"הרגע הזה, של ההודעה, היה המיץ של הזבל, גיהינום. כשהרבנית ימימה הגיעה לנחם אותי בשבעה היא חיבקה אותי ואמרה 'טל, את הגיהינום כבר עברת. הרגע שמבשרים את הבשורה הוא הרגע הכי קשה, והוא לא יחזור לעולם. השבעה היא כמו שבעה מדורי גיהינום, ומכאן רק עולים למעלה. יהיה קשה. אבל את הגרוע מכול כבר עברת'. אני מסכימה מאוד. עבר מאז חודש, חודש ומשהו, ורגע נורא כמו הדפיקה בדלת לא היה. לאחרונה מישהו דפק בדלת, והילדים נבהלו. אמרו לי 'אמא, מי זה בא?'. לשנייה קפץ לי הלב, אבל אז אמרתי לעצמי, רגע. הדבר שהכי פחדתי ממנו כבר קרה. לא יכול לבוא מישהו ולבשר משהו יותר גרוע".
מתישהו בין שאלה לתשובה במהלך הריאיון עם טל מרנץ, השדרן ברדיו ברקע קרא שמות של ארבעה לוחמים מחטיבת כפיר, שנפלו בקרב. "תמיד כשהייתי שומעת בשורות כאלו, הייתי מרחמת על מי שאיבדו את היקרים להם. אף פעם לא האמנתי שזה יהיה הסיפור שלי", היא אומרת.
רס"ר במיל' צבי מרנץ, מפקד כיתה ביחידת הסיוע המנהלתי 5460 בעוצבת בני־אור (חטיבה 460), נפל בקרב בצפון רצועת עזה בח' בתשרי. הוא היה בן 32 בנופלו. "כשהוא יצא למילואים, היה פחד מאוד גדול באוויר. הוא אמר לי בטלפון 'מאמי, אם אני יוצא מזה בחיים, אני משנה הכול. מקדיש את החיים לתורה'. הוא רצה שינוי פסיכי. אני כעסתי. 'למה אתה מדבר ככה?'. היה לי ברור שהוא יוצא בחיים. כן התפללתי, זעתר בכיסים ופיטום הקטורת ותהילים ופסוקים והכול. הייתי חופרת לו, קוראת ספר דברים שנה שלמה להצלת כל החיילים ולשמירה על צבי. אבל לא חשבתי שזה יקרה.
"זה נפל עליי בהפתעה מאוד גדולה. הייתי בהלם, מנותקת. כשראיתי את קבוצת החיילים מגיעה אלינו, חשבתי שהם סתם באו לעשות פה סיור. כשאחת מהם התקרבה הביתה, אמרתי לה 'לא, לא, לא, לכי מפה'. היא שאלה: 'את טל מרנץ?'. עניתי בשקט שכן. התחננתי שיגידו לי שהוא בסך הכול נפצע. אבל לא".
מול נופם המפעים של הרי יהודה, בקצה היישוב הקטן בני־אדם, ניצב ביתם של טל וצבי. צבי נפל ימים ספורים אחרי שהחל סבב שלישי של שירות מילואים. טל, בת 33, אומרת שהיא לא מרגישה שיש לה עדיין שגרה להיאחז בה, והיא גם לא רואה אחת כזו באופק. "אני חיה מיום ליום. לא מסתכלת קדימה. לא יודעת מה אני עושה מחר", היא מודה. "אני בונה את השגרה שלי ואת עצמי לאט־לאט, מנסה עוד להתמודד עם הכאוס שאני נמצאת בו. מחזיקה אותי בעיקר האמונה שלי. אמונה ענקית".
עוד מהימים שקדמו למלחמה, טל מחזיקה בחשבון אינסטגרם מצליח עם יותר מ־65 אלף עוקבים, שעוסק באופנה, באוכל, במשפחה. את הבוקר שאנחנו נפגשות בו היא פתחה במרפסת הצופה אל המדבר, לצד שתי חברות קרובות שאכלו איתה ארוחה מפנקת שהכינה השכנה. משיחת החולין הקצרה שלהן אפשר להבין מהר מאוד שבאבלה הפרטי של מרנץ שותפים עוד רבים. חלק ניכר מהם הם אנשי היישוב שלא מפסיקים לחבק ולעטוף אותה ואת ילדיה, תוך שהם עצמם מנסים להתנחם על אובדן מי שהיה אחד החברים הבולטים בקהילה. אבל יש גם מעגל רחב יותר.
"עוד בשבעה הרגשתי שאני עטופה מאוד", אומרת מרנץ. "אנשים מכל הארץ הגיעו, מכל השלבים בחיים שלי ובחיים שלו. חברי ילדות של צבי, חברי ילדות שלי, מהצבא, מהעבודות הקודמות שלו. מהיישוב הקודם. וכבונוס, גם העוקבות מהאינסטגרם. היה מרגש מאוד לראות אותן. את החיבור בין מה שקורה ברשת ובין המציאות. אני לא יודעת לנקוב באחוזים כמה ממנחמי השבעה מכירים אותי רק מהרשת, אבל היו כמויות אדירות של אנשים שבאו לחבק ולהיות איתי. זה אינטנסיבי, מדהים. נתן לי כל כך הרבה כוח. בעיקר חיזקה אותי העובדה שרואים אותי. שלא נשארנו לבד".
הראיון המלא יתפרסם מחר בגיליון 'דיוקן'
