שלט חוצות בעיר איראנית טיפוסית מראה אדם נוסע על אופניו ומרכיב עליהם את ילדו היחיד. הרוכב מצויר באופן חדגוני ועצוב, והוא נראה משתרך מאחור. בצד הימני של השלט נראים אופניים ענקיים, ועליהם רוכבת משפחה מאושרת – האב מקדימה, האם מאחורה, ובתווך ארבעה ילדים. הם צבעוניים, אוחזים בלונים, ועוקפים בפער ניכר את הזוג הבודד שמביט עליהם בערגה. על השלט מופיע כיתוב בפרסית ובאנגלית: "יותר ילדים, חיים שמחים יותר". גרסאות אחרות של השלט כוללות סירת משוטים במקום אופניים, אך העיקרון זהה.
המסר שמעביר השלט נועד להתמודד עם אחת הבעיות הקשות שפוקדות בעשור האחרון את הרפובליקה האסלאמית של איראן: שיעור הילודה של נשות המדינה הלך וירד, ומתקרב במהירות לממדים של משבר אמיתי. המצב כה חמור, עד שנראה כי האיראנים מצויים במרחק קצר מהשלב שבו צמיחת האוכלוסייה תעבור את הסף ותהפוך לשלילית – כלומר, מספר מקרי המוות יעלה על הלידות, ומספר האזרחים במדינה ילך ויתמעט.
את הנתונים על היקף התופעה יש לבחון בזהירות הראויה. לא תמיד ברור לחלוטין לְמה בדיוק מתייחס כל פקיד איראני כאשר הוא מדבר על הסוגיה, ולעיתים מתפרסמים דיווחים סותרים ולא אחידים. עם זאת, דבר אחד ברור לחלוטין: מדובר בבעיה מהותית, שמטרידה מאוד את הרשויות באיראן. אם לשפוט על פי מספר הדיווחים בתקשורת הבינלאומית על השיח שבכירים בטהרן קיימו בנושא, על ההתייחסות של ראשי המשטר לעניין ועל ניסיונות ההתמודדות עם הסוגיה – הרי שזהו עניין חשוב מאוד בעיני הנהגת הרפובליקה האסלאמית. מאמרי התעמולה בתקשורת, הנאומים והדברים שאומרים בכירי הממשל – כל אלה מלמדים כי המצב בתחום אינו משתפר או מתייצב, אלא רק מחמיר.
בעיית הפריון האיראנית כרוכה בשלושה תהליכים משיקים: הראשון הוא הירידה בצמיחת האוכלוסייה, שכאמור מתקרב לקו האפס ועתיד אולי להגיע למאזן שלילי. השני הוא עלייה ניכרת בתוחלת החיים האיראנית, כמו בשאר מדינות העולם. האחרון, שאף הוא מדאיג מאוד את ראשי המשטר, הוא שהאוכלוסייה האיראנית מזדקנת במהירות – כלומר, שכבה גדלה והולכת באוכלוסייה נכללת בגיל שנחשב "מזדקן". לפי התחזיות האיראניות, תוך כעשרים שנה כשליש מהאוכלוסייה ברפובליקה האסלאמית יהיה מבוגר מגיל שישים, מה שמציב את הרשויות בטהרן בפני אתגרים קשים.
את ההתבטאות האחרונה של בכיר איראני בנושא השמיע סגן שר הבריאות עלי רזא ראיסי, שבשבוע שעבר סיפק תחזית קודרת למדי: לדבריו, עד שנת 2101 האוכלוסייה האיראנית עלולה להצטמק למחצית מגודלה כיום, ו־50 אחוזים ממי שייוותרו אז בחיים ישתייכו לפלח האוכלוסייה הקשיש. מצב כזה, שבו איראן תידלדל למדינה ששוכנים בה 42 מיליון בני אדם בלבד, ישנה לחלוטין את אופייה.
נתונים עדכניים מראים כי בשנה שעברה העודף במספר הלידות על מקרי המוות באיראן הצטמצם לרמה נמוכה ביותר. בנוסף, מספר הלידות בשנת 2023 היה קטן ב־17 אלף לעומת 2022. זו מגמה שנמשכת כבר כמה שנים, כאשר בכל שנה פוחת מספר התינוקות ברפובליקה האסלאמית.
הטווח של שיעור הילודה בקרב הנשים האיראניות משתנה בהתאם לדיווחים: בחלקם נטען כי הוא גבוה מעט יותר משתי לידות לאישה – המספר המינימלי הדרוש כדי לשמור על יציבות האוכלוסייה, כאשר כל זוג הורים מגדל שני ילדים נוספים. אחרים נוקבים במספר נמוך יותר, של כ־1.6 לידות לאישה. זה היה כנראה הנתון בבירה טהרן בשנה שעברה, והוא נמוך בהרבה ממספר הזהב של שני ילדים למשפחה.
התרגום המספרי של הנתונים הללו לשיעור הצמיחה של האוכלוסייה האיראנית מבהיל בהחלט את ההנהגה בטהרן. מדינה שהכפילה את גודלה תוך עשרים שנה צנחה אחרי עשור לצמיחה של פחות מאחוז, ולפני שנתיים רשמה גידול של 0.68 אחוזים בלבד בגודל האוכלוסייה. מכיוון שהמגמה הזאת נמשכת, היא הולכת ומתקרבת במהירות גדולה ל־0 – ומשם כבר תתחיל מגמה שלילית.
לשם השוואה, ב־2022 שיעור הילודה בישראל – מדינה קטנה בהרבה מאיראן ומתקדמת יותר ממנה – עמד על קצת יותר משלושה ילדים לכל אישה, הגבוה ביותר בכל מדינות OECD. באותה שנה צמחה האוכלוסייה בישראל ב־1.86 אחוזים. שכנותיה של איראן, פקיסטן ואפגניסטן, נהנות גם הן מצמיחה מרשימה של האוכלוסייה. אם איראן לא תצליח להפוך את המגמה, תוך שנים מעטות היא תהיה המדינה עם שיעור הילודה הנמוך ביותר במזרח התיכון.
"יותר מזיק ממלחמה"
לפי הנתונים הרשמיים, באיראן מתגוררים כיום כ־89 מיליון בני אדם. ערב המהפכה האסלאמית, ב־1979, היה מספר התושבים נמוך הרבה יותר, ונאמד בכ־37 מיליון בני אדם. באותה עת הייתה איראן מדינה מערבית הרבה יותר, ותכנון המשפחה היה חלק מדרך החיים הרגילה שם.
שני תהליכים מקבילים אירעו אחרי המהפכה: כוהני הדת שהשתלטו על טהרן עודדו ילודה, ומלחמת איראן־עיראק גרמה ל"בייבי בום" חסר תקדים במדינה. בשנות השמונים, כתוצאה מכך, שיעור הילודה האיראני היה מהגבוהים בעולם, כאשר כל אישה ממוצעת במדינה ילדה חמש או שש פעמים. הממשלה דחקה באזרחים להביא לעולם "צבא בן 20 מיליון איש", כדי שיילחמו באויביה של הרפובליקה האסלאמית בשם אללה.
הצמיחה הייתה כה מהירה, עד שאוכלוסיית המדינה גדלה כמעט פי שניים תוך 15 שנה. בשלב מסוים הבינה ההנהגה בטהרן כי אין במדינה תשתיות שיוכלו לתמוך באוכלוסייה שצומחת בקצב כה מזורז. גם המלחמה מול עיראק הותירה את הקופה הלאומית ריקה, מבלי יכולת לקדם מיזמי בינוי נרחבים שיספקו את הצרכים של אוכלוסייה הולכת וגדלת.
לפיכך, ב־1988 אירעה תהפוכה פנימית בגישה האיראנית: באותה שנה פסק בית המשפט העליון בטהרן כי אמצעי מניעה ותכנון משפחה מותרים מבחינה דתית. ההנהגה ברפובליקה יצאה בקמפיין שכותרתו "פחות ילדים, חיים טובים", וסבסדה אמצעי מניעה, ניתוחים לחיתוך צינור הזרע ועוד.
מאז ועד 2010 הילודה האיראנית ירדה בחדות: מספר הלידות הממוצע של נשים במדינה צנח מחמש ושש ל־1.7 או פחות. ב־15 השנים האחרונות הצניחה התמתנה, אך עדיין מדובר בירידה עקבית. הקמפיין הממשלתי הצליח אפוא מעל ומעבר למצופה, עד שהביא את המדינה לצמיחה הולכת ופוחתת. מאז ועד היום מנסים מנהיגי הרפובליקה האסלאמית לעודד את האוכלוסייה להפוך את המגמה ולהוליד עוד ילדים, בינתיים ללא הצלחה.
בין השאר, הממשלה יצאה בסדרת קמפיינים ותוכניות במטרה לעודד את הילודה. היעד המוצהר לחומש הנוכחי, למשל, הוא להעלות את שיעור הלידות לכל אישה ל־2.5. בהתחשב בעובדה שבמשך עשור מהלכים שונים בנושא נכשלו, מדובר ביעד שאפתני. מכל מקום, הממשלה מציעה לאזרחים הטבות שונות תמורת הרחבת המשפחה, ובהן חופשת לידה מוגדלת, מענקים, מלגות, הלוואות בריבית נמוכה, ביטוחי בריאות, סיוע בדיור ומה לא. איראן ביטלה את הסובסידיות לכל אמצעי המניעה, ומציעה בחינם את כל הטיפולים הרפואיים האפשריים לעידוד פוריות. באוגוסט האחרון, למשל, יצא לדרך מבצע תעמולה חדש, שבמסגרתו הציעה הממשלה מלגות מכובדות לכל מיזם לעידוד ילודה.
עד כמה הימשכות המצב מדאיגה את ראשי המשטר? הנה דוגמה: אימאם בכיר של אחת הערים בדרום המדינה הגדיר אותה כ"מזיקה לאיראן יותר ממלחמה", שכן צמצום הילודה משפיע לדבריו על הזהות הלאומית, על הדת, על הכלכלה ועל כלל התושבים. סגן שר הבריאות הזהיר כי אם המצב לא ישתפר בקרוב, "ניפול לחור שחור דמוגרפי, וייקח לנו כ־150 שנים לפצות על כך".
הגורם הבכיר ביותר שבולט בהתייחסותו לעניין הוא לא אחר מהמנהיג העליון של איראן, אייתוללה עלי ח'מינאי. האיש שקובע את המדיניות בטהרן הבין בתחילת העשור הקודם לאן נושבת הרוח, ויצא בגלוי נגד מדיניות התכנון המשפחתי. הוא כינה אותה "מדיניות מערבית עוינת" שנועדה לפגוע במדינות מוסלמיות, וקרא לכל האימהות האיראניות להתגייס לטובת האומה.
כבר ב־2012 הכריז ח'מינאי כי הגדלת המשפחה האיראנית היא יעד אסטרטגי, ופרסם סדרת צעדים ותוכניות לעידוד הילודה. היעד שהציב ח'מינאי, וחזר עליו כמה פעמים, הוא להגדיל את האוכלוסייה האיראנית ל־150 מיליון איש עד שנת 2050. היכולת של איראן לתמוך באוכלוסייה גדולה כל כך איננה מטרידה את המנהיג העליון, וגם לא רווחת האזרח הפשוט שיצטרך לשאת בנטל של לחץ כה גדול על משאבי המדינה.
משבר הילודה נובע מכמה מקורות. הראשון הוא עלייה חדה בגיל הנישואין באיראן, שמשליך כמובן על הגיל שבו יולדות נשים. ממצאי סקרים שנעשו באחרונה באיראן מגלים כי גיל הנישואין הממוצע של נשים במדינה הגיע ל־24, בעוד שגברים מתחתנים בממוצע בגיל 28. יתרה מכך, שיעור הנישואין ברפובליקה צנח דרמטית: ב־2010 התחתנו במדינה כמעט 900 אלף זוגות, ואילו השנה נרשמו לנישואין קצת פחות מחצי מיליון זוגות. בהתאם, הגיל הממוצע של לידות ראשונות לנשים באזורים העירוניים במדינה נושק ל־28, ואילו גברים בטהרן הבירה מביאים ילדים לעולם בגיל 34.5 בממוצע – נתון שמעיד על עומק המשבר. בכפרים המצב טוב יותר, אולם גם שם נשים מתחילות בממוצע ללדת רק בגיל 24 ומעלה.
מאפיין אחר של התופעה שהממשלה מנהלת נגדו מלחמת חורמה הוא הפלות. לפי ההערכות, בכל שנה מבוצעות באיראן למעלה מ־300 אלף הפלות, שרק 10 אחוזים מהן חוקיות – כלומר, נובעות מסיבות בריאותיות. עם כאלף הפלות בממוצע ביום ברפובליקה האסלאמית, הן מהוות כשליש מפוטנציאל הילודה במדינה. בכירים הגדירו את המעשה כ"הוצאה להורג", וטענו כי ההפלות הן מזימה של האויב נגד איראן.
מומחים מצביעים על סיבות שונות למשבר הילודה, ובראשן המצב הכלכלי במדינה – שדחף כמעט שליש מהתושבים מתחת לקו העוני, והעלה את האינפלציה בחדות. במקביל, חשיפה לנורמות מערביות באמצעים טכנולוגיים לא חוקיים, לצד רצון לקידום אישי, שינו את ההעדפות של רבים באוכלוסייה האיראנית, במיוחד במגזרים פחות דתיים. בשורה התחתונה, נראה שחלקים נרחבים בציבור האיראני אינם מאמינים בעתיד המדינה, וילדים הם לא היעד הראשון במעלה של חייהם.
ניכור בין העם להנהגה
האתגר שירידת הילודה מציבה בפני השלטונות באיראן מחמיר במיוחד כאשר הוא מלווה בבעיית ההזדקנות. מאז המהפכה האסלאמית ב־1979 עלתה תוחלת החיים במדינה באופן ניכר, בדומה לשאר מדינות העולם. ב־1979 היא עמדה על גיל 57, וכיום נשים איראניות צפויות להאריך שנים עד גיל 78 בממוצע, וגברים עד גיל 76. משמעות הדבר היא שהרפובליקה האסלאמית מתמודדת כיום עם שכבת אוכלוסייה הולכת וגוברת של אנשים המוגדרים "מבוגרים" או "קשישים" – כלומר, מבוגרים מגיל 60 ומעלה. כ־10 אחוזים מהאוכלוסייה האיראנית, כ־9 מיליון בני אדם, נכללים כיום בקטגוריה הזאת.
התחזית לעתיד קודרת עוד יותר: לפי ההשערות, עד שנת 2050 תגדל שכבה זו ותהפוך לכשליש מהאוכלוסייה האיראנית, ותהיה הגדולה מסוגה במזרח התיכון. מתוך אותם אזרחים מזדקנים, ב־2050 כמעט 4 אחוזים מהאוכלוסייה עתידים להיות מבוגרים מגיל 80. למעשה, המדינה היחידה בעולם שהבעיה הזאת חמורה אצלה יותר היא דרום־קוריאה, שבניגוד לאיראן אינה מתמודדת עם כלכלה כושלת ועיצומים בינלאומיים נוקשים.
למשבר הזה יש השלכות נרחבות: התרחבות השכבה ה"נתמכת" באיראן תטיל בעשורים הקרובים עומס נוסף על המערכת הסוציאלית והכלכלית במדינה, על שירותי הבריאות והסיעוד ועוד. הממשלה צריכה לתכנן מחדש את מערכת הפנסיות, שאינה מותאמת לפלח אוכלוסייה גדול כל כך, ולבחון כיצד יהיה באפשרותה לסייע למספר גדול במיוחד של קשישים שיזדקקו לעזרה בהתמודדות עם קשיים פיזיים ומנטליים.
אלא שהבחירות המדיניות והצבאיות של איראן המיטו עליה לחץ בינלאומי כבד, שמשפיע עמוקות על כלכלתה. העיצומים מקשים על הממשלה להקצות כספים לתוכניות ארוכות טווח כאלה, ומחקרים מצאו שהם גם משפיעים ישירות על האזרח הפשוט. כך למשל, סקרים שבוצעו במשקי בית באיראן מצאו כי העיצומים השפיעו לרעה במיוחד על האוכלוסייה המבוגרת, בדגש על מי שאין לו פנסיה מסודרת. בנוסף, מכיוון שפעמים רבות קשישים נשענים על סיוע משפחתי, הפגיעה הכלכלית בכלל המדינה פוגעת ביכולתם של אזרחים לעזור לקרוביהם הקשישים.
חוקרים סבורים כי הממשלה האיראנית נדרשת לנקוט כבר כיום צעדים משמעותיים כדי להתמודד עם המשבר המחריף, בייחוד בתחום הפנסיות ורשת הסיוע הסוציאלית לקשישים. אומנם הממשלה מנסה להתמודד עם התופעה, אך אמצעיה מוגבלים. בשנת 2020 גובשה מדיניות מסודרת לאזרח המזדקן, שכללה התייחסות להעלאת המודעות החברתית לסוגיה, שימור היכולות הקוגנטיביות והפיזיות של אזרחים מבוגרים, חיזוק התמיכה הסוציאלית, ותמיכה כלכלית במוסדות שיסייעו לאזרחים מבוגרים. על הנייר, מעירים מומחים, מדובר בתוכנית טובה. השאלה היא אם תיושם במלואה, וכמה כסף יש לאיראן להקדיש לה נוכח המצב הכלכלי הקשה במדינה, העיצומים הבינלאומיים וההשקעה הנרחבת בתחומים כגון טרור גלובלי ותוכנית הגרעין.
הרבה מאוד יכול להשתנות גם סביב עליית הממשל החדש בארה"ב. אם הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ינקוט מדיניות נוקשה כלפי איראן, ואפילו יפעיל קמפיין של "מקסימום לחץ" עליה מתחילת כהונתו "כדי להוריד אותה על ברכיה" – כפי שכבר דווח בתקשורת האמריקנית – הדבר לא יסייע לממשל בטהרן מול אתגרים פנימיים מסוג זה.
בינתיים, מומחים מציעים שאחת הדרכים להתמודד עם המשבר היא לנצל בצורה נכונה יותר את כוח העבודה הקיים באיראן. הם מתכוונים בפרט לשיעור ההשתתפות הנמוך של נשים במשק, שהגדלתו עשויה להגביר את הייצור המקומי ולסייע בהתמודדות עם בעיות ההזדקנות בטווח הבינוני. הבעיה, כמובן, היא שמדיניות לקידום נשים אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של איראן, והיא גם מתנגשת במידה מסוימת עם הרצון לעודד ילודה גבוהה בחברה מסורתית. לא במקרה, נשים איראניות שהתראיינו לתקשורת הבינלאומית הביעו חשד כי מדיניות עידוד הילודה בטהרן נועדה לשמור את הנשים "במקום הראוי להן, בבית", כדבריהן.
האמירה הזאת משקפת את היחס הכללי של האזרחים האיראנים כלפי ההנהגה שלהם בסוגיה הזאת, לצד חוסר הנכונות שלהם לציית להפצרות של ח'מינאי או לשתף פעולה עם תוכניותיו לעידוד הילודה. המנהיג העליון עצמו מצהיר שוב ושוב על הבעיה, מגבש תוכניות, מענקים ותמריצים נוספים – אך העם מתעלם ממנו. זו עדות נוספת לניתוק של חלקים גדולים באוכלוסייה האיראנית מההנהגה השמרנית והקיצונית במדינה, ולהתנכרות של ההנהגה משדרות שלמות של העם באיראן.
הנה למשל דברים שאמרה גויה, תושבת טהרן, לרשת תקשורת צרפתית על אחד החוקים החדשים לעידוד ילודה ונגד הפלות: "זה מגוחך, ההתערבות בחייהם הפרטיים של האזרחים. במקום לפתור בעיות כלכליות, הרשויות רוצות להתערב עוד בחיינו. זה לא עניינם, זו החלטה שלי. אנחנו מורגלים בהגבלות במדינה הזאת, ונמצא דרך לעקוף אותן".
אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי
