"הוקפצנו, יש לך שלוש שעות להגיע לימ"ח"

מערכה ראשונה: מתי?

לקראת סיום סבב המילואים הראשון שעשינו במסגרת המלחמה, השמועות על מועד הסבב הבא נעו על הסקאלה שבין פסח לחופש הגדול. בסופו של דבר, כאשר השתחררנו רק בחודש אדר א', שלהי פברואר למניינם, כבר ויתרו לנו על חזרה בפסח, והשמועות התייצבו על יולי־אוגוסט, למגינת לבם של ההורים לילדים מבין חיילי הגדוד, ובעיקר לחרדת נשותיהם. ואולם מאחר שכל התאריכים נותרו בגדר שמועות, כל יום לחימה אינטנסיבי יותר בצפון הקפיץ את הלב, והעלה את השאלה אם היום או מחר נקבל שיחת טלפון שבה תיאמר המילה האחת: "הוקפצנו".

בינתיים המשכנו להיערך נפשית למילואים בחופש הגדול, עד שלפתע התברר שבהחלט יכול להיות יותר גרוע. רמז ראשון לכך שיולי־אוגוסט הפכו לספטמבר־אוקטובר קיבלתי בחודש מאי, מיד לאחר שפרסמתי במקור ראשון כתבה על סיפורו של מאבק המודיעין הישראלי בתוכנית הגרעין של איראן. נתי המג"ד, שאותו כבר הכרתי היטב אחרי יותר מארבעה חודשי מילואים בצו 8, ביקש ממני את הכתבה, ובתמורה ביקשתי אני לדעת מה התוכניות. "15.9", הייתה תשובתו של נתי. מבט חטוף בלוח השנה הספיק לי כדי להבין מה המשמעות של התשובה הזו. "כלומר ראש השנה ויום כיפור בצה"ל? נהיה חזקים", כתבתי לנתי, והוא מצידו ענה: "עד אז… אלוקים גדול. כיפור בצה"ל עוד לא יצא לי לעשות". אך גם כאשר התשובה של נתי הפכה לסופית, סמוך הרבה יותר לתחילת הסבב, וקיבלנו הודעה רשמית על התאריך, התברר שאי־הוודאות נותרה שם המשחק.

מערכה שנייה: לבנון או יהודה ושומרון?

את הסבב הראשון עשינו באזור הצפון, במה שכונה אז בצה"ל "קרב הגנה". לקראת הסבב השני התברר לנו שהמשימה שצה"ל מייעד לנו הפעם היא תפיסת קו באזור העיר טולכרם וקו התפר. אבל בצה"ל כמו בצה"ל, שום דבר לא סופי. בתחילת אוגוסט, במהלך יומיים מילואים שהוקדשו לעיבוד חוויות הסבב הראשון והכנה לסבב השני, הסביר לנו המג"ד ששום דבר לא סופי, אבל זה לא נורא; אנחנו ערוכים היטב גם לקו לחימה בצפון וגם לתעסוקה מבצעית באיו"ש, אז בעצם זה בכלל לא משנה. למעשה, רק כשלושה שבועות לפני תחילת התעסוקה הגיעה התשובה: אנחנו לטולכרם. לכאורה סוף הסיפור; ובכן, זו הייתה רק ההתחלה.

בוקר יום רביעי התחיל כמו כל בוקר של עלייה לקו מילואים. המפקדים יצאו מוקדם מאוד כדי להתחיל בחפיפה מהר ככל האפשר, ואנחנו החיילים נותרנו לסיים את הניקיונות והקיפולים. אני וחבר נוסף, עופר, הוצבנו לשמירה, ויצאנו כמעט אחרונים מבא"פ לכיש לכיוון המוצב שאליו נדרשנו להגיע. בעוד המפקדים שלנו בעיצומה של החפיפה, אנחנו בדרך, וראשוני החיילים שסיימו בבא"פ מוקדם מאיתנו כבר מגיעים למוצב – הגיעה שיחת הטלפון. על הקו אחד המפקדים במחלקה, ובפיו הפקודה: שינוי משימה. אל תגיעו למוצב, היעד השתנה. סעו לימ"ח שבצפון. "הוא עובד עלינו?" שאלתי את עופר, אך הוא כבר הסתכל בוואטסאפ וראה את ההודעה שהמ"מ יאיר שלח לכל חיילי המחלקה. אף שידענו שהודעה כזו עשויה להגיע, ההלם היה עצום. זיכרונות הסתיו הקודם בגבול הצפון התחילו לחזור לראשים של כולנו. מיד אחרי שיחות הטלפון לבנות הזוג, הזדרזנו לבדוק את מזג האוויר הצפוי בימים הקרובים בגליל המערבי.

כשהגענו לימ"ח כולם דיברו על החזרה לאחור כמעט שנה במנהרת הזמן. אני מצידי הרגשתי שאני חוזר 18 שנה אחורה, ליום שבו גויסתי למלחמת לבנון השנייה. תכונה מתוחה, זיווד מהיר של הכלים, השלמה מהירה של פערים לוגיסטיים ושיבוץ קרבי של צוותים לקראת יציאה, בפעם השנייה בתוך שנה, למלחמה. הפקודה הייתה להכין את הכלים ולהיערך לתנועה, אך שעת יציאה לא ניתנה. בתוך זמן לא רב היה ברור שבלילה הזה נישן בימ"ח, והיציאה תהיה לכל המוקדם למחרת, אך גם בוקר חמישי לא הביא בכנפיו בשורות. בצהריים נראה היה שפקודת הדילוג צפונה אכן הגיעה, אך המובילים שאמורים היו להגיע בעקבותיה ולסייע בשינוע הכלים לא נראו באופק. נערכנו ללילה נוסף של לינה בימ"ח, בסיס שכלל לא ערוך לשהייה ממושכת של חיילים רבים כל כך.

בינתיים התחילו להגיע אלינו השמועות על המתרחש בקו בטולכרם. החיילים שהיינו אמורים להחליף שם, וכבר היו משוכנעים שאת ארוחת הערב של יום רביעי הם יאכלו עם האישה והילדים, לא קיבלו בשמחה את שינוי התוכניות הפתאומי. לא הם ובטח שלא משפחותיהם, כאשר הערפל שאופף אותנו אופף במקביל גם אותם. והנה, ביום שישי בבוקר הגיעה הבשורה: יוצאים בצהריים לשבת הביתה, וביום ראשון חוזרים לתוכנית המקורית – עלייה לקו בטולכרם. רק עם כוכבית קטנטנה: כוננות הקפצה מיידית. כל אחד מאיתנו חייב להיות זמין במשך כל השבת, ולהיות מסוגל להגיע בתוך שלוש שעות מרגע ההקפצה עד לימ"ח שבצפון.

ההודעה על חופשת השבת הבלתי מתוכננת שימחה את כולנו. בשעת צהריים כבר יצאנו לדרך, תוך שאנחנו עדיין לא יודעים היכן נסיים את השבת. השבת עברה בשמחה על אף המתח. אחר הצהריים, לקראת ההליכה עם הילדים ללימוד "אבות ובנים", כבר אמרתי לאיה אשתי שנראה שהצלחנו להשלים את השבת בבית. עשר דקות אחרי שהתיישבנו ללמוד, הגיעה שיחת הטלפון. על הקו יניב, החבר הוותיק והמפקד: "הוקפצנו, יש לך שלוש שעות להגיע לימ"ח". ריצה הביתה, התארגנות זריזה, עלייה על מדים תוך כדי שיחות טלפון לחברים שצריך לאסוף בדרך, ובתוך רבע שעה אני כבר על הרכב, בנסיעה צפונה. אך אז, 40 דקות אחרי ההקפצה, הגיעה ההודעה בקבוצה: חזל"ש. תחזרו הביתה ותגיעו מחר בבוקר לקו בטולכרם.

יומן המילואים המלא יפורסם מחר (יום ו') במוסף ביומן