חברים וקרובים נפרדים מז'אבו ארליך: "הלוואי שבגילו נזכה למעט מהתשוקה שלו"

התקרית החריגה שבה נפל שלשום בלבנון זאב חנוך (ז'אבו) ארליך, חוקר ארץ ישראל ומורה דרך, איש ההתיישבות, מוותיקי היישוב עפרה וממייסדי בית ספר השדה שם, הכתה בהלם את מכיריו ומוקיריו הרבים. בתקרית נפל גם לוחם גולני סמל גור קהתי, ממושב ניר־בנים.

ארליך (71), דמות ייחודית וצבעונית בעולם המחקר, היה מוכר מאוד גם בשבילי הארץ ובפעילויות צבאיות. לכל מקום היה מגיע מתוך סקרנות עיקשת להכיר, לגלות ולתעד ממצאים הקשורים לארץ, בחיוך גדול שהסתתר מתחת לשפם המפורסם. ארליך היה גם אחד ממקימי כוח מרעול, יחידת מודיעין שטח שכוללת מומחים בתחומי הטבע, הדרכת טיולים וגששות.

הוא ערך את סדרת הספרים "מחקרי יהודה ושומרון" ו"שומרון ובנימין", ופרסם מחקרים על שלל אתרים: יריחו היהודית, תולדות עזה היהודית, אתרים בדרום לבנון, בית חשמונאי, מזרח הירדן ועוד. ארליך היה מרצה מבוקש, הדריך סיורים בארץ ובירדן, ונחשב בעל ידע עצום. המומחיות שלו משכה אליו גורמים מתחומי עיסוק רבים, שנעזרו בו ובידיעותיו.

רועי סימון, שיחד עם ז'אבו נמנה על מייסדי יחידת מרעול, סיפר: "המפגש הראשון שלי איתו התקיים לפני כמעט עשרים שנה בבית ספר שדה עפרה. הייתי המנהל הראשון של המוסד הזה שלא התגורר ביישוב. במקרה אספתי אותו בטרמפ, לא ידעתי מי הוא ושנעבוד יחד. מיד הוא פתח בשיחה איתי. כשאמרתי לו שאני המנהל החדש ושאני לא גר בעפרה, הוא 'שטף' אותי ואמר שזה מוזר מאוד. הוא הסביר שבתפקיד כזה צריך לבנות שייכות למקום, שנוצרת רק דרך מגורים. הוא לא דיבר בכעס, אפילו נתן חצי חיוך, אבל בכמה משפטים פרס בפניי תפיסת עולם שלמה. כך זה היה בעוד מקרים רבים: הוא אמר את הדברים בצורה רצינית, אבל תמיד השתרבב חיוך בקצה השפם".

פער הגיל בין ארליך לסימון, בשנות ה־50 לחייו, לא הפריע להם לפתח חברות קרובה. "הוא מייצג את דור הנפילים של עפרה, עם חיבור עמוק לחברה ולקרקע. הלכנו לאורם. הם היו חבורה חזקה ודעתנית, אבל רובם הלכו למחקר. ז'אבו נשאר איתנו בשטח.

"כמנהל צעיר הרגשתי מאוים מהדעות הנחושות של ארליך, כי הרגשתי שאני משתופף בצל של ענקים", מספר סימון. "אבל הוא שימש לי מורה דרך, ומבחינתו לא היו כאן מעמדות. זה לא שינה לו אם עמדו מולו מדריכים צעירים או מנהלים. הוא היה יושב עם כולם לקפה, מריץ בדיחות. זה היה טבעי בשבילו. החיבור היה פשוט: חיוך ובדיחה, לא משחק אותה 'קשה להשגה', נכון ללמוד מאחרים ולא משנה ממי. זה היה נכון גם ביחס לאנשי הצבא – כל מפקד חטיבה הכיר אותו. גם ללבנון הוא נכנס עם מישהו שפיתח איתו חברות עמוקה באופן אמיתי".

חוליה בשרשרת

ארליך, מתארים רבים, ניחן ביכולת מיוחדת להתחבב על בני שיחו ולהעביר להם חומר וידע בלהט גדול, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהוא מדבר על הנושא. הוא הדריך את קהל שומעיו מתוך תודעה ערכית עמוקה, בין שדיבר על פרח ובין שדיבר על מבצר או כל נושא אחר. בפרטים האלה, הוא הבין, תלוי החיבור שלנו לארץ ישראל.

לפני חודשים אחדים אמר בשיחה עם חיילי מילואים: "השאלה הגדולה היא למה זה מעניין אותנו. אנחנו, כל אחד בדורו, הוא חוליה בשרשרת. הכוח של השרשרת נמדד לפי החוליה החלשה, ולנו אסור להיות החוליה הזאת. לכן אין לנו ברירה אלא לקחת את כל הסיפורים של העבר, לבחון אותם לפרטי פרטים, כדי שנוכל להעביר אותם הלאה".

החיבור של ארליך לארץ נבע מאהבה עמוקה. הוא למד כל שעל והפך כל אבן כדי להכיר אותה מקרוב. חברים ועמיתים לעבודה מספרים כי היה מתקשר אליהם באמצע הלילה ומציע להיכנס לכפרים באזור כדי למצוא עוד קשת שאולי מסותתת עליה מנורה, או לשכשך רגליים במעיין נסתר. סימון נזכר כיצד "הוא היה מציע לי לנסוע לכל מיני מקומות גם בשעות הכי מוקדמות, זו הייתה הרוח שלו. הוא היה חוזר מהסיורים האלה, זורח כולו, ואומר שמצא אבן או פריט אחר, ושהוא הולך לכתוב עליו. בתוך כל מה שעשה ליוותה אותו תשוקה לארץ ולאנשים. הלוואי שבגיל שלו, וגם בכל גיל אחר, נזכה למעט מהתשוקה שלו".

בקיץ 2015 הוקמה יחידת מרעול בעקבות מבצע "שובו אחים" לאיתור גופות שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון. מטרת היחידה היא לתעל את הידע של מומחי שטח לטובת משימות מבצעיות.

"אף אחד מאיתנו לא היה איש צבא", אומר סימון, "כולנו אנשים מקומיים במרחבי יהודה, שומרון והבקעה. אם בצבא בעלי התפקידים מתחלפים, אנחנו ביחידה נשארים ובכל פעם חוברים לכוחות בשטח ועוזרים להם לפי צורכי המערכת. מי שייצג את היכולת הזאת היה ז'אבו. הוא היה הולך ברגל עם תיק וכל הדמות של מדריך טיולים, וגילם את העקשנות לחזור לשטח, להמשיך לחפש ולהכיר הכול מקרוב.

"אחד הדברים שתמיד אמר לי היה ש'מלחמות קורות בתפר שבין המפות' – כלומר, במקום שבו מקופלת המפה תמיד קשה לראות מה בדיוק משורטט. לכאורה זה עניין טכני, אבל ברמת התפיסה משמעות הדבר הייתה שדברים תמיד מתרחשים במקום לא צפוי. הוא אמר את זה כאיש מודיעין ושטח עם זווית ראייה רחבה מאוד. אנשים בצבא תמיד העריכו אותו על רצונו ליזום ולראות מה קורה בשטח. הם ראו בו כתובת לידע רב על דברים שקרו, על ההיסטוריה. ז'אבו ידע להסביר את הפרופיל של התושבים והאויבים באזור, המרחב והשטח – ומתוך זה לגזור משמעויות אופרטיביות למשימות. מפקדים רבים נעזרו ביכולת הזאת".

סימון מציין כי בהקשר זה ארליך היה "היסטוריון אקטיבי", כדבריו. "הוא לא ביקש רק לכתוב מאמרים, אלא להשתמש בידע שלו. יש כאלה שנפגשים עם בכירים בשביל כיבודים, אבל הוא ישב איתם כדי לחלוק את הידע שלו. מה שהוא קיבל בתמורה היה האפשרות להגיע לשטח".

לכן, הוא מוסיף, כל מי שהכיר את ארליך לא הופתע לשמוע שנכנס ללבנון כדי לחקור מבצר עתיק. "זו הייתה דרכו – להגיע לשטח, לחקור אותו ולכתוב עליו. רוב האנשים בגילו, עם הידע שלו, יושבים באוניברסיטה וכותבים ספרים. הוא היה כותב רק אחרי סיור מעמיק בשטח".

חבריו וקרוביו של ארליך מספרים כי מלבד הידע העצום, ז'אבו ניחן בחן שאי אפשר ללמד. את הכול עשה בצחוק ובהומור. כאשר דרש מאחרים תוצאות, הוא לא עשה זאת מתוך קפדנות אלא בשל רדיפת האמת ורצון לכנות. "כל ילד בעפרה יגיד לך שהחן שלו היה מגיע במנות גדושות. הוא לא היה מתאמץ, זה היה קורה מאליו. למרות גדולתו וחוכמתו היה בו משהו ילדותי, אבל במובן יפה. הצחוק היה חלק מהחיים שלו. הוא מת מתוך התשוקה שלו, והשאיר לנו צער רב", מסכם סימון.