במשך השנה החולפת נלחם גלעד אך מאות ימים בעזה ובלבנון. את הביקורת שצבר על התנהלות הלחימה הוא תרגם בין הסבבים להקמת תנועת "המילואימניקים – דור הניצחון" שהוא עומד בראשה, כדי לדחוף את צה"ל להכרעה בזירות השונות.
בד בבד הוא החל לחשוב על היום שאחרי המלחמה, וכיצד המדינה תיראה. במהלך הלחימה בגבול הצפון שוחח אך עם חברי כיתות הכוננות של הקיבוצים הרבים בקו העימות, ואלה סיפרו לו כי תושבים רבים לא יחזרו לבתיהם גם אחרי המלחמה. לטענתם, התושבים הוותיקים, אלה שנחשבים דור שני ושלישי למקימי המושבים והקיבוצים – יחזרו בוודאות משום שמבחינתם זה הבית שלהם, אך אלה שהגיעו בשנים האחרונות, משיקולים של איכות חיים ורצון להתרחק מהמולת המרכז – צפויים לשוב באחוזים קטנים בהרבה.
"הסתכלתי על הלוחמים שאיתי, אנשים צעירים, מלאי ערכים וציונות, ואמרתי לעצמי: אחרי שנסיים את המשימה שלנו במלחמה והשבת הביטחון לצפון, נתייצב למשימה הבאה – חיזוק היישובים בצפון הארץ", אומר אך, רב־סרן ומפקד פלוגה במילואים.
מאז, וכבר תקופה ארוכה, פועל אך לרתום אליו מילואימניקים רבים, שמבינים את חשיבות ההתיישבות באזורי הספר ובמרחבים סמוכי הגדר בכל המדינה: קו העימות בצפון, עוטף עזה, מרכז הגליל, בקעת הירדן והר הנגב. אך שואף לייצר קהילות של מילואימניקים שיבואו יחד ליישוב הספר. "הציבור שמשרת מוכן לבוא ולהשקיע באזורים החשובים האלה", הוא אומר. "תחושת הביחד תעזור לנו בזה, וכבר יש כמה קבוצות שפנו אלינו עם רצון להתיישב באזורים מסוימים".
בחודשיים וחצי החולפים החל אך לנסות לרתום למהלך גם את משרדי הממשלה. לדבריו, החטיבה להתיישבות, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, ושר התפוצות עמיחי שיקלי התגייסו למערכה.
"בעוטף עזה, בעוטף לבנון, בבקעה, בגליל ובנגב – חלוציות והתיישבות הם צו השעה", אמר השר שיקלי למקור ראשון. "כדי לחזק את חבלי הארץ שנפגעו במלחמה וכדי להיערך לאתגרים הבאים, דרושים לנו צעירים שיתקעו יתד ויקימו את בתיהם באזורים האלה. בחודשים האחרונים צצו יוזמות רבות ומבורכות של אנשי מילואים שביקשו להקים גרעיני התיישבות, ואנו פועלים כדי לסייע להם מול כלל הגורמים הרלוונטיים, החל במשרדי הממשלה וכלה בראשי מועצות וגורמי שטח, כדי לתרגם את החזון למעשה".
גלעד אך: "הציבור שמשרת מוכן לבוא ולהשקיע באזורים החשובים האלה. תחושת הביחד תעזור לנו. כבר יש קבוצות שפנו אלינו"
גורמים המעורים במהלך מסבירים כי מדובר ב"שידוך" של קבוצות המילואימניקים ליישובים בכל רחבי הארץ, שמזהים כבר עכשיו קושי של התושבים לחזור גם כאשר שהמצב הביטחוני יאפשר זאת. בעבור אותם אנשי מילואים ובני משפחותיהם, מדובר בהמשך של אותה משימה לאומית, הפעם בפרק האזרחי ובלי מדי צה"ל.
יעקב סאטלר, מפקד פלוגת הנדסה במילואים שנלחם בעזה ובלבנון והועבר בין כמה חטיבות בגלל המחסור בכוחות הנדסה, הבין את חשיבות היוזמה דווקא מתוך נקודת המבט שלו כלוחם: "האויב לא מתרגש מזה שהורגים לו לוחמים ולוקחים לו אמצעי לחימה, אלא רק כשלוקחים לו שטח ומראים לו שהניסיון שלו להבריח אותנו נכשל, ואף גרם לעוד אנשים להגיע לשם", הוא אומר. "לכן אנחנו צריכים ליישב יותר מבדרך כלל. ניסו להכריע את העוטף וצריך ליישב שם, ניסו לפגוע בתושבי הצפון אז צריך לחזק שם, וגם בבקעת הירדן והערבה".
משה קוויט: "ברור שבמקום שתהיה התיישבות יהיה ביטחון, וצריך שיגיעו אנשים למקומות האלה. זאת הדרך היחידה"
לדבריו, "אחד ההפסדים שהכי צרובים לאויבים שלנו הוא מלחמת השחרור, 'הנכבה' כפי שהם מכנים אותה, ומלחמת ששת הימים. בשתי המלחמות לקחנו לו המון שטחים, ולכן הוא זוכר אותן לרעה. גם עכשיו אנחנו צריכים להכריע את הרצון שלהם להילחם בכך שהאויב רואה שכל מה שהוא מנסה לעשות, הוא ישיג את ההפך. אם הוא ניסה להכניע את תושבי בארי וכפר־עזה, ובסוף הם יכפילו את עצמם, זה יגרום לו לחשוב פעמיים. כמו שבונים ומגדילים את שדרות, אופקים ונתיבות עכשיו, כך להמשיך לחזק ולבנות בכל מקום".
סאטלר עצמו בדרכו לקנות דירה בצפון. "אני מאוד אופטימי לגבי העתיד שלנו. האוכלוסייה פה רק גדלה למרות הקשיים. הרבה עולים מבינים שישראל זה המקום בעבורם. אני מכיר המון אנשים שהיו רוצים להצטרף".
משה קוויט, סגן מפקד גדוד מגן דוד, שקולט לוחמי מילואים בוגרי נצח יהודה, שירת במהלך השנה החולפת בכל הגזרות – רמת הגולן, גבול הצפון ולבנון, יהודה ושומרון ועזה. בתחילת המלחמה הוא הגיע לכנס שארגן גלעד אך, ודיבר איתו על הרצון והצורך לפעול בעוצמה גם מעבר לגבול הצפוני. "לשמחתי, הצבא והמדינה הלכו לכיוון הזה ונכנסנו לשם. ברור לכולם שזאת הדרך היחידה – כדי להכריע מלחמה צריך לכבוש שטח ולטהר אותו".
כתושב בקעת הירדן, קוויט פועל לכך שגרעיני ההתיישבות של המילואימניקים יגיעו גם לאזור שלו. "לכאורה יש פה שלום, אבל זה לא ככה. ברור שבמקום שתהיה התיישבות יהיה ביטחון, ואיפה שאין התיישבות לא יהיה ביטחון. הם תלויים אחד בשני, וצריך שיגיעו אנשים למקומות האלה.
"אנחנו לא חיים פה עם שכפ"ץ וקסדה על הראש", מבהיר קוויט, "אבל חשוב שאנשים שמגיעים לפה יבינו שזה מקום עם אתגרים גיאוגרפיים וביטחוניים, ושאם הם בעצמם לא יהיו שם, אז המצב הביטחוני יהיה אחרת. זה לא שמרגישים את זה כל יום, יש פה המון יתרונות ואיכות חיים גבוהה. אני קורא לכל מי שיכול ומחובר לרעיון להגיע ולחזק את יישובי הספר בכלל ואת בקעת הירדן בפרט. האזור הזה מתפתח, וחייבים פה אנשים אידיאליסטים שיבואו ליישב את המקום".
"עם ישראל התברגן"
יניב גולן, רכז במכינה קדם־צבאית בעמק חפר ומפקד פלוגה בחטיבת כרמלי, רואה בסוגיית ההתיישבות מדד לאומי: "נכשלנו כחברה", הוא סבור. "חווינו פה תרדמת לאומית בהזנחת ההתיישבות בעוטף ובחקלאות – וכולנו אשמים כאומה, לא רק ראשי המדינה והצבא. הזנחנו את הערכים של האמונה בצדקת הדרך ובציונות. עם ישראל התברגן, נשאר לגור רק במרכז הארץ, ושכח את העבודה החקלאית ברמת הגולן, בנגב, בעוטף ובנקודות שצריך לחזק. הלקח שלי הוא שהיכן שלא יהיו התיישבות וחקלאות, גם הצבא לא יגיע. ביטחון הוא הרבה עוצמה צבאית, אבל גם התיישבות וחקלאות".
יניב גולן: "חווינו פה תרדמת לאומית בהזנחת ההתיישבות בעוטף ובחקלאות – וכולנו אשמים כאומה, לא רק ראשי המדינה והצבא"
לדברי גולן, הוא ואשתו סיכמו שאחרי השליחות החינוכית שהם מצויים בה כעת הם ימשיכו למשימה הבאה בסְפר, אך טרם החליטו אם יעברו לנגב או לצפון הארץ. לדבריו, "זה משהו שכולנו כחברה צריכים לעשות. כבר עכשיו המדינה צריכה לתת למילואימניקים קידום בדירה למשתכן ומחיר מטרה".
הוא מציע רעיון נועז: "שהממשלה תכריז שהבנייה בגוש דן נעצרת בשנים הקרובות. אני יודע שזה נשמע נאיבי, אבל כלקח מהמלחמה צריך לדרבן את הזוגות הצעירים לצאת משם ולגור באזורי הספר, ואז הצבא יהיה שם יותר מעורב".
לדעתו, "צריך להניח את התשתית לזה כבר עכשיו, ולהכניס לשיח ולתודעה שההתיישבות חזרה לאופנה. צריך שהחלוצים יתחילו את זה כבר עכשיו. דור הניצחון הוא לא רק בשדה הקרב אלא גם בהתיישבות. צריך קודם לחזק ולא מיד להקים חדשים, קצת צניעות. אנחנו יודעים שלא כל התושבים יחזרו לעוטף ולגבול הצפון, וצריך להעלות את זה לתודעה. יש צימאון לזה ויש גרעינים שהוקמו לפני המלחמה, וצריך לרתום אותם לזה. עם התלמידים שלי במכינה אני מדבר על התרומה למדינה לא רק דרך הצבא. אנחנו מחזקים את כל מה שביכולות שלנו לחזק. יותר מדי שנים הזנחנו את ההתיישבות והחקלאות, ובסוף המחרשה קובעת את הגבול".
"היה לנו טקס עם משפחות ארבעת הנופלים של החטיבה", מספר גולן, "אביו של שובאל בן־נתן ז"ל עלה ואמר: 'ידוע שיש לחצים חיצוניים מלמעלה, ולכן חשוב שכנגד הלחץ הזה יהיה על המנהיגים שלנו לחץ מלמטה – מהעם ומהמילואימניקים שיש להם צדקת דרך ורוח'. זה הולך איתי עד עכשיו".
