מול גדר המערכת בצפון, על מורדות ההרים הירוקים של הגליל, ניצבות עמדות שמירה שנבנו עוד בשנות השישים. כמו אז, גם היום מאיישים אותן מגיני הגבול – אך הפעם אלה בניהם של המתיישבים הראשונים, הממשיכים את המורשת בנסיבות שלא שיערו. בשנים שקדמו למלחמה הם היו חקלאים, בעלי עסקים ואנשי מקצוע. כעת, גם רגע אחרי ההכרזה על הפסקת אש בין ישראל ללבנון, הם עדיין חיילים במשרה מלאה, שומרים על בתים ריקים ומייחלים לרגע שבו משפחותיהם יוכלו סוף־סוף לחזור. אלו הם אנשי כיתות הכוננות, שחלקם התגייסו עם תחילת המלחמה ועדיין לא שוחררו, כבר 420 ימים.
"נראה שאיש לא הבין לעומק את רמת האיום שבפניה עמדנו", אומר מ', לוחם בכיתת כוננות בקיבוץ באצבע הגליל. "החזקנו ציוד בבית, היה לנו אימון שנתי וזהו. ואז הגיע שבעה באוקטובר והכול התהפך. נכנסנו למוכנות גבוהה לחדירה קרקעית של כוחות אויב, ותפסנו את עמדות השמירה שההורים שלנו, שהיו ממקימי הקיבוץ, בנו אחרי מלחמת ששת הימים. פתאום מצאתי את עצמי משפר מיגון של עמדות שאבא שלי בנה ב־68', ומוסיף להן שקי פק"ל מלאים בחול. ההרגשה הייתה שאנחנו עושים ציונות, הכי ציונות שיש. ידענו שזו התכלית של הקיבוץ שלנו, שהוקם דווקא בקרבת הגבול כדי ליישב את כל חלקי הארץ ולחצוץ מפני הפורענות".
הקרבה לגבול, ממשיך ומתאר מ', מייצרת שגרה מתוחה מאוד. "זה כולל כוננות עם שחר, כשכל חברי כיתת הכוננות תופסים עמדות על הגדרות לפנות בוקר, מוכנים לקדם את פני האויב, ולצד זאת ממשיכים לבצע את המשימות היומיות של הקיבוץ, לעזור בעדר הבקר או לעבוד במטע האבוקדו. היינו צריכים לשמור על המשק וגם על הקיבוץ עצמו מפני ביזה והתפרצויות.
"עם הזמן המשימות שלנו השתנו, וגם האיומים שמפניהם אנחנו מתגוננים. מצאנו את עצמנו משנים עמדות כדי שהאויב יתקשה לפגוע בנו, מתאמנים המון, עושים תרגילים ומטווחים בתכיפות גבוהה, וגם הקפצות כדי לשמור על ערנות מבצעית גבוהה. אנחנו פה ואנחנו נישאר פה עד שהמשפחות יחזרו, וסביר להניח שנמשיך בתפקיד הזה גם אחרי. אמרו לנו שנהיה מגויסים גם אחרי שהמלחמה תיגמר, לפחות לתקופה של כמה חודשים. הקיבוץ שלנו מרוחק כמה מאות מטרים מהגבול, וזה לא עומד להשתנות גם אחרי הפסקת האש השברירית. אנחנו רוצים שגם אחרי שהמלחמה תיגמר, המשפחות ירגישו שהמקום מוגן".
השחיקה הרבה הביאה לכך שכשני שליש מהחברים שגויסו יחד עם מ', עם פרוץ המלחמה, עזבו מאז את כיתת הכוננות, שהפכה בינתיים למחלקת הגנה מורחבת: "יש לנו תקן מסוים של חברי כיתת כוננות, ואנחנו שומרים על התקן הזה", הוא מבהיר. "לפעמים מגיע תגבור של חיילים כדי לשחרר קצת לחץ, אבל רוב הזמן אלה רק אנחנו. יש הרגשה של שחיקה, אבל לא עברה לי בראש מחשבה על שחרור, לפחות לא אצלי. אלה שעזבו, לפעמים זה כי מקומות העבודה שלהם דרשו שיחזרו, אצל אחרים זו המשפחה שדרשה שהאבא ישוב הביתה, ויש כאלה שנשחקו ורצו להתרענן.
"אני מאוד מאמין במה שאני עושה, אבל במקרה שלי, בשנה האחרונה צה"ל הוא גם מקום העבודה שלי. היה לי עסק עצמאי שבגלל המלחמה לא פעיל בכלל, כך שכרגע שירות המילואים הוא גם מקור הפרנסה שלי. לילדים לא קל עם זה שאני חייל כבר שנה. הייתי רגיל להיות איתם כל הזמן, לקחת אותם בבוקר לגנים ולבתי הספר ולאסוף אותם אחר הצהריים. לא רק שיותר משנה הם לא היו בבית, הם גם צריכים להתמודד עם זה שהם רואים את אבא פעם בשבועיים, לפעמים קצת יותר".
מ': "אני למשל, גר בבית שלי לבד לגמרי. הרחוב שומם בלילה ואין נפש חיה. זה לא קל. אני מקווה שהמאמץ שלנו לא היה לשווא ושבקרוב המשפחות יוכלו לשוב"
אנשי כיתות הכוננות עומדים בחזית וגם נפגעים. בין השאר, אחד מחברי כיתת הכוננות של קיבוץ חניתה נפגע מכטב"ם נפץ ששיגר חיזבאללה; במטולה נפגעו שני חברי כיתת הכוננות, אחד קשה ואחד קל, מפגיעת טיל נ"ט ברכבם, וחברה אחרת נפצעה קל במטח רקטות כבדות שפגע במושבה והחריב 30 בתים; טיל נ"ט מתקדם פגע בש"ג של כפר־יובל ופצע שניים; פגז נ"מ פגע בש"ג של שתולה; טיל נ"ט מתקדם בש"ג של שומרה; טיל נ"ט בש"ג של קיבוץ דן ועוד.
לסכנת הפציעה והמוות, השגרה השוחקת, השינוי בסטטוס התעסוקתי והמרחק מהמשפחה ומהחיים הנורמליים – יש מחירים כבדים. לפי נתונים שבידינו, שני חיילים ממחלקות הגנה ביישובי קו העימות בצפון שמו קץ לחייהם בשנה האחרונה. צה"ל ער לבעיה ומפעיל מערך של קב"נים ומאמנים מנטליים בכיתות הכוננות, בניסיון למנוע את החלל הבא.
"באופן טבעי יש גם חיכוכים ומתחים בין חברי כיתת הכוננות", מודה מ', "אבל בסך הכול האווירה אצלנו טובה. לפי מה שאני שומע מיישובים אחרים בגזרה, ביישובים צמודי גבול שחוטפים הרבה יותר אש מאיתנו, יש יותר תגבור של חיילים מבחוץ כי אין מספיק אנשים, ושם יש יותר חיכוכים. שמעתי גם על מקרי ההתאבדות שהיו בגזרה השכנה. כל אחד מתמודד עם המציאות אחרת, כל אחד והחוזקות הנפשיות שלו. קיבלנו סוג של מענה, אבל יכול להיות שצריך לתת יותר דגש על החוזק הנפשי, כי החיים של כולנו השתנו בצורה דרסטית מאז שהתחילה המלחמה. אני, למשל, גר בבית שלי לבד לגמרי. הרחוב שומם בלילה ואין נפש חיה. זה לא קל. אני מקווה שהמאמץ שלנו לא היה לשווא ושבקרוב המשפחות יוכלו לשוב בחסות הפסקת האש, אבל לטווח רחוק אני לא אופטימי. יהיו הרבה שיעזבו".
האמון נשבר
כיתות הכוננות צפויות לשמש מרכיב ביטחון מרכזי נוסף גם ביום שאחרי הפסקת האש, בשינויים מתבקשים בהתאם למצב. גיוסן המתמשך עלה לדיון שוב ושוב בשנה האחרונה. כבר בדצמבר 2023 ביקשו בצה"ל לשחרר ממילואים חברים ב־32 כיתות כוננות עורפיות בגבול הצפון, "רידוד סדרי הכוחות בכיתות הכוננות בהתאם להתפתחות המערכה והערכת המצב" – העדיפו לקרוא לזה בצה"ל. לאחר ביקורת, הצמצום בוטל.
בהמשך, בחודש מאי 2024, הנושא עלה לדיון שוב, ועוד לפני שהחל התמרון הקרקעי בדרום לבנון הודיע צה"ל על צמצום גודלן של עשרות כיתות כוננות ביישובים עורפיים בגליל ובגולן. קרי, שחרור אנשי כיתות הכוננות משירות מילואים פעיל, על מנת לייעל את ניצול משאבי המילואים וזמנם, "לשמר אורך נשימה, כשירות הכוחות ורציפות תפקודית". גם הודעה זו נתקלה בביקורת ציבורית עזה, ובעקבות זאת נדחה הצמצום בכמה שבועות והחל בהמשך ביישובי הגולן בלבד, בחודש יוני 2024. כעת, לפי מידע שהגיע לידינו, עם העמקת התמרון בדרום לבנון והרחקת קו החזית מיישובי הצפון, ולאחר הפסקת האש, בראשית דצמבר הקרוב יחל הליך לצמצום גודלן של כיתות כוננות ביישובי הגליל שאינם צמודי גדר.
"איבדתי את הספירה", צוחקת שלומית שיין כשאני שואל אותה כמה ימים בעלה מגויס לכיתת הכוננות במושב שתולה הצמוד לגבול לבנון. "אין ספק שזה מאתגר, אבל אם זה מה שצריך זה מה שעושים, זו זכות להגן על הבית". ביתם, שנמצא בטווח נגיעה מגדר המערכת, כבר נפגע פעמיים מטילי נ"ט שנורו עליו מלבנון. לצד בעלה, גם החתן שלה מגויס ונכנס לעזה וללבנון. "זה לא פשוט", היא אומרת. "הבת שלנו עברה את כל ההיריון הראשון לבד ועכשיו גם את הגידול של הילד לבד, אבל זה מה שצריך עכשיו כדי שנוכל לחזור הביתה".
שלומית גדלה בקריית־שמונה, במציאות של אזעקות ונפילות. "אחרי מלחמת לבנון השנייה עברנו לגליל המערבי. עברו שנים מאז המלחמה, הביטחון היה גדול, ולא חשבתי שנחזור לחיות באותה מציאות שבה גדלתי. גם כשאנשים שאלו אותנו איך אנחנו לא מפחדים לגור על הגבול, לא הבנו על מה מדברים, הרגשנו ביטחון מוחלט".
ואז הגיעה המלחמה. "התפניתי מיד מהבית עם הילדים, כי אמרתי שאני לא רוצה שהם יעברו את מה שאני עברתי כילדה. לפני המלחמה סמכנו על הצבא ועל המדינה, וגם כשמחבלי חיזבאללה הקימו מגדל תצפית מול המושב שלנו, האמנו שהכול בסדר ושהצבא ידע להתמודד עם זה. רק כשהבנו מה תכננו לנו בצד השני, בזמן שאצלנו התעלמו והשתיקו, האמון נשבר. זה לא רק אצלי אלא אצל תושבים רבים אחרים. בכל פעם שאני רואה בכירים שמכריזים שניצחנו את חיזבאללה והצלחנו למגר את היכולות שלו, מתעוררת מחדש אותה תחושה של חוסר אמון. ראינו בעיניים מה יש שם ומה הכינו לנו. אני מזמינה את כל מי שאומר שניצחנו ושעכשיו הכול בסדר, לבוא ליום אחד לגליל, רק ליום אחד, לא יותר, כדי לחוות את המציאות של ניצחון כזה".
למרות הפסקת האש, שיין לא מרגישה בטוחה. "שמנו את כל החיים שלנו בבית שבנינו ליד לבנון, ואנחנו לא מסוגלים גם לשלם משכנתא וגם לשכור בית נוסף, כך שנהיה חייבים לחזור. היום המדינה עוזרת לתושבים המפונים עם מענק שמאפשר להם להשאיר את הראש מעל המים, אבל בקרוב כולם יהיו חייבים לחזור, ואנחנו רוצים שזה יהיה עם תחושה שיש ביטחון מלא. לצערנו, כולנו ראינו מה קרה בדרום בשבעה באוקטובר. אנשים ניצלו שם רק בזכות כיתות הכוננות שפעלו בגבורה, אבל זה לא הספיק כדי להציל את כולם. אסור שהצבא יסתמך רק על כיתות הכוננות. אין להן מספיק כוח כדי להתמודד עם מתקפה בסדר גודל רציני.
"אני מקווה שצה"ל לא יצא מלבנון, כי בשביל ביטחון אמיתי נדרשת רצועת ביטחון עם כוחות סדירים שתחצוץ בינינו ובין האויב. זו המחויבות של המדינה כלפי תושבי היישובים שסמוכים לגבול. אני לא רוצה לחזור מחדש לתקופת הילדות שלי, לשגרה של אזעקות ונפילות, וגם לא למה שהיה בדרום לפני המלחמה, כשאזעקות צבע אדום כל שני וחמישי היו חלק משגרת החיים של התושבים. אי אפשר לחזור לחיים של רולטה רוסית".
לא רוצים לראות חומות
"אין יותר כיתות כוננות ביישובי הצפון, יש מחלקות הגנה", מחדד בתוקף ישי עפרוני, קב"ט המועצה האזורית מטה אשר, כשאני שואל אותו על מרכיבי הביטחון בימים שלאחר הפסקת האש. "המושג 'כיתות כוננות' הוא חלק מהתפיסה של השישה באוקטובר, שגם אנחנו חטאנו בה, של גוף שהוא חצי צבאי חצי אזרחי, ואמור להגן על האזרחים. עשינו הנחה לצבא וקיבלנו את זה שמחלקות ההגנה הן לא כוח צבאי שהצבא צריך לטפל בו, אלא כזה שהקב"ט אחראי עליו והרבש"ץ דואג לו. זה נגמר. מעכשיו אלו מחלקות הגנה, צבאיות מאל"ף עד תי"ו. כרשויות אנחנו מסייעים, אבל הצבא הוא זה שאחראי למחלקות ההגנה".
ביישובי מטה אשר, כמו בתחומי המועצות האחרות הנושקות ללבנון, יש תנופת בנייה בשבועות האחרונים. לא, לא מדובר בשיקום של היישובים, אלא בעמדות חדשות שבונה משרד הביטחון בפאתי היישובים שבקרבת הגבול. יש גם יישובים שבהם מוקמים "מחנונים", מחנות קטנים שיוכלו לאכלס מחלקה של לוחמים.
"מכינים את היישובים ליום שבו התושבים יחזרו, כדי שנוכל להגן על היישוב עם מחלקת ההגנה", מסביר עפרוני, ששירת בעבר כסמח"ט 300, החטיבה שמופקדת על הגנת הגזרה המערבית של גבול הצפון. "אי אפשר להשאיר את היישובים כמו שהיו לפני המלחמה, עם מציאות שבה החייל ששומר על היישוב צריך לרוץ למיגונית, ולא יכול להגן על המקום שהוא מוצב בו. לכן משפרים גם את התצפיות, מחזקים את הגדרות ומציבים שערים חדשים ועמדות ממוגנות. כל זה כדי שאם חיזבאללה לא יעמוד בהסכם הפסקת האש, נוכל להגן על היישוב בצורה הטובה ביותר".
שלומית שיין: "בכל פעם שאני רואה בכירים שמכריזים שניצחנו את חיזבאללה והצלחנו למגר את היכולות שלו, מתעוררת מחדש אותה תחושה של חוסר אמון. ראינו בעיניים מה יש שם ומה הכינו לנו"
לצד תוספות המיגון, צה"ל הסיר לקראת הפסקת האש את כל נקודות הבקרה שהיו מוצבות במקומות מרכזיים בכבישי הצפון, ואת רוב חומות הבטון שהגנו על צמתים שנשלטו באש מלבנון. עפרוני דווקא תומך במהלך. "תושבים לא באו לצפון כדי לראות חומות בטון אפור בגובה ארבעה מטרים מול העיניים בכניסה ליישוב, אלא כדי לגור ביישוב פסטורלי וירוק. את החומות מסירים במקומות שבהם לא צריכים אותן יותר. טוב שמורידים. זה לא שפרץ השלום באזורנו, אבל כן עושים התאמות למצב שהשתנה. רוצים שהמקום יהיה מוגן אבל גם ייראה כמו שצריך. מי שרוצה לראות חומות של קו התפר, שיגור בקו התפר".
אז עכשיו, אחרי הפסקת האש, נראה סוף סוף את חיילי מחלקות ההגנה משתחררים וחוזרים לחיים האזרחיים?
"ביישובים הקדמיים הולכים להתאים את מחלקות ההגנה למשימות הנדרשות, אבל לא לסגור אותן", משיב עפרוני. "ובכל זאת, האיום על חניתה ומצובה שקרובים לגבול לא דומה לאיום על געתון ויחיעם הרחוקים יותר, וכמות הכוחות בכל מחלקה צריכה להיות נגזרת של רמת האיום. ביישובים העורפיים יותר צריך לשמור את מחלקות ההגנה לפי צורכי הצבא, אבל גם כי התושבים שיחזרו ירצו לראות חיילים בשער. בפועל, אני מעריך שחיילי מחלקות ההגנה יישארו מגויסים עוד שנה שלמה, אבל בסד"כים מצומצמים יותר. יש אנשים שכבר מגויסים יותר מ־400 ימים, והיה צריך כבר לשחרר אותם, שינוחו קצת".
