כשג'ורג'ה מלוני נשבעה אמונים לראשות הממשלה, היא הבטיחה דבר אחד למצביעיה: "אפתור את בעיית המהגרים". האג'נדה שלה ידועה לכולם – להחזיר את איטליה לאיטלקים. או במילים שישמעו פחות גזעניים ויותר פוליטיקלי קורקט, להחזיר לאזרחי איטליה את תחושת הביטחון האישי שאבד לאחר אין ספור מקרים של גניבות, פריצות, אונס שבוצעו בשני העשורים האחרונים על ידי המהגרים בלתי החוקיים. כך, שנה לאחר שנבחרה לתפקיד, מלוני הכריזה על "פרויקט אלבניה".
תמורת מאות מיליוני יורו, ראש ממשלת איטליה הצליחה לשכנע את ראש ממשלת אלבניה לקלוט חלק מהמהגרים שפולשים מדי שבוע לשטח איטליה דרך חופי למפדוזה, ולארח אותם בשני מרכזים ייעודיים שנבנו במימון איטלקי בערים שנג'ין וג'אדר. מובן שההסכם עורר סערה לאומית ובינלאומית גדולה מאוד, כך שג'ורג'ה מלוני סומנה פעם נוספת כפשיסטית וגזענית – טייטל חדש\ישן שלא ריכך את הפוליטיקאית המיומנת. שום דבר לא יכול היה לעצור אותה. או ככה לפחות היא חשבה.

מחלקת ההגירה של בית המשפט ברומא השהה השבוע את ההליך להעברת שבעה מהגרים ממצרים ובנגלדש למרכזי הקליטה באלבניה, ומסר את הכדור לבית המשפט לצדק של האיחוד האירופי בבקשה לפתור את הסוגיה. וזאת לא הפעם הראשונה שבית המשפט ברומא מונע ממשלת מלוני לממש את המודל שפתחה, ומבטל בפועל את ההסכם שהיא חתמה בטירנה רק לפני שנה: גם לפני חודש הוא חסם את מעברם של 12 מהגרים בלתי חוקים לאלבניה.
הפרשה עוררה סערה. שבר עמוק נותר בין תומכי הממשלה לתומכי האופוזיציה, כשסוגיה אחת עומדת במרכז הדיון הציבורי: מה תפקידה של הרשות השופטת ומה תפקידה של הרשות המחוקקת. נשמע לכם מוכר? בהחלט. באופן שמזכיר מאוד את הלך הרוח בישראל בימים שקדמו לפרוץ מלחמת חברות ברזל, כשהרפורמה המשפטית העסיקה את תושבי המדינה יותר מכל דבר אחר, כך גם אזרחי איטליה מנסים להבין בימים אלה מה תפקידה של הממשלה אם לא לממש את מדיניותה.

סוגיה שחצתה את היבשה והגיעה עד אמריקה הרחוקה, כאשר האיש העשיר בעולם אילון מאסק פרסם ב־X ציוץ ובו כתוב: "האם תושבי איטליה חיים בדמוקרטיה או שאוטוקרטיה שלא נבחרה על ידי העם מקבלת את ההחלטות?" והוסיף: "השופטים האלה חייבים ללכת". באופן מפתיע, נשיא איטליה סרג'יו מטארלה הידוע כפוליטיקאי ממלכתי מאוד שכמעט ולא מתערב בסוגיות הנוגעות בממשלה, החליט להשיב לפרובוקציה של הטייקון והדגיש כי "איטליה היא מדינה דמוקרטית שיודעת לדאוג לעצמה בהתאם לחוקה שלה. כל אחד, ובמיוחד אם, כפי שהוכרז, עומד לקחת על עצמו תפקיד ממשלתי חשוב במדינה שהיא בעלת ברית, חייב לכבד את ריבונותה".
סגן ראש הממשלה מתאו סלביני ביקש לתמוך במאסק והצהיר כי "הוא צודק – החלטת בית המשפט היא לא סטירת לחי לממשלה, אלא מהלך שמסכן את שלומם וארנקם של האיטלקים". אחרי שתיקה ארוכה מהרגיל, ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני החליטה להיכנס לתמונה כדי להרגיע את הרוחות. היא התקשרה לידידה הטובה אילון מאסק וביקשה שישים סוף לקטטה המתוקשרת. הטייקון הסכים, וצייץ לסיום: "אני מכבד מאוד את הנשיא מטארלה, אבל אני חופשי להביע את דעתי".

על אף שהיא נראית רחוקה מאוד ולא רלוונטית בכלל למדינה היהודית, סוגיית המהגרים באיטליה בפרט ובאירופה בכלל, נוגעת מקרוב בביטחון ישראל. לפני כחודש, האימאם המוכר מבולוניה זולפיקר חאן גורש משטח איטליה לאחר שהפגין חזון פונדמנטליסטי של תפיסת הג'יהאד, ניהל מגעים עם דמויות מהאסלאם האולטרה רדיקלי ותמך פומבית בארגון הטרור חמאס. גירושו של חאן נחשב לדרמטי מפני שמדובר בדמות ציבורית, אבל הוא בהחלט לא היחידי – בשנה האחרונה נרשם שיא של גירושים משטח איטליה בגין תמיכה בטרור. אותו טרור, כמובן, שאזרחי ישראל סובלים ממנו יום־יום.