לפני שבוע פורסמה ההחלטה של קיבוץ ניר־עוז לבנות מחדש את הקיבוץ. בוא נחזור רגע לשמחת תורה, 7 באוקטובר. איפה היית?
“ענבל, אני, שתיים מהבנות וכמובן הכלבה היינו בממ”ד מ־03:6 עד 00:71. במהלך כל השעות האלה היו לפחות חמישה גלים של מחבלים שניסו להיכנס לממ”ד, לשבור את הדלת ולפרוץ אותה. לשמחתנו הם לא ירו על הדלת, כי אם זה היה קורה – כנראה לא הייתי כאן. הם נלחמו איתי על הידית וצעקו: ‘תפתח, תפתח, זה בסדר’. הם דיברו בעברית, בלי מבטא. הם עשו כאילו הלכו משם, אבל מישהו נשאר מאחור וניסה לפתוח שוב את הדלת. הם גם ניסו להדליק את הגז, ולשמחתנו הוא לא נדלק.
“תביני את הנאיביות: אף פעם לא בדקנו שהחלון נסגר עד הסוף. באירוע הזה גילינו שהוא לא נסגר. ענבל החזיקה את חלון הברזל, הבנות התחבאו מתחת למיטה, וענבל שמה עליהן שמיכה וכריות כדי שלא יראו אותן. כל השעות האלה הכלבה הייתה איתנו ולא הוציאה הגה.
“התפנינו עם הקיבוץ ביום ראשון בצהריים. האוטובוס נסע לאילת, ואנחנו ירדנו במדרשת שדה־בוקר. שם אנחנו שוכנים עד היום. לא היינו במלון באילת, ולא עברנו לכרמי־גת. אנחנו אנשי אדמה, פחות מתחברים לבניינים".
חזרת מיד לקיבוץ, ועשית עבודות מאוד לא פשוטות: סייעת בזיהוי חללים, הדרכת את הצבא במקום, הוצאת צילומי שיניים מהמרפאה ועוד. מה גורם לך, אחרי כל מה שעברתם, לחזור לקיבוץ ולומר למשפחה, "רגע, יש דברים לעשות"?
“מישהו היה צריך להיות שם, ולא היה מישהו אחר. כל יום הגעתי לקיבוץ, והייתי בטוח שמתישהו אחד החברים יבוא ויחליף אותי. כשהבנתי שזה לא קורה, נשארתי. זה לא היה מתוכנן. גם לא תכננתי להוביל את הנושא של הבנייה המחודשת. נשאבתי לזה".
”אנחנו אנשי אדמה, פחות מתחברים לבניינים". צילום: לירון מולדובן
נחשפת לזוועות ולקושי בלי פילטרים. איך מתוך התהום הזאת אתה מצליח להביט קדימה ולסמן את היעד של חזרה לניר־עוז?
“התובנות השתנו אצלי. בהתחלה חשבתי שזה כמו כשילד נופל מסוס. מיד מעלים אותו בחזרה, ויאללה – הוא צריך להמשיך לרכוב. סרקתי בקיבוץ ובדקתי אילו בתים לא נשרפו. מאלה שנשרפו, בחנתי מי הכי פשוט לשפץ, במטרה להחזיר את האנשים הביתה הכי מהר שאפשר. אבל תוך כדי העבודה התגבשו אצלי התובנות שמדובר באירוע משמעותי הרבה יותר, ושצריך לטפל בו אחרת. הבנתי שהקיבוץ לא יכול לחזור להיות מה שהיה, זה לא יעבוד. צריך לעשות פה משהו גדול וחזק יותר, מקום שישאב אליו אנשים".
ומה הדבר הגדול הזה?
“צריך לקחת את כל הדברים הטובים שיש בקיבוץ ולעשות אותם טוב יותר, לקחת את מה שלא טוב ולשפר. המטרה היא שכל אחד שאוהב את הסוג הזה של ההתיישבות יבין שקורה פה משהו, ושהוא רוצה להיות שותף בו".
איך עושים את זה?
“יצרתי סיסמה חדשה: ‘80־800’. אנחנו בונים מחדש 80 אחוז מהבתים ומכפילים את הקיבוץ, וזה הולך לעלות לנו 800 מיליון שקלים. זו משמעות הסיסמה. התייעצתי עם שני ‘גנבי סוסים’ טובים, פנחס ולרשטיין וזאב חבר (זמביש). נפגשנו במוסך של הקיבוץ בתחילת המלחמה, וכשניסיתי להבין כמה המיזם כולו יעלה, תיארתי להם את התוכנית – והם אמרו שזו העלות. חלק מהסכום ישלמו המתיישבים החדשים שיבואו, חלק המדינה תכסה, וחלק נגייס בעזרת תרומות.
“שלושה דברים משפיעים על ההחלטה של אנשים איפה לגור – מגורים, תעסוקה וחינוך. המגורים בקיבוץ היו קטנים וצנועים, והוסיפו עליהם פה חדר ושם ממ”ד. הבתים החדשים יהיו גדולים יותר וראויים, אבל הם גם לא יהיו וילות. ניצור פה מערכת חינוך הכי טובה שיש, נעשה הכול בשביל זה. אנשים יבואו".
חלק מאנשי ניר־עוז לא יחזרו לקיבוץ. לא משנה מה תעשה, הם לא יוכלו להסתובב יותר בשבילים האלה. כל בית מזכיר משהו.
“אי אפשר לצאת מהאירוע הזה ולומר ‘הוא לא השפיע עליי’. הוא השפיע על כולם. יש אחד שהפצע שלו יותר גדול ויש אחד שהוא קטן יותר, יש מי שהפצע שלו יגליד אבל תישאר צלקת. לא כולם יחזרו, וזה בסדר. אנחנו צריכים לבנות את הזיכרון והמורשת בצורה שתבהיר לאנשים שיש דרכים נוספות לשמר את מה שהיה, ולהעביר את המקום של הכאב והצער מהבית לנקודה אחרת. אני עוד לא יודע איך, שכרנו צוות מקצועי שיעזור לנו בזה. תארי לך שבמקום בית שקרתה בו זוועה תקום גינה יפה. ברור לנו שזו נקודה שחייבת התייחסות נכונה. אבל בסוף, ניר־עוז צריך להיות מקום חי, מקום זוכר אבל שמח".
יש כאלה שמרגישים שמי שממשיך קדימה שוכח את החטופים.
“אנחנו עדיין בתוך האירוע בניר־עוז. בשבת הארורה של 7 באוקטובר נחטפו מהקיבוץ 76 אנשים, ומתוכם נותרו עדיין בתופת של חמאס 29 חטופות וחטופים. כבר מעל 400 ימים הם בגיהנום. המחאות להשבתם, הניסיונות להשפיע על מקבלי ההחלטות, מפגשים בכל רחבי העולם וכל פעולה אחרת להעלאת המודעות למצב המזעזע שבו נמצאים 101 החטופות והחטופים שעדיין שם מתבצעים במקביל לעבודת השיקום של ניר־עוז. העשייה הזאת חייבת להתחיל כדי שלקהילה הפצועה תהיה אופטימיות להיאחז בה. מעט מאוד אנשים אומרים ‘תשאירו את זה כמו שזה, אל תגעו’, כדי שתהיה אנדרטה לדורות הבאים. הרוב רוצים לראות קיבוץ חי. זה לא אומר שהם צריכים לחזור. ההחלטה של הקמת הקיבוץ באדמות ניר־עוז היא כללית, ולא אישית. הרכבת נוסעת, וכל אחד מוזמן לעלות עליה או לרדת ממנה”.
ההחלטה שלכם לבנות את ניר־עוז ולשוב אליה נתנה תקווה גדולה להרבה אנשים. אתה יכול להבין מדוע?
“זה משמח אותי. אני מודה שאני פחות עסוק בתקשורת וברשתות, אני שקוע בעשייה. אני מאמין שלבנייה מחדש יש כוח מרפא, זה משהו ששואב אליו. אני חושב שחלק מהאנשים שאומרים היום שהם לא חוזרים לניר־עוז ישנו את דעתם כשנתחיל לבנות ולחזור".
אתה סומך גם על גיוס של אנשים מבחוץ. מי האוכלוסייה שתגיע לגור בקיבוץ?
“אנחנו מרגישים שיש התעוררות. אנשים רוצים להתחבר למשהו משמעותי שהוא גדול יותר מהם, לעשייה, לציונות חדשה. זה הדבר שיש לנו כאן".
אבל עדיין מדובר בקיבוץ חילוני. אני מניחה שאם ארצה להתקבל, אתה תשלח אותי לסעד או לעלומים.
“למה? אחד החברים הכי טובים שלי הוא אמוצי, בן הקיבוץ ואדם דתי. יש בניר־עוז בית כנסת. אני היום חותם על עוד עשרים אמוצים כאלה".
לאור כל מה שקרה, התפיסה הפוליטית שלך השתנתה, האופן שבו אתה רואה את השכנים שלך ממערב?
“כמעט ולא. אני חושב שכל מי שחצה את הגדר באותו יום, וגם כל מי שהתעסק ונגע בחטופים שעוד שם, זכה ביושר בכדור בראש. מצד שני, יש שם 1.8 מיליון איש. אני לא רוצה להרוג אותם, ובסוף שלום אתה עושה עם אויבים. בתור ילד נסעתי עם טרקטור ועגלה מלאה בילדים לים דרך רפיח. מטורף לחשוב על זה, אבל אני מאמין שזה יכול שוב לקרות".
יש איזו נקודה אחת באופק, תמונה מהעתיד שאתה מדמיין ונאחז בה בדרך הארוכה לתכנון השיקום והבנייה?
“בראש שלי מסורטט המסלול שבו הקיבוץ חוזר: מתי אנחנו בונים את הבתים הראשונים, מתי יתקיים טקס ההריסה, ומתי תתבצע הכניסה לשכונת החלוץ – אותן עשרים משפחות שבאות ויודעות שהן מחזיקות את המקום לשנתיים הקרובות. כך אני גם מדמיין את כל השלבים הבאים. הדרך הזאת ברורה לי לגמרי”.
אין לך תמונה בראש של עצמך נח על הערסל שתלוי על הפרגולה בחצר הבית שלך בניר־עוז, וסביבך הירוק המטריף של הקיבוץ, וילדים הולכים על השבילים?
“אני שקוע בעשייה – בישיבה הבאה, בפגישה הבאה עם האדריכלים, ומהם בדיבור אל הציבור. עוד לא התפניתי לדמיין את עצמי בערסל, אבל זה בטוח יגיע".
המשפט "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" מלווה את ניר־עוז מיום הקמתו. השבוע נוכחנו לדעת שמדובר בדרך חיים.
