שפעה לוי־אקרמן הייתה אמורה להיות עוד בת שירות שיוצאת מתוך הבועה הדתית אל זירת העשייה הציבורית. צעירה דתייה שבחרה במסלול הבטוח והמוגן שמיועד לבנות שבחרו לשרת את המדינה שלא במסגרת הצבא. "אני מעריצה את בנות השירות הלאומי", היא אומרת, "לא לחינם קראתי להן 'חיילות החסד של המדינה'. אלא שהאירועים שחוותה בשנתיים הללו הובילו אותה לכתוב את הספר האמיץ "ילדה בשירות לאומי", שמתאר בפני המועמדות הצעירות את החוויות שלה מהשירות וגם מספק עצות מנוסות. על הדרך הוא מצליח לחשוף גם את המציאות הפחות זוהרת שפוגשת את הנערות הללו. "אם את צריכה סיכום של החוויה במשפט אחד – הרגשתי נבגדת על ידי עולם המבוגרים", היא פותחת במשפט נוקב. "הייתי ילדה תמימה בת 18, נערה צעירה שלא לגמרי הבינה את הכללים של העולם הגדול, ופגשתי שם אנשים שהיו אמורים לקחת את זה בחשבון, אבל במקום זה הם התעמרו בי".
לקריאת הראיון המלא – לחצו כאן
מה גרם לך לחזור אחרי שנים לזיכרונות מהתקופה הזו?
"התחלתי לכתוב אותו בזמן השירות בתור יומן, כשהייתי מתוסכלת. המוטיבציה להוציא אותו עכשיו הגיעה מתוך רצון להשיג צדק וגם לסייע לבנות שעומדות לפני השירות הלאומי להבין טוב יותר לקראת מה הן הולכות. עד היום לא ראיתי התייחסות מספיק מעמיקה לחוויות שעוברות אותן בנות, נראה שדי מדלגים על החוויה הזאת ואין הרבה מי שהתיישב לתאר אותה".
ואיך נכון לתאר אותה?
"אצלי זה התחיל כבר ב'צפירה', האולפנה שבה למדתי, שהייתה בסך הכול די חממה, ובתקופתי נקטו שם באג'נדה מאוד חזקה נגד הצבא. היו אומרים לנו 'מה יש לכן לעשות בצבא? בשביל מה לבדוק בכלל? בשירות לאומי אתן יכולות לתרום הרבה יותר'. לא הייתה שם ממש בחירה, די הוסללנו לכיוון של שירות לאומי, והמסרים היו שאין לנו בכלל מה לחפש בצד השני של הגדר".
ומה התגלה בפועל?
"שההליכה לשירות הלאומי היא לא תמיד האופציה הקלה. יש מקומות עם תקנים מדהימים ויש כאלו שפחות. מציירים את השירות הלאומי בתור פרויקט מושלם ומספק, ולא כל כך מדברים על האתגרים שבת יכולה לחוות בשנה הזאת. ואז את נזרקת לתוך העולם האמיתי, ופתאום יש לך בוס, כרטיס שעות להחתים ומערכת שלמה של לחצים שלא ממש הכינו אותך להתמודד איתה".
לוי־אקרמן (30) נשואה לידיד אקרמן, מצפה ללידה ראשונה ומתגוררת בפדואל. עוסקת בשיווק דיגיטלי, סושיאל מדיה ויצירת תוכן. היא נולדה בירושלים וגדלה בגבעת־שמואל במשפחה דתית לאומית מעט שונה מהמקובל – הוריה התחתנו בגיל מאוחר יחסית (40), ואביה חזר בתשובה בשלב מתקדם בחייו. "ההורים שלי תמיד לימדו אותי לשאול שאלות, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. כנראה הרקע הייחודי הזה העניק לי את היכולת להתבונן על מערכות במבט קצת יותר ביקורתי", היא טוענת. "תמיד אמרו לנו שהצבא הוא מקום עם היררכיות. מכרו לנו ששם את חשופה, את שלהם, הם יכולים לעשות לך מה שהם רוצים, ולכן בואי למקום המוגן שנקרא שירות לאומי ויהיה לך טוב. אבל שירות לאומי במקרים מסוימים יכול להיות הרבה יותר גרוע מצבא. את יכולה לחוות שם הזנחה, התעמרות, ולפעמים אין אף אחד שאחראי עלייך ואפשר לפנות אליו באמת".
איפה הרגשת את זה?
"בשלב הראשון, בחוסר ההכנה. בצבא עוברים טירונות, קורסים, לפני כן יש מכינות. תחשבי על בת ה־18 הדתייה הממוצעת. מה היא מכירה? את הסניף, מקסימום היא עבדה בבורגרס בר הקרוב לביתה. אף אחד לא דיבר איתנו על זה שאת מגיעה למקום חדש עם גברים שאת לא מכירה ושצריך לקחת צעד אחורה ולשמור על עצמך. להיות נימוסית, להיות אדיבה, אבל לא לשבת ליד גבר כי יכול להיות שהוא יפרש את זה באופן שאת לא רוצה".
את רומזת בספר שחווית גם הטרדות מיניות.
"היה לי מקרה עם סטודנט לסיעוד שנגע לי ברגל וליטף אותי באופן מאוד מטריד. מה שהיה קשה במקרה הזה הוא שהרגשתי שלא שמתי את הגבולות באופן הנכון, כי לא הכינו אותי לזה. עבדנו יחד, התפתחו שיחות, ואותי לא הכינו לזה שכשבחורה מפתחת שיחה עם בחור, הוא יכול לקחת את זה כמה צעדים קדימה. הוא פשוט הרשה לעצמו כי עבדתי איתו במחלקה והוא חשב שזה בסדר. הרבה פעמים אני אומרת לבנות שאני מדריכה לקראת השירות – תגידו שאתן שומרות נגיעה, זה מאוד עוזר. גברים יכבדו את זה".
לקריאת הראיון המלא – לחצו כאן
