לפני שאתם נבהלים או סתם מוטרדים מהתפשטות הפזורה הבדואית במרחבי הנגב, מותר להציב כמה סימני שאלה דווקא סביב התפשטות הפזורה היהודית בפריפריה של ישראל. שבעים שנה אחרי שהקמנו מדינה, הגיע הזמן לשאול האם בשם המאבק הטריטוריאלי הלא־נגמר עם שכנינו הערבים, ובשם האתוס הציוני הישן שחינך אותנו מינקות כי תפיסת הקרקע והקמת מאחזים ובתים יובילו לשגשוג ולביטחון, אנחנו לא ממשיכים דווקא להחליש את הפריפריה, באמצעות תכנונם של עוד ועוד יישובים חדשים.
עם כל הכבוד לנופים הייחודיים, לאוויר הנקי ולפסטורליות המדברית, שום חבל ארץ לא יכול להיות חזק ואטרקטיבי ללא עוגן אורבני משמעותי. נדרש עוגן שיכול להציע לתושבים בכל המרחב כמות מספקת של שירותים חיוניים וקרובים יחסית בתחומי תעסוקה, בריאות, תרבות, תחבורה, השכלה ועוד – שירותים שמוכרחים להישען על מסה קריטית של תושבים ועובדים שגרים בעיר עצמה. ושום עוגן אורבני משמעותי כזה לא יכול להתפתח כשהמדינה מעודדת תושבים ללכת לגור בעיקר בפרברי הפריפריה, ולהתפשט עוד ועוד בכל המרחב.
קל להאשים את גוש דן השבע והנהנתני במשבר הפריפריה, ולהתלונן על הביקוש הנמוך של ישראלים לצאת מהשוליים הצרים שבין חדרה לגדרה, או על המשפחות שהם או שהוריהם כבר גרו בדרום הארץ, ובשלב מסוים בחרו לעבור למרכז. אבל לאמיתו של דבר, כאשר תושבי ערד (4 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), דימונה (4) או באר־שבע (5) מטפסים מעט בסולם הסוציו־אקונומי, הם לא מפנטזים בהכרח על הגירה לתל־אביב העשירה והרחוקה; הם פשוט עוברים למיתר, ללהבים או ליישוב קהילתי אחר, חדש או ישן, שמבטיח להם מגורים עם אנשים כמוהם, וחלוקה משתלמת בהרבה של כספי המסים הקהילתיים שהם משלמים.
כשדב חנין צודק
במוצאי יום כיפור תש"ז, הלילה שבין חמישה לשישה באוקטובר 1946, יצאה ההנהגה הציונית הצעירה למבצע 11 הנקודות. אחד־עשר יישובים הוקמו בנגב בן־לילה בנגב, במבצע שהפך מאז לאתוס ולאבן דרך בתולדות הציונות בכלל והנגב בפרט. המטרה הייתה ברורה ומוצהרת: להציב עובדות בשטח, וליצור משקל נגד לפזורה הבדואית שמנתה אז כמעט 50 אלף איש.
מה שהיה נכון לשנת 1946 ולתקופת המדינה שבדרך, עלול להיות בעוכרינו בשנת 2018. ביוני האחרון, בפאתוס האופייני לו, הציג שר הבינוי והשיכון יואב גלנט את תוכנית "חץ לדרום", שבמסגרתה ימלא משרד השיכון את הנגב בעשרות יישובים חדשים. התוכנית המעודכנת של השר כללה הקמת ארבעה יישובים חדשים על ציר 25 שמחבר בין באר־שבע לדימונה, חמישה יישובים ב"מבואות ערד", ומתן אישור סופי לעוד חמישה יישובים חדשים בנגב – נווה־גוריון, דיה, שלח, דניאל ואשל־הנשיא – שעל הקמתם הוחלט עוד בישיבת ממשלה בנובמבר 2015.
במקביל להצגת התוכנית הגרנדיוזית של שר השיכון, בתחילת יוני התקיים בוועדת הפנים של הכנסת דיון ארוך בנוגע למעמדם ולעתידם של אותם חמישה יישובים, שעל הקמתם כבר החליטה כאמור הממשלה לפני שלוש שנים. באורח לא מפתיע, הדיון בנוגע לנחיצות היישובים החדשים התנקז לוויכוח החביב כל־כך על הפוליטיקאים שלנו – שמאל מול ימין, ערבים מול יהודים.
שר השיכון ואלוף במילואים גלנט – שאינו מסתיר את שאיפתו לחבוש את כובע הביטחוניסט סביב שולחן הממשלה – דיבר על הצורך הלאומי הדחוף בהקמת חמשת היישובים הללו ועוד רבים אחרים ברחבי הנגב, כדי לתקוע טריז מול ההתפשטות הלא־חוקית של הפזורה הבדואית. גלנט השתמש בכל קלישאה אפשרית: "מתקפה על הנגב ועל דרום הארץ, ולא רק מכיוון עזה"; "התפשטות פלסטינית אסלאמיסטית"; "אבנים ובקבוקי תבערה על אנשים שנוסעים לדימונה" וכך הלאה. הקמת היישובים, טען השר, תחזק את ההתיישבות היהודית בנגב, ותיצור "מבנה גיאוגרפי שיוביל רצף טריטוריאלי שמספק הגנה לתושבי הנגב". לבטים ושיקולים אחרים, לכאן או לכאן, לא הוזכרו.
וכמו בתסריט שנכתב מראש, לאחר שגלנט לחץ על המתג הלאומי, חברי הכנסת הערבים מיהרו לזעוק מרה והוצאו מהישיבה. כולם שיחקו את תפקידם הקבוע בהצגה. רק כמה חברי כנסת מהאופוזיציה, ועוד כמה "מחבקי עצים" מהחברה להגנת הטבע ומארגונים ירוקים אחרים, ניסו להחזיר את השיחה למישור התכנוני ללא הצלחה מרובה. ח"כ דב חנין, מהרשימה המשותפת, אמר כי "הדבר הכי מדהים זה שהמהלך הזה, שנעשה מתוך שנאה עמוקה לארץ ישראל, נעשה עם דגלים גדולים של פטריוטיות. מסבירים לנו: ציונות, פטריוטיות. אתם פשוט שונאים את ארץ ישראל ורוצים להחריב אותה. ראשי העיריות וראשי הרשויות המקומיות בנגב מתנגדים ליישובים החדשים. בהיגיון מתנגדים, כי זה פוגע בהם, בערים שלהם ובתושבים של הערים שלהם".
לא צריך להיות שמאלן כמו חנין כדי לתהות האם יישובים חדשים משפרים את מצבה של הפריפריה או דווקא פוגעים בה. ודאי שלא צריך להיות שמאלן כדי לתהות האם רק באמצעות הקמת יישוב חדש ניתן למגר בנייה לא חוקית. האם מדינה בת שבעים וקצת, עם בתי משפט, משטרה וצבא חזקים, לא יכולה להשליט סדר בקרקעותיה ולדאוג שהן יישארו פנויות, בלי להושיב שם ברישיון תושבים חדשים? האם התשובה לפזורה הבדואית מוכרחה להיות פזורה יהודית?
במשך עשרות שנים התרגלה מערכת התכנון הישראלית לפתור משברים באמצעות שכונות ויישובים חדשים. לא רק לשם קביעת גבולות גיאוגרפיים במשברים לאומיים, אלא גם כפתרון קל ומהיר למשברים כלכליים וחברתיים. הרי אותו היגיון שבשמו רוצים לעצור את הבדואים באמצעות עשרות יישובים יהודיים חדשים, כבר מצמיד עשרות שנים לכל עיר בישראל עוד ועוד שכונות חדשות ויישובים חדשים, יש מאין, במקום לחשוב קצת יותר ברצינות איך מחדשים ומשדרגים את הבניינים הישנים בתוך הערים והעיירות עצמן. למדינת ישראל, בעלת מרבית הקרקעות כאן, הרבה יותר קל לשווק קרקעות בתולות להקמת שכונות חדשות ואטרקטיביות – שגם יספקו את המחסור בדיור של הזוגות הצעירים, וגם יביאו דם חדש וכסף חדש לכל עיר ומחוז.
על הדרך הפכנו מרכזי ערים ותיקות כמו חיפה, פתח־תקווה, אור־יהודה, ירוחם והרשימה עוד ארוכה, למוזנחים ועלובים. מבחינת הפריפריה – יישובים כמו מעלות, קריית־שמונה, מצפה רמון – מדובר במכת מוות. למה שזוג ישראלי צעיר יחשוב להגיע לערד או לדימונה, אם ביישוב הקהילתי החדש מציעים לו קרקע ופיתוח כמעט בחינם, ואוכלוסייה צעירה ותוססת כמוהו, כשהכול עוד עטוף בחזון ציוני? מדוע שהוא יחשוב לקנות דירה בלב ירוחם או דימונה, אם המדינה מסבסדת לו קרקע ודירות חדשות על אדמת טרשים בשכונה החדשה בפאתי העיירה?
לא זו בלבד שאותם צעירים אינם באים ליישובים הוותיקים, הם גם גורמים לתושביהם לחוש עוד יותר ממורמרים ומתוסכלים. אותם השאירו מאחור, בשיכונים העלובים של שנות החמישים, ומולם מקימים את שכונות ויישובי העתיד. בלעג לרש, פה ושם זורקים להם פירורים ל"שיקום שכונות", כדי שיקנו מראה חדשה לכניסה העלובה לשיכון, ואולי ימרחו מעט סיד וצבע מבחוץ. תמ"א 38, גרסת ירוחם.
איך אמור להרגיש תושב ערד, כשחברי כנסת אומרים שוב ושוב שהמדינה מוכרחה להקים יישובים קהילתיים בנגב כדי למשוך לשם אוכלוסייה צעירה ו"איכותית", ושמוכרחים להקים יישוב איכותי חדש כדי שאנשי 8200 המובחרים – או שחיילים אחרים שיגיעו לבסיסים החדשים שמוקמים בנגב – ירצו לגור שם ולא יחזרו בכל ערב הביתה, למרכז המדינה? תתכבד ממשלת ישראל ותדאג שגם הם – היישובים הוותיקים – יהיו אטרקטיביים דיים לאותם אנשי צבא.
הבדואים מתחילים להבין
ואי־אפשר בלי המחיר הכלכלי. האזרח הקטן, לגמרי בצדק מבחינתו, בודק את עלות הבית או הדירה, אבל חשוב להבין שהמיסים של כולנו מסבסדים את הוצאות הפיתוח האדירות להקמת יישובים קטנטנים – מתיחת תשתיות של כבישים, ביוב, חשמל, תקשורת ועוד ועוד. לפני כמה שנים בדק המשרד להגנת הסביבה את העלות הכוללת למשק בהקמת יחידת דיור בשכונה ותיקה, בשכונה חדשה באותו יישוב, ובהקמת יישוב חדש. לפי אותה בדיקה, העלות היא פי שניים בשכונה חדשה מול שכונה ישנה, ופי חמישה בהקמת יישוב חדש. רק תחשבו מה אפשר לעשות עם תקציב של פי חמישה למען שדרוג השכונות הישנות של היישובים ולמען התושבים שהגיעו לנגב בשנות החמישים והשישים, שישמחו לראות אוכלוסייה חדשה שגרה ממש לידם ולא משקיפה עליהם מאחת הגבעות מסביב.
בזמן שבכל העולם מדברים על משבר התחבורה, על בעיית הפקקים ועל סוף עידן הרכב הפרטי והמעבר לתחבורה ציבורית, חזון הפיזור הציוני אפילו לא מתיימר לחבור איכשהו למגמה העולמית. תושבי היישובים הפריפריאליים לעולם לא יוכלו לוותר על הרכב הפרטי, או נכון יותר על שני הרכבים הפרטיים, אף שממשלת ישראל תמשיך לסבסד את חברת אגד כדי שתשלח אליהם אוטובוס בכל בוקר וערב. גם במשרד התחבורה יכולים לשכוח מהחלומות לחבר ביעילות את אינספור הנקודות הקטנות בפריפריה לתחבורה ציבורית, במאמץ להקים אי־פעם מטרופולין מבוססת ואיתנה מחוץ לגוש דן.
האבסורד הגדול הוא שבזמן שהציבור היהודי מחפש שליטה ואחיזה בקרקע, דווקא בציבור הבדואי ישנן לא מעט קריאות לעירוניוּת ולציפוף, שיאפשרו לייצר מקומות תעסוקה ותשתיות מתאימים יותר. ברהט, למשל, כבר מתכננים בניינים בני שש קומות, ותוכנית המתאר של היישוב הציבה יעד של 160 אלף תושבים לשנת 2040, לעומת 65 אלף תושבים היום.
ואחרי שאמרנו את כל זאת, נציין כי אף ששר השיכון גלנט מכריז על הקמת יישובים נוספים, וחברי כנסת מהימין מתחרים בהפרחת סיסמאות פופוליסטיות ובבחירת הציטוט המתאים מיומנו של דוד בן־גוריון, בשטח נראה כי ההבנה כבר חלחלה. מי שרוצה בטובת הנגב, לא בהכרח ממשיך לחלום על מבצעי חומה ומגדל.
ביולי האחרון, לאחר שוועדת הפנים והשר גלנט הדגישו בכנסת את חשיבות הקמת יישובים חדשים בנגב, בדגש על אותם חמישה שכבר אושרו בממשלה, החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה – ערכאת התכנון הגבוהה בישראל – לאשר הקמת שני יישובים בלבד מתוך אותם חמישה. הוועדה ציינה במפורש כי היא "מבקשת להימנע ככל הניתן מהקמת יישובים חדשים, שכן היא נוגדת את תפיסת התכנון של ריכוז הפיתוח במרקמים העירוניים ומניעת פירבור. הקמת יישובים כפריים חדשים בסמוך ליישובים עירוניים קיימים תפגע בהשגת יעדי הממשלה מחד, ובחיזוק הערים מאידך".
שני היישובים שאושרו, ניצנית ודניאל, הם היוצאים מן הכלל שכבר אינם מעידים על הכלל. ניצנית יוקם סמוך למוסד החינוכי ניצנה שעל גבול מצרים, ודניאל יוקם סמוך למוסד עלה־נגב ליד אופקים, וישמש מודל לשילוב אנשים עם מוגבלות ביישוב קהילתי. מנהלת מינהל התכנון, דלית זילבר, הדגישה באותה ישיבה: "מינהל התכנון בוחן בכובד ראש כל מקרה של הקמת יישוב חדש על פי שיקולים תכנוניים, חברתיים, כלכליים וסביבתיים". 
