אמנים רבים מעידים כי עם פרוץ המלחמה אחז בהם שיתוק והם לא היו מסוגלים ליצור. האירוע המטלטל יצר בהם ריק, ואקום, אשר הותיר את האמנים חסרי אונים, אילמים נוכח האימה והזוועות. ואולם, במקביל לתחושה הבסיסית כי אין מבע אמנותי שיוכל ליצוק לשפת החומר את שאירע, חוו האמנים גם דחף עצום ליצור.
במהלך השנה שחלפה מאז 7 באוקטובר נולדו יצירות אמנות מרתקות ומצמררות, ושורה של מיזמים מגוונים ומרגשים. יצירות אלו מגלמות בצורה ובחומר את המשבר שעוברת החברה הישראלית, מתייחסות למאורעות הקשים ולמלחמה המתמשכת ומרובת החזיתות, ונוגעות בהם מזוויות שונות: תושבי העוטף, ניצולי מסיבת הנובה, החטופים, הנופלים, המפונים והחיילים הלוחמים בשדה הקרב. בדרכם, המיזמים האמנותיים והתערוכות הללו מבקשים לספק תחושת שותפות עם הנפגעים, אולי גם קורטוב של נחמה; בעיקר הם שואפים לבטא בשפה אישית ויצירתית את הכאב העצום ואת אתגרי השעה הגדולים.
נקודת המבט המרגשת ביותר היא של חיילים אמנים שנלחמו בשדות הקרב. הצייר אלקנה לוי, לוחם במילואים, ניצל כל הפוגה שהייתה לו כדי לצייר. באחת ההפוגות בין שירות מילואים אחד למשנהו, הוא צייר דיוקן עצמי מול כן הציור ברוח מסורת הרנסנס, אך אצלו גלימת הצייר מוחלפת במדים צה"ליים, ועל הקיר ברקע נשען כלי הנשק.
“במילואים היה לי זמן רק לציורים מהירים בעיפרון, ופתאום בבית הייתה לי הזדמנות לעשות ציור שמן גדול ומתמשך", מתאר לוי. “למרות זאת, בזמן שציירתי חוויתי עקצוצים בנפש שהזכירו לי שאני רק בהפוגה, ולא בטוח שאוכל להמשיך עם הציור מחר. העקצוצים האלה הזכירו לי כמה אני שונא מלחמות, וכמה אני והסביבה שלי רק רוצים לחיות, רצון כל כך פשוט ששווה להילחם למענו".
"כפיר כבש את ליבי"
לצד תערוכות אמנות, קמו במהלך השנה מיזמים אמנותיים מרגשים ומשמעותיים בשיתוף משפחות הנופלים והקהל הרחב. מיזם ההנצחה "רקמת חיים" מחבר בין משפחות שכולות מאז שבעה באוקטובר, לאמניות ואמנים, בתהליך יצירה־הנצחה משותף. הוא קם ביוזמתן של בשמת חזן, מחזאית ובימאית תיאטרון וסופרת, ואילת אסקוזידו, תחקירנית ומנחת סדנאות כתיבה.
מבחינתן, זוהי תגובה אמנותית לממדי האסון ולתחושת האובדן המטלטל את החברה הישראלית, באמצעות מעשה של סולידריות וקריאה להמשכיות ולתקווה. המיזם החל בפרסום קול קורא לאמנים ולמשפחות שכולות המבקשות להנציח את יקיריהם בשפה אמנותית עכשווית וייחודית. ארבעה־עשר אמנים ואמניות, ממגוון תחומי יצירה וממקומות שונים בארץ, נבחרו להציג במיזם ועברו הכשרה מיוחדת כ"מעצבי זיכרון". לאחר מכן פגשו האמנים את המשפחות שביקשו להצטרף למיזם ושמעו על סיפורי החיים של הנופלים. בהשראתם הפכו האמנים את הזיכרון ליצירה.
טלי פרקש, אמנית רב־תחומית המשתתפת במיזם, מספרת: “השנה האחרונה הדפה אותי הרחק מחדוות החיים ומהאופטימיות. זה בא לידי ביטוי גם בדעיכת התשוקה ליצירה, שחינה וערכה ירדו בעיניי. המיזם אִתגר מחדש את הדיאלוג שלי עם היצירה, והצמיח ניצנים חדשים של תשוקה דווקא דרך המפגש עם המוות ומעגלי השכול".
פרקש נפגשה עם משפחתו של כפיר פרנקו, לוחם שריון שנפל ברצועת עזה. “כפיר כבש את ליבי", היא אומרת. “משיחה לשיחה עם המשפחה, מסיפור לסיפור, ליבי יצא אליו. צעיר עם עיניים־שמיים וחיוך מתוק־מתוק. חשבתי לבטא ביצירה את האהבה של כפיר לאדמה, את הלב הרחב שלו שידע להעניק מעצמו באופן המדויק והמותאם לאדם שנזקק. רציתי לבטא את הכנות שהייתה בו, ליצור דימוי של עמוד תמך, יציב ונוכח עבור כל מי שהיה זקוק לו. אבל היצירה סירבה לנבוע ממני.
“ערב אחד שלחה לי מוריאל, אימא של כפיר, מצגת תמונות שלו – כילד, כנער, כחייל, עם האחיות, עם חברים, עם ארוסתו נעמה, עושה פרצופים מצחיקים וחינניים למצלמה. הלב שלי התמלא והתכווץ בנשימה אחת. דמותו תאבת החיים של כפיר הציתה בי חיוך ודמעה. וכך, בלי ממש להחליט, מצאתי את עצמי יושבת בסטודיו שעות, מציירת, מחייכת ובוכה, מנסה לתפוס במכחול על בד את החיוניות השופעת, המתגלה באופן שונה בכל אחד מהפרצופים שכפיר עושה למצלמה. ככל שציירתי, כפיר כבש את ליבי יותר ויותר. דווקא המפגש אתו החיה בתוכי מחדש את התשוקה ליצירה, לחיים".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') במוסף "שבת"
