מזל טוב, אלון, על בחירתך המחודשת. לפני הכול אני חייבת לשאול אותך בכנות: אחרי 11 שנים בראשות העיר, ואחרי שנה מורכבת כל כך, המשפחה לא אמרה לך "די, מספיק"?
"אחרי 7 באוקטובר לא התפנו מהעיר חמישה מתוך שבעת ילדיי. הם התנדבו פה במשך שלושה שבועות בחלוקת מזון, בעבודה עם חיילים, בדוברות לרשתות זרות ועוד. הם התנדבו עד שאחת הבנות כמעט נפגעה מרקטה. הילדים שלי גדלו בבית של שליחות ציבורית. אומנם אני יותר מפורסם, אבל אשתי נורית, שהיא מנהלת אולפנה בבאר־שבע, מוסרת את נפשה כבר שנים רבות על חינוך של אלפי תלמידות. הם רואים את זה בבית והתרגלו".
הבחירות היו אמורות להתקיים לפני שנה וחודש. איפה היית בתאריך שבו היו אמורות להתקיים הבחירות, אחרי שהכול השתבש?
"בשבועיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר אשתי הייתה אצל ההורים שלה בבאר־שבע, ולאחר מכן היא עברה למלון ורט בירושלים. שתי הבנות הצעירות למדו במוסדות החינוך שפתחנו בירושלים. בת אחת עשתה שירות לאומי כקומונרית בהר־חומה, ואחת למדה באותה תקופה במדרשה באזור – ולכן ירושלים התאימה לנו. המציאות הייתה מוזרה. אשתי קמה כל בוקר בחמש כדי להגיע לאולפנה. היא לא פספסה יום אחד. אני שוטטתי בכל הארץ בין 120 מלונות שבהם היו תושבי העיר, וכמובן בשדרות. השבת חיברה את המשפחה".
לפני שנתיים וחצי הייתי בסיור מעמיק בעיר. פארקים מקסימים, מרכזי חינוך חדישים והרבה מאוד בנייה. מה קורה בה היום?
"אותה עיר, אותם סבים וסבתות שבשנות החמישים אף אחד לא היה מוכן לקרוא להם 'חלוצים' והפכו להיות דוגמה ומופת לציונות, להיאחזות בעיר ולהמשך פיתוח למרות כל הקשיים. לשדרות הגיעו בחודשים האחרונים יותר מאלף תושבים חדשים, ואנחנו בונים עוד 7,000 יחידות דיור. אנשים מחוברים לשדרות בגופם ובנפשם.
"נאבקנו כדי לקבל תקציבי פיתוח לעיר ותקציבי ביטוח לאומי וחוסן לתושבים. אנחנו זוכים לשיתוף פעולה מכל השרים, מראש הממשלה ומשר האוצר, שבשנה האחרונה היה זמין לנו 24 שעות ביממה. הוא פתר כל בעיה לשדרות ולכל העוטף".
יש אנשים שלא חזרו לעיר?
"יש מאתיים משפחות שאני מקווה שיצליחו להתגבר על הקושי והפחד ולחזור לגור כאן".
בשנים האחרונות דיברת נגד המושגים "סבבים" ו"טפטופים". בסיור בשדרות אמרת ש"מכניסים עוד פועלים מעזה, אני מקווה שזה לא יתפוצץ לנו בפרצוף".
"קודם כול, לצערי זה התפוצץ לנו בפרצוף. אותם שרי ביטחון, ראשי הממשלה, אלופי פיקוד ורמטכ"לים שקראתי להם כל השנים לרדוף את המחבלים ולהוציא לפועל מבצעים נרחבים בעזה לא הקשיבו לי. אני חושב שיש הרבה אנשים שמאז 7 באוקטובר התפכחו מהקונספציה שהם חיו בה, אבל בשבוע האחרון אני שומע אמרות של יואב גלנט ושל בכירים בצה"ל שמנסים לשווק לנו עוד פעם את הבלוף הזה שאפשר לצאת מעזה. מי שיוציא את צה"ל מעזה יפקיר את תושבי שדרות והעוטף. אני דורש שליטה ישראלית מלאה וקבועה בצפון ובמזרח הרצועה כדי להגן על תושבי שדרות והעוטף. חייבים להחזיק בשטח הזה, הוא חייב להישאר שטח השמדה, ואנחנו צריכים שם את צה"ל בלי עזתים".
העם בישראל יכול לשאת רצועת ביטחון?
"זו לא שאלה אם העם יכול לשאת מציאות כזו. מנהיגים לא צריכים להסתכל כל הזמן על אחוז ההצבעה ומה האזרחים יגידו. מנהיגים צריכים לעשות מה שנכון לעם שלהם. הדבר הנכון לעשות לעם ישראל הוא להגן על תושבי הצפון, הדרום, יהודה ושומרון, ולהעניק להם ביטחון כמו זה שיש לכל אזרחי מדינת ישראל".
הקמתם אנדרטה מרשימה במקום שבו הייתה תחנת המשטרה.
"היה לי חשוב מאוד שנחנוך את האנדרטה הזאת, אנדרטת זיכרון וגבורה, דווקא ב־7 באוקטובר. העיר ספגה המון אבדות – תושבי העיר, אורחים ואנשי כוחות הביטחון. האנדרטה הזאת נועדה שנזכור את אלה שלצערנו אינם איתנו, שנהיה ראויים להם.
"אני תמיד משתדל לעשות טוב. אבל מ־7 באוקטובר אני כל הזמן חושב איך אנחנו יכולים לעשות את הדברים טוב יותר למענם ולזכרם. אנחנו נמשיך ללכת בדרך הגבורה. המאבק עם האויבים שלנו לא יסתיים היום או מחר. משחר ההיסטוריה האויבים שלנו לא רוצים אותנו כאן, והתשובה שלנו היא להמשיך לפתח, לגדול ולהיאחז פה".
יש לחישות שאתה לוטש עיניים לזירה הארצית. יש כוונות כאלה?
"אני מודה לא־ל על הזכות להיות פה ב־11 השנים שחלפו, ובעיקר בשנה המורכבת והקשה הזאת, ואני מבטיח לתושבי שדרות שבחרו בי ברוב עצום שאת כל מה שעשיתי למענם בשנים האחרונות נעשה ביתר שאת יחד איתם ועם הנהגת העיר. לגבי פוליטיקה ארצית – ימים יגידו".
מה אתה מתכוון לקדם בשנים הקרובות?
"אני משתדל לשבור תקרות זכוכית. אבא שלי נפטר ממחלת הסרטן לפני שהפכתי להיות ראש עיר. הוא עבד קשה מאוד מהבוקר עד הלילה, ואמר לי שהגאווה הכי גדולה שלו היא שבנה לנו תשתית, שלנו יהיו יותר אפשרויות משהיו לו. אני קם כל בוקר, הולך למשרד ומה שמעניין אותי זה כיצד הדור הבא של שדרות יקבל יותר אפשרויות בחינוך, בתעסוקה ובאיכות חיים.
"הדבר השני הוא לבנות עוד ועוד יחידות דיור. הלוואי שנוכל לבנות לכיוון דרום, עד הגדר ואף מעבר לה. הדבר השלישי, והאמת היא שזה הדבר הראשון, הוא להודות לקדוש ברוך הוא על כל הטוב, לשמור יותר תורה, לקיים יותר מצוות ולהשקיע יותר באשתי ובמשפחה".
מה סוד החוסן של שדרות? אתם עובדים על עמוד השדרה הנפשי שלכם כבר הרבה שנים.
"נכון. בשנה האחרונה מרכז החוסן שלנו גדל כי הטראומה והקושי התפרצו באופן חסר תקדים. המרכז גדל מחמישים מטפלים למאתיים, ואנחנו מקימים מרכזי חוות טיפוליות וגם מרכזי חוסן בבתי הספר. עם כל זה, אני מאמין שהבראת הנפש היא לא רק לעסוק בשיקום אלא גם בפיתוח וביוזמה. בעת צרה כל אחד יכול לעזור לחברו. ראינו את זה בתקופה הקשה הזאת, וזה מה שמיוחד בעיר שדרות.
"אתמול חזרתי מהלוויה, והבת שלי אמרה לי שזה מדהים לראות כיצד בשדרות כל אחד מרגיש את הצער של האחר ואת השמחה של האחר, כיצד הוא רוצה להיות חלק ממנה. אני חושב שזה הדי־אן־איי של העיר הזאת, בגלל זה היא כל כך חזקה. שדרות היא גם עיר אמונית. אנשים מאוד מאמינים בקדוש ברוך הוא, וזה מה שנותן להם את הכוח".
אולי היא מיקרוקוסמוס של המדינה?
"ודאי. בחלקים מהתקשורת כל הזמן מדברים על רוח חלשה, מנסים כל הזמן לדכדך את העם. לפעמים צריך לסגור את אמצעי התקשורת, לקחת את האוטו ולנסוע, לראות את העיר ואת האנשים, להתמלא בגאווה ולקבל כוח. המון אנשים שמסיירים בעיר שואלים אותי: 'מאיפה יש לכם את הכוחות האלה? איך אתם ממשיכים להתפתח?'. אני עונה להם שזה גם אצלם, זה בלב שלהם, זו הנשמה היהודית. רק נקשיב לה וניתן לה לפרוח".
אם יש עיר במדינת ישראל שהיא סמל לאיתנות ולתקווה, הרי שזו שדרות – עוד הרבה לפני טבח שמחת תורה, ובוודאי שגם אחריו.
