שנה חלפה מאז אותה פעימה ראשונה שבה שוחררו משבי החמאס 13 ישראלים חפים מפשע. אחריה, עוד פעימה ועוד פעימה: שבע בסך הכול. בין ה־25 ל־30 בנובמבר 2023, 80 נשים, נערים וילדים הוחזרו לביתם, אבל לא לחייהם – הטראומה מלווה אותה יום יום, מזה 417 ימים. ובכן, כיצד נראים חייו של חטוף משוחרר? איזה שיקום הוא עובר על מנת לחזור לשגרתו? איזה טיפול הוא מקבל? על איזה סיוטים הוא חייב להתגבר? מי אחראי על בריאותו הפיזית ועל שפיותו הנפשית?
"קשה מאוד לדבר על החטופים בלשון יחיד – לכל חטוף יש את הסיפור שלו, את המורכבות שלו", מסבירה אור צוברי, מנהלת אגף חרבות ברזל במשרד הרווחה, בריאיון למקור ראשון. "האגף הוקם לפני כמעט שמונה חודשים במטרה לתת מענה לנפגעי המלחמה, וביניהם למשפחות השבים ולחטופים עצמם. בפועל, תפקידי לעבוד בצורה מסונכרנת עם כל משרדי הממשלה כדי לייצר את המענה הכי הוליסטי ומותאם, שמתכתב עם צרכי החטופים".
אגף "חרבות ברזל" מורכב מעשרות עובדות סוציאליות שמלוות את השבים מאז שחרורם ועד היום. "הן חלק פעיל מתהליך השיקום", מבקשת לציין צוברי. "הרי השיקום מהטראומה מתחיל דווקא כשהסכנה חלפה – כל עוד הסכנה קיימת, קשה מאוד להתחיל את הטיפול. על פי הספרות המקצועית, השבים ומשפחותיהם נמצאים כיום במציאות של טראומה אקוטית מתמשכת – חוויה של כאב שלא נגמר. כל עוד 101 החטופים עדיין בשבי והמלחמה עדיין קיימת והסכנה עדיין ממשית, קשה מאוד להתחיל את תהליך השיקום. לכן אנו מנחים את העובדים הסוציאליים לשים לב למצב המטופלים, ולא להאיץ בשיקום. לא להאיץ לחזור לשגרה".
לדבריה של אור צוברי, לא ניתן להתייחס לחטופים המשוחררים כאל שאר המטופלים שמתמודדים עם מצוקה נפשית: מה שנכון לכולם, לא בהכרח נכון להם. "הרבה פעמים יש איזשהו רצון מאוד גדול לדעת האם הילדים ששוחררו מהשבי חזרו לבית הספר, האם הם חזרו לחוגים, האם הם חזרו להתנהגות שלפני השבעה באוקטובר, אבל לא בטוח שאלו המדדים שאנחנו צריכים לבחון בעיצומה של מלחמה", היא מציינת. "עוד לפני החזרה למסגרות, חשוב להחזיר לחטופים את האמון שאבד בשבעה באוקטובר. האמון בממשלה ובביטחון המדינה, לדוגמה. בלי אמון, קשה מאוד לחזור לשגרה רגילה".
ובכל זאת, סוגיית החזרה לשגרה אכן מעסיקה רבות את העובדים הסוציאליים, אשר פועלים יום ולילה – במיוחד מאחורי הקלעים – על מנת להבטיח לשבים התאקלמות מיטבית במסגרות השונות. "אנחנו בקשר עם המורות ועם המחנכים, מוודאים שיש קשר עם מערכת החינוך, שיש הבנה שילד שעדיין לא מתאים לו ללכת לבית הספר, הוא יכולה להישאר בבית", אומרת צוברי. "אנחנו עם האצבע על הדופק, עובדים יחד עם המשפחות ודואגים לכך ששגרת הילד ששוחרר מהשבי תתאים למצבו הנפשי".
עם זאת, לא רק ילדים ונערים שרדו את התופת וחזרו לביתם – גם נשים צעירות ומבוגרות שוחררו בחודש נובמבר 2023. לכן, משרד הרווחה החליט כי על העובדים הסוציאליים לקבל הדרכה לפי האוכלוסייה הספציפית אותה הם מלווים בתהליך השיקום. "יש דיפרנציאציה בהנחיה המקצועית, אבל בסוף המורכבות היא באמת ייחודית לכל משפחה", מבהירה צוברי. "אנחנו עובדים ממש בעבודה כירורגית. יש משפחות שאומרות שלא זקוקות לליווי וזה בסדר, זה לגיטימי, אבל ברגע שהן זקוקות, הן יודעות שאפשר להתקשר לעובדת הסוציאלית ולקבל את הליווי המתאים". לעיתים, הקשרים שנרקמים בין המטפלים למטופלים, מתגלים כמיוחדים ביותר. "אני יודעת על עובדת סוציאלית שנפגשת כל שבוע בבית קפה עם אחד מבני משפחת החטוף – זה רק מעיד על עומק החיבור".
לצד "סיפורי ההצלחה" המרגשים, האתגרים מולם משרד הרווחה התמודד בשנה האחרונה הם חסרי תקדים. לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. לאחר השבעה באוקטובר, אגף חרבות ברזל בנה מערך שלם שתפקידו היה לתת מענה לצורך חדש, שמעולם לא היה כמותו לפני בתולדות האנושות. "אין מחקרים שיכולנו ללמוד מהם", מאשרת מנהלת האגף. "בשנה האחרונה כתבנו מתווים שמבוססים על תיאוריות של טיפול בטראומה על רקע התעללות ובנינו תורה טיפולית חדשה שלמה תוך כדי פעולה, על סמך מה שראינו בשטח".
במילים אחרות – מה שנכון להיום, לא בטוח שיהיה נכון גם מחר ובטח שכבר לא נכון לאתמול. "הערכים שמובילים אותנו הם גמישות ויצירתיות. אנחנו לא מתבססים על הכלים הטיפוליים שיש לנו מלפני השבעה באוקטובר, אלא מייצרים כלים חדשים כל יום", מספרת צוברי. "העולם מתעניין מאוד בתורה המקצועית שכתבנו, וכבר לומד ממנה. בדיוק לפני שבוע, יועץ הבית הלבן לענייני חטיפות הגיע לסיור בארץ והגיב בפליאה כשגילה את המערך שהקמנו", מוסיפה בגאווה.
לטענתה של מנהלת אגף חרבות ברזל, על מנת להבין לעומק את נפשם של החטופים, חשוב שהמטפלים יבינו בראש ובראשונה כי מעולם לא באמת יולכו להבין אותם. הרי בעדויותיהם המצמררות והמטלטלות, החטופים המשוחררים סיפרו על הקשיים שעמם הצטרכו להתמודד בימי השבי. הם סיפרו על הרעבה, על כמות מוגבלת מאוד של מי שתיה, על תנאי היגיינה לקויים, על קושי לנשום במנהרות, על אלימות, על עינויים פיזיים, על השפלות, על פגיעות מיניות.
"כחלק מתהליך השיקום, יצרנו קהילת חטופים שחזרו מהשבי", משתפת אור צוברי. "השבים פנו אליי וביקשו שנקים עבורם מרחב בטוח ומשותף. אני חייבת לומר שממש מרתק ומדהים לראות אותם ביחד – יש משהו במבט שלהם, בהומור השחור, בשיח המשתף שהוא כבר צד משמועתי בתהליך הריפוי. יש להם שפה משלהם – מה שנקרא, זר לא יבין". וזה לא הכול. "יש לנו המון מחשבות על הקמת בית קבוע שלהם. מקום פיזי שיגרום להם להבין שהם לא לבד, שהם חלק ממשהו".
הפרויקט מרגש וחשוב, וללא תאריך תפוגה. "מבחינתנו, מבחינת משרד הרווחה, העובדים הסוציאליים ימשיכו ללוות את המטופלים כל עוד יהיה צורך בכך", מדגישה צוברי. "אנחנו כאן ונישאר כאן עבורם כל הזמן. אנחנו רואים התגייסות של החברה האזרחית ושל גופים באמת מאוד חשובים, אבל בסוף אנחנו נישאר פה לטווח הרחוק, ואנחנו נהיה לצד המשפחות. יחד עם המשפחות ועם שאר משרדי הממשלה, משרד הרווחה הוא זה שידאג תמיד לטובת חטופים ששבו לבתיהם".
כן, המסע אל החופש האמיתי מתגלה כארוך, קשה, כואב, טראומתי, אך מאופיין גם מרגעים קטנים ומרגשים. "התפקיד של העובדת הסוציאליות הוא לשבת בפתח הדלת, להיות תמיד נוכחת, ולהמתין לרגע שהמשפחה תחליט שהיא רוצה להיעזר ולתת לה להיכנס", מסכמת אור צוברי. "לפעמים זה קורה מיד ולפעמים זה לוקח הרבה מאוד זמן. יש איזושהי עובדת סוציאלית שבשנה האחרונה ניסתה שוב ושוב ליצור קשר עם חטוף משוחרר ומשפחתו, ללא הצלחה. רק לפני שלושה ימים, לראשונה, הם פנו אליה וביקשו ממנה עזרה". גם הפעם, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
