"בנך, אהובך, יחידך": המחברות של עברי דיקשטיין שנפל בלבנון

"חשבתי על זה שלאברהם אבינו היה ניסיון קשה, לקחת את הבן שלו באופן יזום ולהעלות אותו על המזבח", משתף אילן. "אנחנו לא עושים את זה. הם ילדים חופשיים ועושים מה שהם רוצים, ואנחנו האבות לא הולכים בכוונה להרוג את הבנים שלנו בלילה. אבל במחשבה שנייה אמרתי שלנו לא נגלה איִל כמו לאברהם, ושהדור שלנו – האבות שהיו בעצמם אנשי צבא יושבים איתי במפקדות, אנחנו כותבים את הפקודות, עושים את תוכניות הלחימה, מכירים בדיוק מי האויב שנמצא שם. הקב"ה אמר לאברהם ללכת לאחד ההרים, ואנחנו יודעים בדיוק על איזה הר הבנים שלנו נמצאים בכל רגע נתון, ברמה של נ"צ 12 ספרות. לפעמים חברים שלי אפילו מנהלים את הפינוי של בניהם לאחר שהם נפגעים.

"אלה אנחנו ההורים, אברהם. אבל גם יצחק היה בן 37 ועקד את עצמו. הוא דור הילדים שלנו בסיפור הזה. הילדים שלנו, שרצים להילחם, הם לא ילדים בני 19־20 שששים אלי קרב עם איזו התלהבות בתולית. הם יודעים בדיוק לאן הם הולכים, הם היו בקרב ראשון, איבדו חברים, יצאו לקרב שני, איבדו חברים, פגשו אויב, יצאו, נלחמו בעוד קרב. הם מודעים לכובד האחריות ולשליחות שעל הכתפיים שלהם. פגשנו עכשיו את המג"ד של עברי, שאיבד רק בקרב האחרון שלו שבעה לוחמים. הוא יצא, הוא מתארגן וייכנס לעוד קרב. עברי שלנו הלך בשלמות, 'על מנת כן'. זה מאפיין את הדור הזה, זה לא רק עברי".

ילד עם אבנים כבדות

בכניסה לבית משפחת דיקשטיין בשכונת נוף־הרים ביישוב עלי, תלויות מודעות אבל לצד דגלי ישראל ודגל חטיבת גולני. בתוך קצת יותר משנה, נפלו כאן שלושה לוחמים שגדלו באותו רחוב: סרן שילה ראוכברגר, סרן רועי בית־יעקב, וסגן עברי דיקשטיין.

"היו בעברי תום וטהרה, כל מי שנפגש איתו הרגיש את זה", אומר אילן. "הענווה שלו אפשרה לו לעיתים לעשות דברים שאצל אחרים היו נחשבים כחוצפה, אבל אצלו הם התקבלו באהבה. בשבעה הגיע אלינו המג"ד וסיפר לנו שאחרי אחד הקרבות, בעקבות הערה של המג"ד לאחד המפקדים בפורום רחב, עברי, המ"מ הצעיר בגדוד, ניגש אליו ואמר לו שזה לא ראוי להעיר למפקד בפורום כזה רחב. הייתה לו אהבת ישראל עצומה. הוא שילב בתוכו תכונות סותרות לכאורה, אבל הצליח בפשטות לגרום להן לפעול יחד. הייתה לו רגישות גדולה למשפחתו, לפקודיו ולמפקדיו, והוא דאג לכולם. לצד זה הוא היה מאוד נחוש ודורש, ולא התפשר על שום דבר שהיה חשוב בעיניו. האמת והשלום היו חשובים לו. הוא עמד על העקרונות שלו וידע לברר ולשאול שאלות עד הסוף, ומצד שני מעולם לא הקטין ולא פגע באף אחד. הכול נעשה תמיד מתוך אהבה וכבוד".

עברי הוא בנם השני של אילן וצופיה. הוריו מספרים על ילד שגדל על ערכי הנתינה והאהבה לארץ ולמדינה והפך ללוחם אמיץ ומפקד מוביל, ויחד עם זאת איש רגיש כל כך לסביבתו, לאחיותיו, לאשתו וגם לפקודיו.

אילן, 51, בוגר מחזור ד' של המכינה בעלי, שירת בצבא במשך 28 שנה. הוא סלל את דרכו בחטיבת גולני. היה מפקד צוות, פיקד על הפלוגה הרובאית של גדוד 12, ושימש כמפקד פלחה"ן גולני. במבצע חומת מגן היה בחופשת לימודים, אולם הצטרף לכוחות גדוד 51 ללחימה בג'נין, ובמהלכה נפצע קשה. לאחר תקופת שיקום ("לא הייתה שום התלבטות או שאלה אם לחזור לצבא") הוא חזר לצבא ומונה למפקד סיירת גולני. בהמשך כיהן בתפקידים שונים ובהם מפקד גדוד חרוב, קצין המבצעים של פיקוד צפון, מפקד חטיבת עציוני, מפקד בא"פ אליקים, קצין אג"ם של הגיס הצפוני, ראש מטה מפקדת אלון. כיום הוא עובד במשרד הביטחון.

צופיה, 49, היא אחות בבית החולים שערי צדק. במהלך השנים היא שנשאה בעול הגידול היומיומי, הפיזי והנפשי, של ששת הילדים, כאשר אילן חוזר הביתה רק לסופי שבוע. כשאני שואלת איך עשתה זאת במקביל לדאגה העצומה לבן הזוג שבשטח, היא אומרת שלא חשה חריגה בסביבתה: "בדיוק אמרתי הבוקר לרב אלי סדן שאני חייבת לו ולמקום הזה המון תודה על כל השנים האלו. היינו חבורה של נשים הנשואות לאנשי קבע, ועברנו הכול יחד. גדלנו כאן על רוח גדולה שעזרה לנו להיות עם המבט למעלה. גם אני גדלתי על הערכים האלה, וגם אחיותיי נשואות לאנשי קבע בדרגות גבוהות. כאן ביישוב תמיד הייתה תמיכה מדהימה וגאוות יחידה".

עברי גדל על הערכים הללו. אפילו השירים שלפני השינה היו אחרים. במקום "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה", שרו בבית משפחת דיקשטיין "אבא הלך לצבא, ישוב לפני שבת, יביא לכם חיבוק, נשיקה וממתק".

"ילד קסם", מגדירה צופיה את עברי, "ילד טוב, איש שיח. בכל מקום ראיתי את הלב שלו, את המקום הפנימי הענק. הייתה לו רגישות מדהימה, הוא ראה כל בן־אדם. כשהוא היה מגיע הביתה, הבנות היו קופצות עליו ומחבקות אותו. היה לו איזה רוגע נפשי מובנה. בית של בנות זה בית שיכול להיות מאוד סוער רגשית – פה אחת נפגעה מהשנייה, שם שתיים רבו. הוא ידע לפייס ביניהן ולדבר לכל אחת בשפתה".

אילן: "כילד בתלמוד תורה בעלי, הוא היה מוביל חברתית וגם טוב בכדורגל. המורה סיפר לי שהוא היה אכפתי לילדים אחרים. כשהוא ראה ילד שהיה לו יותר קשה, הוא דאג שבמשחק פנדל הוא יהיה זה שינצח. הוא ניצל את המנהיגות כדי לתת לחבר שלו תחושת הצלחה".

עברי למד בישיבה התיכונית מטה־בנימין בבית־אל, וממנה המשיך לישיבת שבי חברון ולמד בה שנה עד שהתגייס. מגיל צעיר היה לו חשוב להצליח בשירות הצבאי, והוא היה מוכוון מטרה. צופיה: "יום אחד גילתי בתיק שלו אבנים כבדות ובקבוקי מים מלאים. כששאלנו אותו מה זה, הוא סיפר שהוא מתאמן למשקלים כבדים בצבא. חבר מהישיבה התיכונית סיפר לנו שהוא גם שפשף את המרפקים שלו כדי להתרגל לזחילות".

אילן, הרעלת את הילד על גולני?

"בגיל שלוש עברי היה קצת בכיין. אז לקחתי אותו ואת אחותו וטיפסנו את הר הסרטבה, ובכל פעם שהוא התבכיין 'אבא, תיקח אותי על הידיים', אמרתי לו 'עברי, אתה אריה', ובאמת הגענו לפסגה. מאז זה היה קוד בינינו".

"כל יהודי שייך לשרשרת ארוכה של עם הנצח", כתב עברי. "עם שההיסטוריה שלו כתובה על ספר מבריאת העולם, והיום אנחנו כותבים את העתיד שלנו, את המדינה שלנו כיהודים. אני חלק קטן מסיפור גדול"

מגיל חמש למד אילן עם עברי תנ"ך מדי שבת, והם סיימו אותו לקראת בר־המצווה. כשלא חזר הביתה לשבת, הקפיד אילן ללמוד עם הילד בטלפון. לפני הבר־מצווה קנו לעברי אופניים חדשים ואיכותיים, ואביו יצא איתו לרכיבות ארוכות במדבר יהודה. הם יצאו יחד לטיול משמעותי בצפון וטיפסו על הגלבוע. צופיה, שמספרת לנו על כל זה, מוסיפה: "עיניו היו נשואות אל אילן, והוא תכנן גם לצמוח בצבא".

כתיבה תמה

חטיבת גולני שילמה מחיר כבד ביותר במלחמה. "גולני במלחמה הזו, כמו בכל המלחמות, הולכת קדימה, חותרת למגע ונשלחת להילחם ביעדים הקשים, וחרף כל הקשיים והאבדות היא דבקה במשימה בכל מחיר", אומר אילן. "עברי דיבר איתי על זה, על הרוח של גולני שדבקה במשימה בכל מחיר. במהלך קורס קצינים התעורר שיח שעסק בדבקות במשימה בכל מחיר, ולפעמים הרגיז אותו לשמוע אנשים שפקפקו בעניין הזה. העסיקה אותו גם שאלת מיקומו של המפקד בקרב. היה לו ברור שבמגע עם אויב, המפקד עומד בראש. הוא גם אמר לחבריו שבהיתקלות או במגע עם אויב הוא יעמוד בראש הכוח. זה חלק מהרוח של חטיבת גולני, שעברי היה גאה לשרת בה".

בשנותיו הקצרות, עברי כתב לא מעט. הוא הרבה לשפוך אל הדף את שאיפותיו, הרהוריו ותובנותיו, והותיר מחברות על גבי מחברות. "הוא כתב יותר ממה שאני כתבתי ב־51 שנותיי", אומר אילן, ומצטט דברים שכתב עברי לעצמו: "למה גולני? גולני השתתפה בכל מלחמות ישראל, הלחימה העיקשת, הרבה דם ספגה, ואני רוצה להיות שייך לחטיבה עם עבר כזה… גולני זו רוח חזקה, חום, אדמה, אדמה זה טבע, זה יציב, זה אמיתי, זה חזק. המורשת של חטיבת גולני ושל הסיירת בראשה מלאה בקרבות קשים, שדרכם לומדים מי הם הלוחמים שם ומי הוא עם ישראל. מסירות נפש, דבקות במטרה, נחישות, ביצוע המשימה בכל מחיר. זה לא ראש בקיר, זה רוח של ניצחון של אמת".

בהמשך משתף אילן את המנחמים בדברים שעברי כתב לעצמו במהלך בקורס קצינים: "הדרך שלי, או במילה אחרת ה'למה' שלי, המניע הפנימי שלי לכל פעולה שאני עושה בחיים, הן האזרחיים והן הצבאיים – זה כלל ישראל. כלל ישראל זה העבר שלנו כעם, זה ההווה שלנו והעיקר העתיד שלנו – נצח ישראל. אני מאמין שכל אדם בעולם הזה יש לו שליחות ששייכת למשהו גדול, לתהליך גדול שקורה בעולם. כל יהודי שייך לשרשרת ארוכה של עם הנצח, עם שההיסטוריה שלו כתובה על ספר מבריאת העולם, והיום אנחנו כותבים את העתיד שלנו, את המדינה שלנו כיהודים. ואני כחלק קטן מסיפור גדול מונע מהזכות והחובה להיות שייך, הזכות להשתייך לאומה שכזו והחובה לשרת אותה בצורה הטובה ביותר, גם באזרחות בחיי המשפחה וגם בצבא, וממילא בצבא לעשות את הכי טוב ולהיות קצין קרבי. בעת הזו, שמודגשת יותר מתמיד האִמרה 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', מצווים אנחנו להבין את גודל השעה, זמן שבו אויב רשע ואכזר נלחם בנו רק בגלל היותנו יהודים, זו שעתנו להביסו ולהכניעו ולהרים על נס את הטוב בעולם".

עוד כתב עברי: "נקודות שמניעות אותי ביום־יום זה החברים שנפלו, החברים שנלחמים, העורף החזק שתומך, תושבי הדרום, תושבי הצפון והחטופים. אלו סיבות מספיקות דיין לעבוד ללא הרף ולתת את כל מה שניתן. זו השליחות שלי, זו השליחות של הדור שלנו. בקורס הקרוב, השליחות שלי היא להיות המ"מ הכי ערכי והכי מקצועי. כל מה שנדרש למען מטרה זו הוא יעד עבורי. מקווה שאצליח להיות שליח נאמן ולבצע את משימתי בהצלחה רבה".

טרמפ של אהבה

ב־7 באוקטובר היה עברי מ"כ בבא"ח גולני. הוא וחבריו שימשו כמשמר כבוד בלוויות של חללי גולני, והוא השתתף באותם ימים ב־15 לוויות. אילן: "כשהתקשרתי אליו לדרוש בשלומו הוא אמר לי שהוא חזק ונחוש, ושזה היה עבורו משמעותי מאוד. הוא השתבץ להלוויה של שילה ראוכברגר, שכן שלנו שנהרג ב־7 באוקטובר, וזה הותיר עליו הרבה רושם בעוצמת האנשים ובאמונה שהופגנה שם".

בתחילת המלחמה עברי היה עדיין בקורס קצינים, אבל הוא היה נחוש להשתתף במלחמה. "הוא אמר לי 'מה שחשוב לי זה שאני לא אפספס את מלחמת לבנון'. ובאמת הוא יצא לקורס קצינים בבה"ד 1. מכיוון שכל ההכשרה שלו הייתה בבא"ח והוא לא היה בפעילות מבצעית, אז בדרך כלל מחזירים את הקצינים האלו להיות מפקדי מחלקות טירונים. אבל הוא התעקש להגיע לגדוד בפעילות מבצעית, והיה מפקד מחלקה בפלוגה בגדוד המבצעי".

ההיכרות בין עברי למרים, המשרתת כיום כקצינת ת"ש בחטמ"ר עציון, החלה בטרמפ אקראי. הוא היה אז בן 17, והיא הצטרפה אליו לנסיעה מעפרה לשילה. מאז הם לא נפרדו, ולפני שנה ושלושה חודשים נישאו. עכשיו יושבת מרים האצילית, מחובקת עם תמונתו ומקבלת את המנחמים. רק בת 21 וכבר אלמנה.

צופיה: "למרות הקושי הגדול להיות זוג צעיר כששניהם משרתים בצבא, מרים כל כך רצתה שעברי יהיה שמח, והיא ידעה שזה מה שמשמח אותו. היא ידעה שעברי יצליח להוציא לפועל את הכוחות שלו בצורה הטובה ביותר בצבא. עברי הצליח לסחוף אותה לתוך המשימה בצורה מלאה. הם ניצלו כל דקה שהייתה להם בצורה הכי טובה שיש – טיולי שטח, פינוקים, ביקורים. מרים הפכה לבת נוספת של המשפחה. עברי אהב אותה מאוד והיא עשתה אותו מאושר.מרים ידעה שיש לעברי חמש אחיות שמעריצות ואוהבות אותו, והיא ידעה לתת לכולנו את המקום והזמן עם עברי".

כשחזרה מהלוויה ביום שישי, חיכה למרים זר פרחים שנשלח על ידי עברי, שהיה אמור לסגור שבת בצבא. לזר צורף מכתב: "אשתי היקרה, כותב לך שוב מהצפון הרחוק, מקווה בפעם האחרונה. אני כאן, שמח ועושה משהו משמעותי עבור העם שלנו. מבקש ממך לחייך ולהיות עם ראש מורם. אני בסדר, לא לדאוג לי. אוהב אותך הכי בעולם, תתפנקי בשוקולד ותיהני מיופיו של הזר. שלך תמיד, עברי".

ברגישות הזו נהג עברי בכל הסובבים אותו מאז שהיה ילד קטן ועד להיותו מפקד. הוא הפעיל את קרובי משפחתו ברמת הגולן כדי לכבס את המדים של חייליו, תוך שהוא מבקש לעשות הפרדה בין המדים הרגילים לטקטיים. לחיילים הנשואים הוא טרח למצוא צימרים בצפון כדי שיוכלו להיות עם בנות הזוג בערב חופשי. "המפגש האחרון שלנו היה ביום ראשון, כשאני הייתי בתדריך של האוגדה שיצאה לקרב", מספר אילן. "ב־12 בלילה הגעתי למחנה שלו ברמת הגולן. הוא כבר ישן אבל הוצאתי אותו מהמיטה, דיברנו והתחבקנו. מה שהיה לו חשוב זה שאדאג לסמ"פ שלו, שמשום מה לא מוציאים אותו לקורס מ"פים. הוא נתן לי משימה לטפל בה".

בשנה האחרונה ציטט עברי בשורת הסטטוס שלו דברים של מפקד גוש עציון במלחמת העצמאות, משה זילברשמידט: "מה אנו ומה חיינו – העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה – נצח ירושלים". אבל אילן אומר שמה שהיה רוצה שנזכור ממנו זה את הסטטוס הקודם שלו: "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו".

"אחד הפקודים שלו הראה לי התכתבות שלו עם עברי. הוא כותב לעברי בצחוק 'בוקר טוב, הולך תמים ופועל צדק', ועברי ענה לו 'שואף להיות הולך תמים ופועל צדק'. אני חושב שכולנו צריכים לשאוף לזה".