בקצה מסילת הרכבת באושוויץ־בירקנאו התקיים ביום שלישי טקס זיכרון שחתם את הכנס בן היומיים של איגוד הארגונים היהודיים באירופה, EJA. הנקודה הזו היא המקום שבו מסתיים מסעה של האנטישמיות – אם לא עוצרים אותה בזמן, אמר בטקס הרב מנחם מרגולין, יו"ר איגוד הארגונים.
בזה אחר זה, תחת השמיים האפורים של פולין, בקור צובט שמנכיח חלקיק זעיר מהייסורים שספגו כאן יהודים מידי הנאצים, הדליקו המשתתפים שנאספו מרחבי אירופה נרות, והניחו זרי פרחים. היו בהם חברי פרלמנט, ראשי אוניברסיטאות, וגם שני קציני משטרה גרמנים במדים.
במשך חודשים ארוכים עמלו באיגוד להביא לכאן מקבלי החלטות אירופאים, כדי שישמעו את המצב במלוא חומרתו הדחופה. "השנה היה קשה יותר להביא אנשים. לא כולם רוצים להזדהות עם העם היהודי", מתאר הרב מרגולין בדרך חזרה ממחנה ההשמדה אל קרקוב, בזמן שצריפי העץ וגדרות התיל, העדויות החיות למפעל רצח העם השיטתי, עוד ניבטות מחלון המכונית הנוסעת.
בשורה התחתונה של הכנס השבוע, עלתה דרישה להכריז על מצב חירום בן שישה חודשים. "תקנות חירום, כמו כאלו שמחוקקים לנוכח משבר כלכלי או מגפה", מתאר מרגולין. "גל השנאה ששוטף את אירופה בשנה האחרונה, והסכנות שיהודים מתמודדים איתן ברחוב בלי תגובה רצינית של הרשויות, מצדיקים משהו דרקוני יותר מהצהרות ודיבורי סרק".
לדבריו, התקנות צריכות לכלול מדיניות של אפס סובלנות לאנטישמיות. "יד ברזל. זה אומר נוכחות משמעותית של משטרה במקומות מיועדים לפורענות. במקומות של נוכחות יהודית. זה אומר שכל הפגנה (פרו־פלסטינית, הכ"ח) צריכה לקבל רישיון מראש, עם כללים מאוד ברורים מה מותר ומה אסור לעשות. הנחיות ברורות מה ייעשה למי שבמהלך ההפגנות האלה יסית או יקרא לפעולה אלימה.
הרב מנחם מרגולין בטקס באושוויץ, השבוע
"צריך להיות תובע ייחודי בכל מדינה שמתעסק בנושא של אנטישמיות. לא יכול להיות מצב שאנחנו תובעים סופר בלגי שכתב שמתחשק לו לדחוף סכין בגרון של כל יהודי שהוא פוגש ברחוב, וצריכים לשכנע את התובע ואת השופטים לדון בזה בכלל".
התביעה לתקנות חירום מופנית אל הרשויות. "האיחוד האירופי, ראשי ערים, ראשי אוניברסיטאות, ולמעשה אל כל אחד שנמצא בעמדת כוח".
עד כמה אתה אופטימי שהדרישות אכן יאומצו?
"אני לא נביא. התפקיד שלנו הוא לוודא שהמנהיגים יבינו שזה רציני. אני חושב שאם הם יבינו, הם ינקטו צעדים משמעותיים יותר. לפוליטיקאים יש נטייה לטפל רק במה שדחוף. כשהיו המהומות באמסטרדם, כשזרקו שם יהודים לתעלות והכו עד אובדן הכרה, היה פתאום גל של שרים שרצו לנסוע לאמסטרדם ואמרו שזה חשוב, ושאלו מה עושים. אבל מה עם יהודים שהותקפו שלושה ימים אחר כך באנטוורפן? חטפו מכות סתם ואף אחד לא עשה שום דבר? חובתנו לצעוק הצילו. לזעזע את האירופאים כדי שהם יזיזו את עצמם".
אני מזמין לילדיי מוניות
יום לפני כן, ממש עם פתיחתו של הכנס באולם בית מלון הדור בקרקוב, הפנה הרב מרגולין כמה שאלות לקהל. הרב ביקש ממי שחושש לחייו, להרים יד. ממי שסבור שהבית שלו לא יהיה עוד מקום בטוח בעבורו בעוד שלוש־ארבע שנים, להרים גם הוא את ידו. רבים באולם אינם יהודים. הידיים המורמות בודדות. אני שואלת אותו מה היה קורה, אילו היה מפנה את השאלות לקהל יהודי־אירופי.
"99 אחוזים היו מרימים את היד. רציתי שבאי האירוע יהיו מודעים לכך שיש היום 3 מיליוני יהודים באירופה שחיים בחשש יומיומי. גם אני, אילולא הייתי רב קהילה בבריסל ובעל תפקיד, לא הייתי נשאר כאן. האנטישמיות ברחובות היום היא הגרועה ביותר מאז ליל הבדולח, ונראה שזה הולך ומחמיר".
היית אורז את המשפחה וחוזר ארצה?
"ברור. אני מטיף לכל יהודי שאני פוגש בבריסל לרכוש דירה בישראל. אז אני מתנצל אם בגללי אולי מחירי השכירות בארץ עולים, אבל ישראל, עם כל מה שמתחולל בה, היא המדינה היחידה שמחויבת לשמירת חייהם של היהודים. ולכן אני אומר ליהודים כאן – תדאגו שתהיה לכם אלטרנטיבה. אל תהיו מופתעים פתאום כשהיום יגיע".
ואם תקנות החירום שאתם מבקשים לא יתממשו?
"נראה יותר ויותר יהודים עוזבים את אירופה לישראל. זה יהיה משמח שיהודים עולים ארצה, אבל מצער שלא מהסיבות הנכונות. אנשים נורמטיביים לא אמורים לחוש סכנה לחייהם כשהם הולכים ברחוב.
"אתן לך דוגמה: אני מוציא היום המון כסף על מוניות לילדים שלי, כדי שלא ישתמשו בתחבורה ציבורית. ילד בעל חזות יהודית בבריסל, הסיכוי הוא 50 אחוזים שיקבל מכות או הצקות בדרך הביתה. זה הזוי. הדבר היחיד שמאפשר ליהודים באירופה לא להרגיש שהם ב־1938, הוא קיומה של מדינת ישראל. אילולא מדינת ישראל, התחושה הייתה של 1938".
ראינו בפרעות באמסטרדם תופעה שאתה מדבר עליה כבר תקופה, והיא ההתעלמות המשטרתית. אתה רואה אפשרות שזה ישתנה?
"אני חושב שאילו המשטרה באמת הייתה יודעת מה עומד לקרות באמסטרדם, הם היו פועלים אחרת. כולם שוגים. גם צה"ל ב־7 באוקטובר. ראינו קבלת אחריות מיידית בהולנד על ידי המלך, ראש הממשלה, מנהיגי הקואליציה, מפקדי המשטרה, אשר אמרו מיד שהם מתביישים בחוסר התגובה שלהם. אנחנו צריכים לוודא שהאחריות הזו תמיד תהיה שם. אני לא רואה גורם אחר מלבד הארגונים היהודיים שמעמיד את המראה לפני העיניים שלהם ואומר: תעשו מה שצריך לעשות".
אתה חושב שבמובן מסוים אתה מהווה קול לציבור אירופי שלא תקין פוליטית בעבורו לדבר נגד מהגרים או מפגינים?
"אני לא מדבר נגד מהגרים או מפגינים, אני מדבר נגד התנהגויות של אנשים. אם תסתכלי על התמונות של ההפגנות, תראי שחלק נרחב מאוד מהמפגינים הם לא מוסלמים. הם אירופאים, לבנים, מתורבתים כביכול. אני נגד אנשים שמתנהגים לא בסדר, שקוראים לאלימות או מבצעים אותה, ולא משנה מאיזה רקע הם מגיעים".
"יהודים לגז" עבר בשתיקה
ביום שני, במהלך פאנל בכנס שעסק בחינוך, עלתה המציאות המורכבת של סטודנטים יהודים צעירים באוניברסיטאות באירופה. אמילי זרביב, נשיאת איחוד הסטודנטים היהודים בצרפת, תיארה כיצד אנטישמיות קיבלה לגיטימציה מצד דמויות ציבוריות שאירחה אוניברסיטת "סיאנס פו", אשר העבירה מסר ברור לסטודנטים היהודים שהם אינם רצויים.
גד דשאי, נשיא שותף של איגוד הסטודנטים היהודים בבלגיה, תיאר כי הוא עצמו הותקף באלימות "כי מישהו זיהה אותי כראש עמותה יהודית. דבר לא השתנה מאז שהותקפתי. רשויות האוניברסיטה לא פעלו נגד התוקפים. הרשויות חוששות מתגובת נגד מצד סטודנטים פרו־פלסטינים, ולכן נמנעות מהגנה על הסטודנטים היהודים. אגודות לא־יהודיות מחרימות את הסטודנטים היהודים, מה שמוביל לבדידות בקמפוס". במענה לשאלה מהקהל, הוא מתאר כי כבר כעת, רק בוגרים בודדים מכיתתו בתיכון נרשמו למוסדות אקדמיים במדינה שגדלו בה; רובם המוחץ הלכו ללמוד במדינות אחרות.
אולם במהלך אותו פאנל, ניתן היה גם לראות את תגובות חלק מהרשויות לטענות הקשות – תגובות שהגיעו מצד הנציגים שניאותו לבוא וליטול חלק בכנס שעוסק באנטישמיות, לא מצד כאלו שמתכחשים לתופעה.
כך, פרופ' ג'רלדין ראוך, נשיאת האוניברסיטה הטכנית בברלין, אמרה לשני הסטודנטים כי יש בין המפגינים באוניברסיטאות סטודנטים שדואגים לקרוביהם בעזה. "אני שומעת טענות כמו שלכם גם מסטודנטים פלסטינים. המפגינים הם לפעמים אנשים שבאים מחוץ לאוניברסיטה", הוסיפה, "ולכן אין למוסד איך לפעול נגדם".
גם ראשת אוניברסיטה מקרקוב זוכה למחאות נמרצות מסטודנט בקהל, שאומר שכאשר רוססה בשערי האוניברסיטה כתובת גרפיטי שקראה "יהודים לגז", לא נראה שבאוניברסיטה ייחסו לכך את החשיבות הנדרשת. בשיחה בחוץ, סטודנטית מאנגליה מוסיפה בהתפעמות כי ראתה תמונות חטופים תלויות בשלמותן בקרקוב. "אצלנו", היא אומרת, "הן נתלשות מיידית".
פרופ’ מארטן באודרי מאוניברסיטת גנט בבלגיה מתאר את הלחץ החברתי הפנימי בקרב הסגל. "לאחר 7 באוקטובר נחשפתי לתגובות מטרידות, לא רק מצד קולגות אלא גם מכיוונם של אלו שנחשבו בעיניי קולות מתונים ונאורים. הלחץ שהופעל על האוניברסיטה היה עצום: תחילה נשיא האוניברסיטה יצא נגד קריאות לחרם (על ישראל), אך בסופו של דבר נכנע ללחצים. דו"ח זכויות האדם באוניברסיטה קבע שיש לנתק את כל הקשרים עם אוניברסיטאות ישראליות, תוך קריאה לחזק אוניברסיטאות בגדה המערבית – אזורים שבהם לחמאס יש נוכחות חזקה, ושיהודים ישראלים לא יכולים להימצא בהם כלל.
"זהו סטנדרט כפול מקומם. כשניסיתי לקדם מכתב נגד החרם על אוניברסיטאות ישראליות, גיליתי שקשה לגרום לקולגות לחתום עליו. חלקם לא הסכימו, וזה לגיטימי, אבל רבים אחרים הביעו תמיכה בפרטי וסירבו לחתום בגלוי. הם חששו מסנקציות ומהשלכות אישיות, ואני יודע שניסו להשתיק אותי ולהביא לפיטוריי בגלל דעותיי הציוניות".
פרופסור קריסטר מאטסון, מומחה לתהליכי רדיקליזציה משוודיה בעל זקן לבן ועיניים מאירות, נותן לסיום הקשר היסטורי מעורר מחשבה. הוא אומר על הבמה כי אנטישמיות אינה עוסקת כלל ביהודים אלא בדמיון של האנטישמים. אלו שתמיד מוצאים דרכים להציג את היהודים כמי שמגלמים את הרוע בכל תקופה היסטורית, את המנוגד למה שנתפס באותה עת כטוב.
כך, בתקופה שבה הנצרות חשובה, היהודי היה אנטי כרייסט, וכאשר הלאומיות היא ערך חיובי – היהודי נחשב לקוסמופליטי, איש העולם הגדול. "כיום הטוב המוחלט הוא זכויות אדם, אז ישראל מואשמת בהפך מכך".
אושוויץ, אומר פרופ' מאטסון, "הייתה מפעל החלומות הנאצי להעלמת היהודים מאירופה. כשקוראים היום ברחובות 'לא רוצים ציונים פה', זה המשך של אותו נתיב שהתחילו בו אז".
