שאול מויאל עמד מול כיתה מלאה ולימד כרגיל מדעים. כשהטלפון שלו הבהב, הוא העיף מבט קצר, עצר את הלימודים והתחיל בשיעור חדש וקצר שהתלמידים לא ישכחו: "קיבלתי צו 8, אני צריך לצאת מיד למילואים". הוא אסף את חפציו, ומאז לא חזר לכיתה. שאול, כמו אנשי חינוך רבים במלחמה הזאת, נפל בקרב והשאיר בבית הספר חלל שקשה למלא.
בנסיבות קשות נחשפנו בשנה האחרונה לעוד ועוד מורים בעלי נפש גבוהה, שנגעו בתלמידים רבים והשאירו בנפילתם מורשת חינוכית גדולה. מוות של איש חינוך יוצר אדוות רבות. האירוע הקשה מטלטל את בית הספר כולו, מהמנהל ועד אחרון התלמידים, וכל מוסד מתמודד איתו בדרכו. ההתמודדות קשה יותר כשהצוות עצמו הוא חלק מהטראומה, ומשרד החינוך שולח אנשי טיפול ללוות את בית הספר.
יותר מעשור עבד אלעד דהן כמורה לצד שאול מויאל ז"ל בבית הספר אמית כפר־בתיה. עוד קודם הם למדו יחד בישיבת ההסדר בקרני־שומרון וגרו שם בשכונת אלוני־שילה. מתוקף החברות הקרובה והמעגלים המשותפים, דהן היה הראשון בצוות שקיבל את ההודעה על נפילתו של שאול בקרב בלבנון.
"הייתי בחדר המורים, הבנתי שאני היחיד שיודע ושחשוב שההודעה תועבר בצורה מסודרת", הוא מתאר. "ביקשתי מצוות החירום של היישוב אישור להעביר את הידיעה בבית הספר, ונאלצתי להיות זה שמספר למורים ששאול נהרג. ההנהלה והצוות הייעוצי כינסו את צוות החינוך כדי להודיע לתלמידים, כך שמי שיודיע יהיה מחנך או איש צוות שמכיר היטב את הכיתה. היינו צריכים להתארגן מהר, לפני שזה יפורסם בתקשורת. נכנסנו לכיתות, הודענו לתלמידים וקיימנו שיח ראשוני. בהמשך היה כינוס בית־ספרי עם אמירת תהילים, שירים וסיפורים על שאול. חשוב שהייתה לנו אפשרות לתווך לתלמידים את ההודעה, ושהיא לא הגיעה דרך שמועות".
ההלוויה התקיימה באותו ערב, ורבים מהתלמידים השתתפו בה. כבר למחרת הקימו בבית הספר פינת זיכרון עם תמונות, וספר זיכרון שהתלמידים הוזמנו לכתוב בו. "תלמידים כתבו שם דברים מדהימים על הדמות שהוא היה בשבילם. בדרך כלל תלמידים כותבים באלבומים כאלה בבר־מצוות של חברים, כך שהם אמורים לדעת לכתוב באלבום כזה. ראיתי שהם כותבים בראש העמוד 'לרב שאול מויאל היקר הי"ד', פתיחה מצמררת".
למחרת ההלוויה נכנס דהן לכיתה, ואף שתלמידיו לא למדו אצל שאול, הוא הופתע לשמוע עד כמה דמותו השפיעה עליהם. "הם אמרו שזה לא טבעי שתלמיד מתאבל על מורה בגיל כזה. ראיתי שזה לא עובר לידם, גם אם הם לא הכירו אישית. אין תחליף לדמויות החינוכיות שאיבדנו. הם נעלמו לנו ברמה הפיזית אבל השאירו מורשת חזקה שמתווה דרך לתלמידים, וזה חזק יותר מאלפי שיעורים. איבדנו מנהיגים שזכו להעמיד תלמידים הרבה, ולְמה שהשאירו אחריהם ומה שלומדים מהם יש עוצמה אדירה".
דהן מודע למורכבות שבשירות צבאי של דמויות חינוכיות, ומספר שגם שאול היה ער לכך. "אבא שלו ממש ביקש ממנו לא ללכת, וגם הילדים לא רצו וצחקו שיפנצ'רו לו את הגלגלים. אבל הוא אמר, 'אם לא אלך, מי יחזיר את תושבי הצפון לביתם?'. המפגש האחרון שלנו היה בליל שבת חול המועד. לחצתי לו את היד והרגשתי את הנחישות שלו, היה לו ברור שהוא חלק מהמשימה".
מנהל בית הספר, הרב יוני ברלין, הקים צוות הנצחה שיעסוק בזיכרון הקבוע של שאול, ובינתיים עלו יוזמות זיכרון גם מקרב התלמידים. דהן מספר שאחד התלמידים הדפיס בבית תמונות של שאול ותלה ברחבי בית הספר. "הוא הסביר שבכל פעם שהוא היה רואה את הרב שאול במסדרון הוא היה מחייך, ועכשיו הוא רוצה שגם תלמידים אחרים יראו אותו מחייך. החזות היומיומית של שאול הייתה רצינית וישרה, אבל הוא נתן גם דרור לצחוק ולהומור, ותמיד האיר פנים".
האבל מיתרגם לפעולות פשוטות בבית הספר, אומר דהן. "פתאום ראיתי את השם של שאול בטבלת מילויי מקום, לא ידעתי איך להכיל את זה. אחר כך שינו את זה למשהו כללי יותר, כי קשה להשתבץ במקום מורה שנפל. הרבה מורים ומחנכים נמצאים במילואים, אז בית הספר הוציא צו 8 למורים כדי שיצטרפו אלינו. החוסר התעצם עם שאול כי הוא הלך לתמיד וקשה למלא את החלל, אבל נצטרך לעשות את זה והמשפחה נותנת הרבה כוח להמשיך.
"שאול היה אגרונום והיה יכול לעבוד במקצוע אחר, אבל הוא בחר ללמד את ילדי ישראל ולהאהיב עליהם את הלימוד. זה מעורר השראה, כי אנחנו יודעים כמה קשה למצוא אנשים טובים וכמה נושרים מהוראה. הלוואי שזה ייתן השראה לאנשים להצטרף לתחום ההוראה. אנחנו לא יודעים מה הכוונות של הקב"ה, אבל אם אנשים ילמדו ויתרמו יותר למדינה, זה חשוב. הנופלים משאירים שובל שאי אפשר להתעלם ממנו".
על גשר צר
תיכון הימלפרב בירושלים איבד שישה מבוגריו במלחמה. בחדרו של רב בית הספר אבי גולדברג, היו תלויות מדבקות לזכרם. הרב גולדברג נפל בלבנון באותה תקרית שבה נהרג שאול מויאל. הרב ירמי סטביסקי, לשעבר מנהל בית הספר וכיום מחנך, מספר שההודעה על נפילתו של אבי הגיעה באמצע יום לימודים. "הידיעה טלטלה את חדר המורים כי הוא היה מאוד אהוב ונוכח ומאיר פנים. בהיבט הבית־ספרי דרושה מחשבה על התנהלות עם מוות טרגי, כי זה יכול להיות מאוד מפחיד, להעלות חרדות אצל תלמידים שיש להם קרובים בלחימה, וגם כלפי עצמם כי בעוד כמה שנים הם יהיו לוחמים".
אותה גישה הביאה אותו להחליט בתקופתו כמנהל שהחללים יונצחו בשלטי זיכרון בלי תמונות. "לא רציתי שתלמידים ייכנסו וידמיינו את התמונה שלהם על הקיר. בנושא הזה אנחנו הולכים על גשר צר. מצד אחד אנחנו צריכים לעודד אותם להיות חיילים כדי שנוכל להתקיים כאן, מצד שני אנחנו לא רוצים להיות תרבות של מוות, שבדיוק מולה אנחנו נלחמים. אנחנו לא רוצים שהמוות יעטוף את בית הספר, אלא החיים. אבל יש כאן מוות על קידוש השם, ואנחנו מעריכים ועצובים ורוצים להנכיח את מסירות הנפש בלי שהיא תיקח מאיתנו כוחות חיים. זו ממש אקרובטיקה".
בינתיים בית הספר עסוק באבל על הרב האהוב, והתלמידים מתכנסים יחד לשיר. "השירה מרפאת ומרוממת, וזה גם מחבר אותם לרב אבי, שהיה מנגן", אומר סטביסקי. "אנחנו רוצים לתת מקום לעצבות, אבל לא ליפול לדיכאון אלא להמשיך את כוחות החיים. השגרה נצרכת, היא בריאה, אבל עושים דברים אחרת כשמישהו אהוב מהחבורה נעלם. צריך למצוא את האיזון".
סטביסקי מכיר את השכול מקרוב. לפני שנה, בשבועות הראשונים של המלחמה, נפל בגבול הצפון חתנו ינון פליישמן, שהיה נשוי לבתו נועה ושימש מחנך בתיכון הרטמן לבנים. "יש תלמיד של ינון שמביא לנו כל ערב שבת חלות, כבר כמעט שנה. כמות החסד והטוב שמתגלה היא מדהימה. אהבנו את ינון אהבה עמוקה, הוא היה תלמיד חכם ואינטלקטואל שידע כל כך הרבה, אבל יותר מהכול הוא ידע להקשיב. הוא אהב מאוד את נועה, אבל 'זה היה קצר מדי', כמו שהיא אמרה. ינון השאיר לה את זיו, הילד המופלא שלהם".
כשמורה נופל בקרב, אומר סטביסקי, הטראומה פוגעת בהנהלה, במורים ובתלמידים, וצריך לקחת בחשבון את כולם. "במקרה של הרב אבי היו מורים שזה הכאיב להם בצורה שקשה להכיל. מבוגרים צריכים להיזהר במה שאומרים לתלמידים. אני חושב שלא נכון שהם יתפרקו מול תלמידים, צריך לשדר איזה חוסן. מי שחייב לבכות בכי תמרורים, צריך לעשות את זה לא מול התלמידים. מנהל בית הספר הרב שלומי דנינו העלה את האפשרות שמי שלא מסוגל, לא ייכנס להודיע את הבשורה הזאת לתלמידים. אנחנו המבוגרים האחראים, התלמידים יונקים מאיתנו חוסן, ואנחנו צריכים לשדר שיש לנו כוח להמשיך בחיים גם אם לעיתים נדמה לנו שלא. אסור לחברה להתפרק, היא צריכה לתפקד, זאת משימה לאומית. אפשר כמובן להיות עצובים, לדמוע ולהגיד שקשה גם לנו, אבל להסביר שלמרות זאת נמשיך כי אין אפשרות אחרת.
"מצבי קצה גם מצמיחים את הצוות והתלמידים", ממשיך סטביסקי. "הרב שלומי אמר לי השבוע שהתלמידים שלי אומרים שאני נראה עצוב, ושאלו מה אפשר לעשות כדי לשמח אותי. מרגש אותי שהתלמידים רואים את המורה. זו הזדמנות לתלמידים להיות חלק מעולם המבוגרים, ולהיות שותפים במאמץ של עם ישראל. אני מבין עכשיו את מה ששמעתי מאבי ומהרב ליכטנשטיין, הם אמרו בשם פרויד שצריך עבודה ואהבה כדי לשרוד בעולם. זה חלק מהותי בהתמודדות עם השכול: צריך עבודה, שגרה וסדר – למי שיש כוח; וצריך אהבה. לפעמים לא הכרנו בה קודם. פתאום אני מרגיש שהימלפרב, שתמיד היה מלא באהבה, עוד יותר אוהב עכשיו".
הסיטואציה הרגישה והמורכבת, הוא מתרשם, בונה את התלמידים: "אנחנו מתפללים שכל התלמידים שלנו יהיו חזקים ויוכלו לשאת את קושי החיים, שיהיו אמיצים לחיות נכון אבל גם שיהיה להם רגש. אנחנו לא רוצים לבנות פה מכונות מלחמה. גם התלמידים הגיבורים ביותר שלי, ויש לי כל כך הרבה, הם לא מכונת מלחמה, הם אנשים רגישים שיכולים לראות את הכאב של אחרים. הם לא ששים אלי קרב אלא ששים להגן על עם ישראל. אנשים ממש גיבורים, אבל מאוד עדינים".
זה מזכיר את התיאורים על הרב אבי, איש עדין נפש וגיבור חיל.
"פגשתי את הרב אבי בערב סוכות, קפצתי להביא משהו והוא בדיוק יצא לחופשה של 24 שעות. הוא סיפר לי שביום כיפור הם היו במשימה בלבנון, והוא הצטער שהוא צריך לאכול ושאין לו תפילות. הוא וחבריו התחילו לדבר על יום כיפור ועל החיים, והשיחה הזאת עשתה לו את יום כיפור. מתברר שהייתה לידם גופה של מחבל והוא החליט להכניס אותה לשקית, כי גם הוא נברא בצלם. מי ששמע את התפילה שלו לפני היציאה לקרב שמע כמה הוא נחוש וחזק, ומצד שני היה בו משהו כל כך אנושי".
פינת זיכרון חיה
דניאל בארי, מנהל אמית־איתן מעלה־אדומים, נמצא מערב יום כיפור בגבול הצפון. "הרגשתי שאני צריך להיות חלק ממה שקורה פה", הוא אומר. "החלטתי להישאר עד שבית הספר כבר לא יעמוד בזה".
אנשי מפתח בעולם החינוך נפלו בקרבות, והיו קולות שקראו לא לאפשר למנהלי בית ספר לצאת לקרב. יש להם שליחות אחרת.
"יש בזה היגיון, אבל מצד שני נראה לי שזה חינוך טוב, וצריך לראות ששומרים על האיזונים. אני מסכים שהאבדות קשות מאוד ומשפיעות במעגלים רחבים, אבל גם להתגייסות שלנו יש משמעות רחבה. אנחנו פוגשים את הבוגרים שלנו בשטח, הם יודעים שהצוות איתם במלחמה, זה מחזק את החינוך לאהבת העם והארץ".
האובדן הכה באמית־איתן כשבועיים לפני סוף שנת הלימודים הקודמת. אילון ויס, מחנך בצוות של דניאל בארי, נפל בקרב בעזה. "בשמחת תורה לפני שנה גויסו 20 אנשי צוות, 14 מהם מחנכים. כשכולם חזרו בשלום בסוף הסבב הראשון עשינו מסיבת הודיה גדולה. הופתענו כשאילון התגייס בפעם השנייה. הוא ירד לעזה, והשנה שלנו נגמרה בנפילה שלו. ככה נכנסנו לחופש הגדול, בליווי של הצוות ושל התלמידים שלו. שבועיים אחר כך נפל בוגר שלנו, יקיר טייטלבוים. אילון ויקיר היו קשורים מאוד, וזה הוסיף לקושי".
בבית הספר פועלים להנצחתו של אילון בדרך חיה. "אנחנו הולכים על פי המידות שלו, ולא סתם מקימים פינות זיכרון. יש פעילות של נתינה, עשייה ולימוד תורה. גם בפינת הזיכרון יש ספרים ללימוד, כמו שאילון היה מקפיד ללמוד".
בית ספר הוא מקום חי מאוד, והעיסוק בהנצחה ובשכול הוא תנועה קצת הפוכה.
"המורכבות הזאת היא של כל עם ישראל. בית הספר צריך לדעת לשקף את האופן שבו אנחנו חיים בכלל במדינה. אנחנו עוסקים במלחמה, שכול וחטופים, ומצד שני ממשיכים בכל הכוח את השגרה ומנסים לעשות טוב יותר. אי אפשר שהמורכבות של החיים בחוץ לא תפגוש את בית הספר. אחרי שאילון נהרג התקשר אליי רב גדול ובירך אותי שאהיה חזק בהתמודדות הזאת, ואמר לי 'מותר לבכות אבל עדיף לבכות בתוך החדרים'. אני מטבעי אדם רגיש ובכיתי בחוץ, ליד התלמידים והצוות, וגם שאר אנשי הצוות היו ככה, ולדעתי זה הראה יותר חוזק מחולשה. אתה יכול לבכות ורגע אחר כך להמשיך בעשייה, אפשר לתת מקום גם לכאב וגם לנצח".
לבארי לא היה קל לבחור מחנך חדש לכיתה של אילון. גם המחנך החדש התחיל את השנה במילואים, והתלמידים שרק איבדו את המורה שלהם התמודדו שוב עם סיטואציה של מורה בשדה הקרב. "בשנה כזאת ברור לכולם שזאת המציאות. זה נהיה סוג של שגרה, אנשי צוות נעלמים וחוזרים. היינו שמחים אם לא היו מלחמות, אבל אנחנו גאים להגיד שהקהילה של אמית־איתן משמעותית בנתינה במלחמה, וגם עכשיו יש אנשי צוות בלבנון. המורים הם חלק משמעותי בעיצוב החיים והמדינה, והם דמויות משמעותיות גם במסגרות הצבאיות. לפעמים מעמד המורה לא ברור. אחרי מאה ומשהו ימים בסבב הראשון התחילו לשחרר 'עובדים חיוניים', והופתעתי שלא שחררו מורים כי בתי הספר היו זקוקים להם. אני לא חושב שלא צריך לגייס אותם, אבל המודעות לחיוניות שלהם לבניית הדור הבא ולחיזוק העורף היא חשובה.
דניאל בארי: "כל מחנך שהלך הוא אבדה גדולה עם הרבה נקודות השפעה. קשה לאבד דמויות כאלה, זה דורש מאיתנו, האנשים שנשארו, להשתדל להאיר את מה שהם האירו"
"לצוות ולתלמידים היה קשה מאוד להתחיל את השנה בלי אילון. הייתה לו נוכחות חזקה בזכות מאור הפנים והחיוך שלו, ולמרות שהוא היה אדם גדול הוא היה לגמרי חלק מאיתנו, לא אחד שמחשיב את עצמו. להיות אדם גדול בלי פוזה זו יכולת מדהימה. הדמות החינוכית שלו חסרה כי הוא עודד את התלמידים לשאוף גבוה, הוא גרם לתלמידים שהבעֵרה הפנימית שלהם תבוא מתוכם. גם לי קשה מאוד בלעדיו, כי הוא היה חבר טוב, אבל זה גם מתווה דרך ולוקח אותנו למקומות טובים".
איבדנו אנשי חינוך רבים, איך מתמודדים עם זה כציבור?
"צבא המילואים מלא באנשים גדולים, חלקם מעולם החינוך. ברוך ה' רובם הגדול חוזרים וממשיכים להיות אנשים גדולים במציאות שלנו כאן. ועם זאת, כל מחנך שהלך הוא אבדה גדולה עם הרבה נקודות השפעה; הרבה בוגרים היו בקשר עם אילון, והוא השפיע מאוד על החיים שלהם ועל האופן שבו יבנו את ביתם ויגדלו את ילדיהם. עם ישראל איבד אנשים שיודעים לגעת בנפשות. קשה לאבד דמויות כאלה, זה דורש מאיתנו, האנשים שנשארו, להשתדל להאיר את מה שהם האירו".
במהלך הכנת הכתבה נהרגו עוד שני מורים. גיא שבתאי היה מורה לאנגלית ומתמטיקה בישיבת חורב, ובשעות הבוקר למד תורה במכון מאיר. הוא היה איש חינוך ותלמיד חכם שביקש לשרת במילואים ביחידה קרבית דרך הרבנות הצבאית, ושימש רכז רבנות בגדוד. שבתאי נפצע בקרב בלבנון שבו נפלו הרב אבי גולדברג, שאול מויאל ועוד שלושה לוחמים, ושבועיים לאחר מכן מת מפצעיו.
איתמר לוין־פרידמן, קצין ביחידת לוט"ר אילת שנהרג בקרב בג'בליה, היה מורה בתיכון גולדווטר באילת. באחד מסבבי המילואים הוא השאיר לתלמידיו מכתב וביקש שיקריאו אותו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "רבים שואלים אותי: פחדת? נלחצת? על מה חשבת? ואני תמיד מחזיר את אותה התשובה. באותו הרגע לא חשבתי, כי אלו החיים של מילואימניק. ברגע אחד אתה שוכח הכול – אתה כבר לא מורה, לא נגר, לא מנכ"ל ולא נהג מונית. אתה לוחם בצבא ההגנה לישראל. השארתי את ילדיי בבית ויצאתי. היה לי ברור שאעשה הכול כדי להציל את חיי התושבים בעוטף, גם במחיר חיי. אל תשכחו את המחיר הזה שלנו, הֱיו ראויים לו, דאגו שתהיה לנו חברה חזקה ומאוחדת שבה לכל אחד יש מקום, שבה כדאי ואפשר לחיות חיים מאושרים, כי על זה אנחנו נלחמים".
