזי ונפשי על זה שאבא שלהם יצא להילחם וחזר אחרת".
הצורך בפרטיות
הדפיקה בדלת שאחריה מגיעה ההודעה הנוראה מכול על נפילה בקרב, היא הסיוט של כל מי שיקירו נמצא בחזית. אבל מה קורה כשהוא "רק" נפצע? לפי התו"ל, בצה"ל עושים מאמצים שהפצוע יודיע בעצמו למשפחה, אבל כשהפציעה קשה והדבר לא מתאפשר קציני הנפגעים מתקשרים למשפחה ומוסרים ברגישות את ההודעה.
"זה היה ערב שבת ואני הייתי לבד עם הילדים בבית", משחזרת נעמה גולדשטיין, רעייתו של שלומי. "ידעתי שהוא בעזה, ופתאום הטלפון צלצל. בהתחלה לא ענינו, הייתי כמו אישה בורחת מבשורה. חשבנו שאולי זו טעות, אז לא ענינו בצלצול הראשון והשני. בשלישי כבר הבנו שצריך לענות. ברגע ששמעתי את הצפצופים של בית החולים כבר הבנתי. הכרחתי את עצמי לשמור על שפיות ושיקול דעת, ידעתי שהרגע הזה ייחרט לילדים בראש ולא רציתי לגרום להם לטראומות נוספות. שלומי היה על הקו וסיפר שהוא נפצע קל יחסית, וביקש שאשאר עם הילדים בבית ואבוא במוצאי שבת לאסוף אותו. כשהגעתי אליו הבנתי שאנחנו ממש לא חוזרים הביתה, ושלפנינו עוד דרך ארוכה. הייתה לו פגיעה קשה ברגליים והרבה רסיסים בגוף. שלושה חודשים הוא היה מאושפז בשיבא, ואז עבר לשיקום יום בהר הצופים".
על ההחלטה של שלומי להתקשר בערב שבת, אומרת נעמה: "הוא לא רצה להתקשר להגיד שהוא נפצע, כי ידע שזה ילחיץ אותנו. אבל האחות אמרה לו שאם הוא לא מתקשר ישלחו קצינים הביתה להודיע, והוא רצה לחסוך לנו את זה. הוא ידע שזה יכול לעשות נזק נפשי גדול יותר לי ולילדים".
לביתה של רונית שילוני, אימו של שחר, אכן הגיעו קצינים: "התקשרו ואמרו לנו ששחר נפצע קשה. לא הבנו מה זה אומר, אבל פתאום הגיעו קצינים הביתה ואמרו שהם באו לקחת אותנו אליו לבית החולים. הייתי בטוחה שסתם אומרים לנו שהוא נפצע, והוא בכלל נהרג. כל הדרך לסורוקה לא אמרו לנו כלום על המצב שלו, ולא ידענו מה איתו. כשהגענו לבית החולים, הרופאים הסבירו קצת יותר".
לדברי משאת אשר־פרידמן, אחותו של אורי, "אין דרך מסודרת שבה מודיעים על אח שנפצע. אני קיבלתי טלפון מאחותי. ידעתי שאם הוא נהרג לא יודיעו בטלפון, אז חשבתי שזו הדרך להגיד לנו להגיע לבית החולים להיפרד ממנו. בפציעה אין תורה סדורה על ההודעה, וזה יוצר המון מתח וחרדה. רק כשאחת האחיות שלי, מתחום הרפואה, התקשרה להסביר לי מה הפציעה שלו, הבנתי איפה אנחנו עומדים. אבל הרגע הזה של ההודעה היה טראומטי ומפחיד".
אלידע וחגית פרינס, הוריו של יונתן, החליטו לצאת באותו בוקר לשעה זוגית, "רק עם עצמנו, לשבת לדבר אחד עם השני בתוך האינטנסיביות של המלחמה והאתגרים מסביב", כפי שמספר אלידע. "אחרי כמה דקות נסיעה אמרתי לאשתי שאני מניח את הטלפון בצד ולא עונה יותר. בדיוק באותו רגע קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. עניתי ואמרתי שאני לא יכול לדבר כרגע, ואז שמעתי 'אבא, אבא, הכול טוב, אני אוהב אותך, אני פצוע ואני בדרך לבית חולים'.
"בהתחלה התרגשנו מאוד לשמוע את יונתן אחרי חודש וחצי שלא שמענו ממנו, עד שקלטנו שהוא מספר שהוא נפצע. ואז האחות לקחה את הטלפון ואמרה שנגיע מיד לתל השומר. באותו רגע היינו צריכים לקבל החלטה איך מודיעים לילדים שבבית, ומה אנחנו עושים מכאן. הנסיעה לבית החולים הייתה מיוחדת. היה ברור לנו שאנחנו נכנסים למסע ארוך, אבל קיבלנו החלטה משותפת שאנחנו הולכים אליו בעין טובה ועם הרבה אמונה. אף אחד לא מכין אותך איך להתמודד עם ניסיונות ואתגרים, אבל כן יש לנו את הבחירה איך להגיב ואיזה כוחות לאסוף כדי לעבור את המסע הזה".
המבקרים הרבים שנהרו לבית החולים ולמחלקת השיקום, והמפגשים עם חלקים שונים של עם ישראל, היו מקור כוח עבור אלידע: "שם מבחינתי נגמרו המגזרים. קיבלנו עטיפה של חום ואהבה מכל עם ישראל, והתרגשנו מכל אחד שהגיע ותמך ועודד אותנו בדרך".
גם נעמה ושלומי חוו רגעי חסד דומים, שסייעו בריפוי הנפשי: "לבעלי זה עשה מאוד טוב. זו הייתה ועדיין הדרך שלו להתמודד עם הפציעה, לספר לכולם על מה שקרה ועל המשימה שביצעו. גם בשיקום הוא שמח על כל מי שנכנס אליו לדבר ולשמוע".
למעטפת התמיכה הזו יש גם צד שני: בתחילת המלחמה בפרט ובשנה החולפת בכלל, אמנים, זמרים, מתנדבים ואינספור מבקרים גדשו את מחלקות השיקום מדי יום. לצד רצונם הטוב של המבקרים לעודד את משפחות הפצועים, הורגש גם צורך לשמור על פרטיות המשפחה והפצוע.
רונית: "העטיפה של עם ישראל הייתה מדהימה. הביקורים הרבים בשיקום, והיישוב שלנו שדאג לנו לכל מה שהיינו צריכים, היו באמת מעבר לכל דמיון. אבל לפעמים הרגשנו גם את הצורך בפרטיות שלנו. ידעתי שלא משנה לאן אלך, יציפו אותי בשאלות מה עם שחר, ואיך אתם ומה מצבו ואיך אפשר לעזור. לרגעים הייתי חייבת לשמור עליי ועל המקום האישי של המשפחה שלנו באתגר הזה. היה שלב שתליתי שלט על דלת החדר של שחר כדי שלא ייכנסו מבקרים בלי לבדוק איתנו. היינו צריכים לעבד את המצב בעצמנו, וגם לשחר לא תמיד היה קל לפגוש אנשים בלי הפסקה, כשהוא בעצמו כאוב ומתמודד עם פציעה קשה".
כמי שהרבתה לשהות עם אחיה בבית החולים, הפכה משאת למעין סלקטורית בכניסה לחדרו. "חשוב מאוד לכבד את הצורך של הפצוע והמשפחה בפרטיות, ולזכור שיש להם את הדרך שלהם להתמודד", היא אומרת. "כל משפחה עוברת את המסע הזה אחרת. היה לנו חשוב שכיבדו אותנו כשהבינו בזמנים מסוימים לא להיכנס לחדר של אורי. קיבלנו את האהבה והחיבוק גם כשהדלת הייתה סגורה".
הופכים להיות "אח של"
הפציעה של אחד מבני המשפחה משנה את מערכת היחסים בבית ומשפיעה על הסדר המשפחתי. "הבן שלי שאל אותי אם דמיינתי שאני אצטרך לעזור לבן שלי להתלבש בגיל 24", מספרת רונית על אחד הרגעים הכואבים בבית החולים. "האתגר הראשון עם הילדים מיד אחרי הפציעה היה שהבן השני שלנו, חייל בסדיר, רצה כבר לחזור לצבא וללחימה. ואני, שרק מנסה לעכל את הפציעה של שחר, לא הייתי מסוגלת לתת לו לחזור ולהיות בפחד עליו, אז הוא נשאר עוד כשבועיים בבית לפני שחזר להילחם. התחושה העיקרית היא של ניסיון להחזיק את כל הקצוות. את רוצה להיות עם הבן הפצוע כל הזמן, מצד שני יש עוד ילדים בבית ואת לא רוצה שהם יישארו לבד. אז את קרועה ביניהם והכול יוצא מאיזון".
נעמה גולדשטיין, רעייתו של שלומי שנפצע בעזה: "הפציעה יוצרת טלטלה בקשר הזוגי, וצריך לבנות אותו מחדש. נקרעתי בין הזמן בבית החולים, ובין הצורך לדאוג לבית ולטפל בילדים"
אלידע: "חלק מהילדים לוקחים אחריות ונופל עליהם עומס גדול של תפעול הבית ועזרה שוטפת. הם הופכים להיות 'אח של' ומייצגים אותו בכל מקום. הרבה מהיחס אליו מגיע על חשבונם, ומשנה להם את החיים. חלק מהתפקיד ההורי שאני חוויתי הוא לתת את המקום גם לילדים האחרים, כל אחד בפני עצמו, לייצר איזונים ולשמור על המשפחה כולה".
"יש איזה היפוך תפקיד בתקופה הזו", משתפת משאת בניסיונה כאחות של פצוע. "מצאתי את עצמי הופכת לרגעים לסוג של אימא עבור ההורים שלי, דואגת שיאכלו, שיישנו, בודקת מה איתם ואיך הם מצליחים לתפקד. הם כמובן השתדלו להיות עבורנו בכל מה שיכלו, אבל יש משהו מעצם המציאות שהופך אותך להיות זו שדואגת להם יותר. יש הבנה שכרגע את צריכה לשים את עצמך בצד, שבמידה מסוימת כעת הם רק של אורי. בתור 'אחות של פצוע' את שומרת הרבה דברים לעצמך, אין לך עם מי להתייעץ ואת מי לשתף, כי הפוקוס נתון לאח שלך שבבית החולים.
"הרבה אנשים ניסו להגיד לי להתמקד בנס שאחי חי ולא להתעסק בקשיים שהפציעה הביאה איתה. אני לא מפחיתה מהנס ומההודיה על זה שהוא נשאר בחיים, אבל צריך להבין שגם בהתמודדות עם פציעה יש אובדן מסוים. יש תהליך של אבל להבין שהוא לא יחזור להיות מי שהיה, צורת החיים תהיה אחרת, והמערך המשפחתי כולו משתנה".
נעמה משתפת בהשפעת הפציעה על הזוגיות: "הפציעה יוצרת טלטלה בקשר הזוגי, וצריך לבנות אותו מחדש. אני נקרעתי בין הזמן שיש לי להיות איתו בבית החולים, ובין הצורך להיות עם הילדים, לטפל ולדאוג להם. כל הזמן שאלתי את עצמי למי להתייחס יותר. קיבלתי החלטה שאני מגיעה להיות עם שלומי בימים קבועים, ושאר הזמן מוקדש לבית. מה שעומד לי בראש מאז הפציעה הוא שהילדים יֵצאו בריאים נפשית מהאירוע, ושלא יהיו השלכות קשות מדי. צריך להבין שגם לילדים זה מערער את כל מערכת היחסים המוכרת עם אבא. אחת הבנות שלי בהתחלה התכחשה לפציעה, לא הייתה מוכנה להגיע לבקר בבית החולים ולא לדבר או לשמוע על זה. כל ילד חווה את זה אחרת, וזה משנה להם את כל הקשר עם אבא. בתוך כל זה הרגשתי נורא לבד במערכה, אין לך שותפים לחוויה. בסוף, אחרי כל המבקרים בבית החולים, כשאת חוזרת הביתה הנטל עלייך".
קבוצת שווים
בניסיון להפיג את הבדידות הזו הקימה משאת, יחד עם הוריה וחברים נוספים, את עמותת "אדוות", שנועדה לתת כתף חמה למשפחות הפצועים מהמלחמה הנוכחית, לרכז את הצרכים והיוזמות, להבין את הקשיים ולהיות יחד במסע השיקום והחיים החדשים. "הרגשנו שאין לנו גג שנותן מקום לאלפי המשפחות שמתמודדות עם פציעות שונות", מסבירה משאת. "מתוך המשבר החלטנו לצאת לעשייה ולייסד את הקהילה של משפחות הפצועים, שתיתן מענה לצורך בקבוצת שווים, כדי להבין את ההתמודדות ולטפל בכל מה שבני המשפחה נתקלים וצריכים בדרך. ברור לנו שכשהבית של הפצוע יהיה חזק, זה יעזור לו בתהליך השיקום וההחלמה"
גם רונית מדגישה את הצורך בשיח בין מי שמתמודדים עם אותם אתגרים, וקוראת למשפחות פצועים נוספות להצטרף. "מאוד משמעותי לשמוע ולשתף אנשים שנמצאים במצב שלנו. כשהיינו בבית החולים היה לנו מפגש של הורים לפצועים, וזה היה כל כך חשוב להרגיש שאנחנו לא לבד, שמבינים אותנו, שרואים אותנו ולא שוכחים אותנו. הפציעה נוכחת גם הרבה זמן אחרי, והיא תלווה אותנו לכל החיים. לכן חשוב מאוד שתהיה קהילה של משפחות שעוטפת".
רונית, אימו של שחר שילוני: "העטיפה של עם ישראל הייתה מדהימה, אבל לפעמים הרגשנו גם את הצורך בפרטיות. היה שלב שתליתי שלט על דלת החדר כדי שלא ייכנסו מבקרים בלי לבדוק איתנו"
המלחמה עדיין בעיצומה, ובכל יום אנחנו מתבשרים על פצועים חדשים. ביקשתי מארבעת המרואיינים לתת עצה למשפחות שרק מתחילות את המסע הזה.
אלידע: "קודם כול הייתי אומר להן להאמין שיהיה טוב, שיהיה טוב לפצוע, לילדים בבית וגם לנו. בלי האמונה והאופטימיות שנצמח מהמשבר הזה, אי אפשר לעבור אותו. כשנכנסים למסע הזה צריך לתת מקום לכאב, אבל אז להבין ולקבל את המצב כדי שנוכל להתקדם. זה מסע משפחתי משותף, ועם הרבה אמונה אפשר לגדול ממנו".
רונית: "צריך הרבה סבלנות לתהליך, לתת זמן, ולדעת שבסוף הדברים יקרו לטובה ויסתדרו. וגם כשזה עדיין לא קורה, לקבל באהבה ולהיות שם עבור הבן שלנו ולשמור עליו. ולמצוא באמת קבוצת שווים".
נעמה: "בעיניי הכי חשוב לדעת לקבל עזרה, כל דבר שמציעים לך או אפילו בתשלום, כל מה שאת יכולה כדי להיות פנויה להתמודד באירוע הזה. לקחת נשימה ארוכה ולמצוא אנשים שנותנים לך כוחות".
משאת: "חשוב למצוא את המקום והזמן להתפרק ולקבל כוחות, להיעזר במשפחות שעברו משהו דומה, וללכת לטיפול מקצועי בעת הצורך. לדון לכף זכות את הסובבים – את ההורים, את האחים. ולנסות לישון ולאכול טוב כמה שניתן, הפצוע צריך אתכם גם חזקים פיזית לידו".
