מה זו הלכה? דיון מרתק בשאלה הזאת פותח הרב אורי ליפשיץ באמצעות סיפור על ויכוח שהתקיים בסעודת ליל שבת סביב שאלה אחרת, אך לא מנותקת ממנה: מהי הדרך הטובה ביותר להנחלת ההלכה? אביו וגיסו טענו כי הלכה צריכה להילמד מהספרים המקובלים, ואילו הוא סבר שהלכה נשענת בעיקר על מנהג הבית ומסורת האבות. למחרת בבוקר, לפני צאתם לתפילה, פנה אביו להכין לעצמו כוס קפה והציע גם להם לשתות עמו. "אה, בעצם אתה לא שותה", הוא אמר לבנו. כששאל את הגיס אם יצטרף אליו, הלה סירב בנימוס ואמר שישתה לאחר התפילה. "אבא שלך שותה קפה לפני התפילה?", שאל הרב ליפשיץ, וגיסו השיב "בהחלט". "ומתי אתה הפסקת?", הוסיף ושאל, והתשובה הייתה: "בישיבה, בשיעור א'".
"חייכתי אני כעת", מספר הרב ליפשיץ בספרו החדש "שיחה על השאלה" (הוצאת מגיד). "הרי גם אני עברתי את אותו מסלול. נהגתי לשתות קפה בשבת בבוקר גם קודם התפילה (כמו יהודים רבים וטובים), אלא שכשהגעתי לישיבת ההסדר, גיליתי שהדבר לא פשוט". על פי פסיקת ה"משנה ברורה", מותר לשתות קפה בשבת בבוקר רק אם הדבר מסייע לכוונה בתפילה וליישוב הדעת. ממילא, מי שאינו זקוק לכוס קפה לשם כך, אין לו היתר לשתות. בשנותיו בישיבה החליט הרב ליפשיץ לבדוק אם דעתו תהיה מיושבת בתפילה גם בלי הקפה, וכשגילה שהתשובה חיובית, החליט להפסיק לשתות בבוקר שבת. "כעת", אמר לאביו בחיוך, "אחרי שהתעקשת שההלכה לא צריכה לעבור דרך הבית, אלא דרך הספרים – תיאלץ לשתות את הקפה לבד".
הסיפור הפרוזאי הזה, וסיפורים רבים אחרים משמעותיים יותר, חורזים את ספרו של הרב ליפשיץ, שמנסה לתת מענה לשאלה הגדולה והמורכבת שבה פתחנו. דרך שורת תחומים דוגמת הלכות אבלות, מנהגי בית הכנסת, דינים הנוהגים בין איש לאשתו וחובות המוטלות על הקהילה כולה, הוא פורס את משנתו באשר לאופן פסיקת ההלכה ומערכות היחסים הסבוכות שבין רב לקהילה, ובין שמירת מצוות לחיים. רבות מהשאלות ההלכתיות שהוא מנתח הופנו ישירות אליו, בעת שכיהן כרב של קיבוץ טירת־צבי.
"ניגשתי לכתיבת הספר בין השאר מתוך הבנה שרבים מאוד לא באמת מבינים את הדבר הזה שנקרא הלכה, גם אם הם מקיימים מצוות ברמה זו או אחרת", מסביר הרב ליפשיץ. "אנשים לא מבינים את מנגנון הפסיקה של הרב, וגם לא את ה'מטא הלכה', כפי שזה נקרא במחקר. זה נתפס בעיניהם כמשהו שרירותי, אטום, פורמלי, שמתנהל במין שפה פנימית לא מובנת. הכתיבה ההלכתית במקרים רבים עוזרת לאנשים לא להבין אותה, כי היא סגורה בתוך עצמה ולא מתאמצת להנהיר את עצמה למי שעומד בחוץ, שהוא גם המשתמש בקצה".
הספר מתייחס להרבה שאלות שמאפיינות את החיים דווקא בתקופה שלנו. יש משהו שונה בעיסוק בהלכה בעידן המודרני, או הפוסט־מודרני, לעומת תקופות קודמות?
"מי שמכיר את ההלכה יודע ששאלות של חיים מודרניים היו תמיד. לא רק כי פתאום התגלתה מציאות חדשה – למשל כשיהודים הגיעו לחצי הכדור הדרומי, והתעוררה השאלה מתי צריך להגיד שם 'משיב הרוח ומוריד הגשם', או כשהגיע תירס מדרום אמריקה, וצריך היה לפסוק מה מברכים עליו ומה קורה איתו בפסח. אלה שאלות עדכניות, כלומר כאלה שלא היו יכולות להישאל לפני כן, אבל אני חושב שהיו בעבר שאלות 'מודרניות' במובן אחר. השיח ההלכתי, מערכות היחסים בין הרב לקהילה – אלו דברים שהתעצבו והשתנו גם בעבר. למשל, עם המצאת הדפוס. אני לא הראשון שאומר שזה היה רגע שחולל שינוי בתודעה של ההלכה. עליית המדע מייצרת תודעה מסוימת גם ביחס להלכה. אפשר לדבר גם על ההשפעה של חורבן בית המקדש מצד אחד, ושל הקמת מדינת ישראל מאידך גיסא. ההלכה תמיד נמצאת באינטראקציה עם המציאות ועם השינויים שחלים בה, גם ברובד של מקרים חדשים שצריך לתת להם מענה, אבל גם ברובד נוסף, כי מתחולל שינוי באופן שבו אנחנו תופסים מהי ההלכה, ומה זה רב, מה זו פסיקה וכן הלאה.
"אני חושב שגם בעולמנו היום, ההלכה עוברת שינוי", מוסיף הרב ליפשיץ. "יש שינוי גדול בכתיבה ההלכתית ובפסיקה ההלכתית, והוא קשור גם למהפכת המידע שמעניקה נגישות לידע ויכולת חיפוש אינסופית כמעט. המושגים של קהילה, רב קהילה, 'מנהג אבות' – כל אלה מתמסמסים ועוברים מטמורפוזה".
למה הכוונה? איך זה משפיע על ההלכה?
"פעם היה ברור שאם אדם שייך לקהילה מסוימת, זה אומר שיש לו מסורת מסוימת, יש לו 'מנהג המקום'. היום כל הדבר הזה משתנה ומתעצב מחדש. השינוי הוא גם בתודעת הסמכות ובהגדרות המגזריות שמיטשטשות. מי כותב, ומי הנמען של הכתיבה? מי שואל את השאלה ההלכתית? איך שואלים? מה זה אומר שאני שואל? כל הדברים הללו עברו שינוי, וממילא גם התשובות עברו שינוי – למשל בשו"ת סמ"ס ושו"ת אינטרנט. גם עולמות אחרים עוברים שינוי. הפסיכולוג בנוסח פרויד, לפני מאה שנה, ישב למראשות המיטה שעליה שכב המטופל, והיה מקצועי מאוד ומנוכר אליו. הוא לא שיתף את המטופל במחשבות שלו. היום, לפחות בחלק מהתיאוריות הפסיכולוגיות, המטפל מביא את עצמו לתוך הסיפור. באותה מידה, העיסוק בכך שגם הרב הוא אדם, ויש לו התלבטויות, רגשות ועולם פנימי, והוא משתף במחשבות ובתהליכים שהוא עובר – זה חלק מהשיח המודרני".
"במקרה אחד הופנתה אליי שאלה,ואני תכננתי להציג בפני השואל את האפשרויות השונות. התייעצתי לפני כן עם הרב מרדכי ורדי, הרב שלי בראש־צורים, והוא אמר לי: 'מה אתה רוצה ממנו? האדם הזה רוצה שתגיד לו מה לעשות – אז תגיד לו מה לעשות'. גם זה דבר שצריך להבין. לפעמים אנשים מצפים מהרב שיגיד להם מה ההלכה אומרת, שייתן תשובה ברורה"
כפי שנרמז בכותרת "שיחה על השאלה", אתה מציג תמונה של פסיקת הלכה שלא מסתפקת במתן שורה תחתונה, אלא משתפת את השואל באפשרויות השונות ובשיקולים לכאן ולכאן. זו עמדה עקרונית שלך לגבי פסיקה?
"זה אכן שמו של הספר, ולא בכדי: מטרתו היא בעצם לשוחח. עוד לפני התשובה שלי לשואל, עצם העובדה שאני פותח את ההתלבטות שלי ואת האפשרויות שעמדו בפניי, זה כבר חלק מהעניין. אני לא אומר לו שהשיח ההלכתי מוביל תמיד לתוצאה ברורה, אלא משתף בכך שיש מרחב של התלבטות. עצם השיתוף כבר הופך את זה לשיחה, וזו תפיסת העולם שלי.
"אני זוכר שפעם לימדתי בישיבה תשובה של רבי משה פיינשטיין בנושא עישון סיגריות. יש לו אמירות נחרצות – כמה זה חמור לעשן, כמה זה לא בריא, הוא גם משווה את זה לאכילת דברים מזיקים לגוף על פי הרמב"ם. ובסוף הוא כותב שהרבה אנשים וגם תלמידי חכמים נוהגים לעשן, ובשורה התחתונה הוא לא אומר 'אסור'. הוא מבהיר את דעתו, אבל לא משתמש במילה הזאת. בסוף השיעור שלי אחד התלמידים הרים את היד ושאל: 'הרב, למה הוא לא פוסק הלכה? למה הוא לא אומר שאסור?'. עניתי לו שהלכה זה לא רק לומר מותר או אסור. הלכה זה גם להגיד שצריך לשמור על הגוף, ולהביא את הרמב"ם, ומצד שני לציין שיש הרבה אנשים שעושים ככה. הלכה היא לא רק כן או לא, היא מושג הרבה יותר רחב".
מצד שני, מדגיש הרב ליפשיץ, יש מצבים שדורשים מהרב לתת תשובה נחרצת וחד־משמעית. "ניגש אליי פעם לפני יום כיפור אדם שסבל ממחלות מסוימות, והתייעץ איתי אם לצום. אמרתי לו: 'מה פתאום, הרופא אמר שאתה חייב לאכול ולשתות, הכול ברור'. אבל הוא הוסיף ושאל אולי בכל זאת הוא יצום, ופתאום מצאתי את עצמי מדבר בקול נחרץ ואומר לו – 'בשום פנים ואופן, מבחינה הלכתית אסור לך לצום'.
"במקרה אחר הופנתה אליי שאלה, ואני תכננתי להציג בפני השואל את האפשרויות השונות. התייעצתי לפני כן עם הרב מרדכי ורדי, הרב שלי בראש־צורים, והוא אמר לי: 'מה אתה רוצה ממנו? האדם הזה רוצה שתגיד לו מה לעשות – אז תגיד לו מה לעשות'. גם זה דבר שצריך להבין. לפעמים אנשים מצפים מהרב שיגיד להם מה ההלכה אומרת, שייתן תשובה ברורה. כשם שההבנה איך נכון לענות לכל שואל היא חלק מהאמנות והאומנות של הרב כפוסק, והוא צריך להתאים את התשובה לגיל השואל, לסוג הקהילה, ליחיד או לציבור, כך גם יש נושאים שמאפשרים תשובות פשוטות וברורות, ויש נושאים שבהם צריך להראות תמונה מורכבת. אם שואלים אותי מה לברך על מלאווח, אני יכול להגיד פשוט 'מזונות'. אבל לא כל שאלה מתאימה לתשובה בסגנון שו"ת סמ"ס. אין דרך שמתאימה לכל השאלות, אבל התפיסה העקרונית שלי אומרת שהדבר הזה שנקרא 'הלכה' כולל גם יכולת להציג מורכבות".
על קצה המזלג
אני שואל את הרב ליפשיץ איך למעשה אדם הופך לרב, ומתי הוא עצמו ידע שזה יהיה הכיוון שלו בחיים. "על השאלה הכללית אני כמובן לא יודע לענות", הוא משיב, "רק על עצמי לספר ידעתי. אני לא רציתי ולא תכננתי להיות רב, אבל כתלמיד אהבתי הלכה, הייתי קורא שו"תים להנאתי – הנאה מלראות את החיים שמשתקפים בהם, מההתלבטויות של הפוסק ומאופן ההכרעה. כתבתי תזה בפילוסופיה של ההלכה על הלכות נידה, על הנימוקים שהשתנו ועל ההלכות שהשתנו לאורך השנים. עשיתי את מבחני הרבנות, אבל לא השלמתי אותם. אבא שלי אמר לי 'תשלים את המבחנים, שתהיה לך סמיכה', ואני עניתי לו: 'למה אני צריך סמיכה? אני לא הולך להיות רב'. לימדתי, העברתי שיעורים בהלכה, אבל תפקיד של רב נראה רחוק ממני.
"בשלב מסוים בחיים התלבטתי אם ללכת לכל מיני תפקידים בתחום החינוך. היו לי כמה הצעות על הפרק, והחלטתי בסוף שלא. אשתי אמרה לי 'אם לא זה, מה כן?', ואני עניתי לה שכל התפקידים האלו תחומים מאוד בגיל מסוים, באיזשהו פלח. לעומת זאת ברבנות של קהילה יש משהו הרבה יותר עשיר ומלא – גם הלכה וגם הוראה, גם ילדים וגם מבוגרים, גם פסיקה וגם ייעוץ, ציבור, בית כנסת, זה נראה לי הרבה יותר הוליסטי. אני לא עשיתי כלום בנושא הזה, אבל הקב"ה שמע. זמן לא רב אחר כך נודע לחבר שלי שקיבוץ טירת־צבי מחפש רב, והוא הציע להם לפגוש אותי. הם פנו אליי ואני הופתעתי, על אף שזה התלבש היטב על האינטואיציות שלי. נפגשנו, באנו לשם לשבת והשאר היסטוריה. אלו היו שש שנים יפות וטובות שבהן גדלתי וצמחתי".
האם צריך לקצוב את אורך הקדנציה של רב?
"זו שאלה טובה שנוגעת לכל מערכת הרבנות הקהילתית. אני חושב שבטירת־צבי כבר עשו בזה סדר, אבל כשנכנסתי לתפקיד שם, לפני 12 שנה, זה לא היה ככה. חתמנו חוזה לשנה, אף אחד לא חידש אותו מעולם, ואף אחד גם לא הפר אותו. כשרציתי לעזוב, פשוט הודעתי שאנחנו עוזבים. אבל כשזה לא מוסדר, עלולה להיווצר עוגמת נפש בנקודות קצה מסוימות. רצוי וכדאי להגדיר קדנציה, לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי, וכך ליצור דילמה, נקודת זמן שבה צריך לקבל החלטות. אני חושב שזה דבר נכון שמייצר תיאום ציפיות הגון יותר לכולם. אחרת עלולים להגיע לאחר שנים למצב שבו כל הצדדים כלואים בסיטואציה בעייתית, והשינוי הוא כבר קשה ולא נעים".
"כשהקדנציה של רב לא מוסדרת, עלולה להיווצר עוגמת נפש בנקודות רב לא מוסדרת, "כשהקדנציה של תקופה, לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי, קצה מסוימות. רצוי וכדאי להגדיר וכך ליצור נקודת זמן שבה צריך לקבל החלטות. אחרת עלולים להגיע לאחר שנים למצב שבו כל הצדדים כלואים קשה ולא נעים" בסיטואציה בעייתית, והשינוי הוא כבר
עד כמה תפקיד הרב בקיבוץ שונה מרבנות של קהילות מסוגים אחרים?
"לא הייתי רב בקהילות אחרות, אבל ברור לגמרי שרבנות בקיבוץ שיש לו מאפיינים קיבוציים חזקים, זה עולם מיוחד ונפלא. יש מאפיינים חקלאיים, ויש מסורות מושרשות ומערכות פנימיות שמתפקדות בצורה חזקה. הוועדות, התרבות, בתי הילדים – יש ממסד קהילתי שלם, סדן מצוין לפעול בו. אם עובדים בשיתוף פעולה ורב־ממדיות, אם הרב משלב זרועות עם ועדת התרבות ועם בתי הילדים, נוצרים דברים שיכולים לחבוק את הקהילה בשלמותה, מה שקשה מאוד להשיג בקהילות אחרות. מצד שני, אתה מביא איתך עולם מסוים שצמח בספרים, בפסיקת הלכה או במקומות אחרים, ואילו לקיבוץ יש דינמיקה משלו, חוקים פנימיים וגם מנהגים הלכתיים משלו. אתה לא תמיד יודע כיצד הם נוצרו, אבל הם חלק מהשיח ההלכתי של המקום. זו אף פעם לא קרקע חלקה. מצד שלישי, קיבוצים עוברים תהליכים מרתקים בימינו, הם מתחדשים, יש להם שכונות, הרחבות, וזה לא רק בהיבט של בנייה, אלא גם במבנה הפנימי. אז אם הרב משתלב בתהליך, זה הופך להיות עניין משמעותי בתוך הקיבוץ".
אילו מנהגים הלכתיים פנימיים יכולים לצמוח בקיבוץ?
"אני זוכר שבשנה הראשונה שלי בטירת־צבי הגעתי להגעלת כלים לפני פסח, ואנשים באו עם המזלגות שלהם וביקשו ללבן אותם ליבון קל, בעזרת ברנרים. אני לא הבנתי – למה לא פשוט להגעיל את המזלגות במים רותחים, יחד עם כל הכלים. שאלתי ואמרו לי שיש מסורת בטירת־צבי שכך עושים. הבנתי שיש פה משהו שאני צריך ללמוד, והתחלתי לבדוק את זה עם רבני הקיבוצים הדתיים האחרים, חיפשתי בספרים, אבל לא מצאתי תשובה.
"המשכתי לבדוק ולבסוף התברר לי שזו מסורת שנהוגה רק בטירת־צבי, וראשיתה ביהודי יקר ששמו ר' שמחה פרידמן. הוא היה הדמות ההלכתית בקיבוץ כאשר לא היה שם רב, והוא הנהיג את הליבון של המזלגות, כנראה מחשש שבין השיניים שלהם יש שאריות לכלוך שלא יורדות בניקוי לפני ההגעלה. עכשיו השאלה היא אם אני כרב אומר לחברי הקיבוץ שאין בזה צורך, שהרי ראיתי צדיקים ותלמידי חכמים, מחמירים גדולים, מסתפקים בהגעלה של מזלגות; או שאני אומר לעצמי – ככה אנשים עושים פה, תן להם להמשיך בהתאם למנהג שלהם".
שפה של ברית
מקובל לטעון שבדור שלנו חל פיחות במעמדו של הרב כפוסק אחרון, והוא נתפס יותר כיועץ לענייני הלכה או כמדריך. בקיבוץ נוסף לזה גם מתח מובנה בין הרב לממסד הקהילתי. אז מי בעצם אומר את המילה האחרונה – הרב או אספת החברים?
"יש פה מתח, ואחד הדברים שרב צריך לדעת כשהוא נכנס לקהילה זה באילו תחומים להתבטא, מתי להיות יועץ ואיפה להיות פוסק אחרון. רב צריך גם להיות חכם ולדעת שלא כל קהילה היא כמו שכונה בבני־ברק, ששם אב בית הדין יכול להגיד בדיוק כל מה שהוא חושב. בטירת־צבי אהבו לספר שהרב צבי פסח פרנק (רבה של ירושלים באמצע המאה הקודמת – ש"פ) התיר להם להיכנס לתוך הבריכה בשבתות חמות כדי להתקרר. מי שמכיר את מזג האוויר בטירת־צבי יודע שלהתקרר שם בקיץ זה כמעט בגדר פיקוח נפש – אני אומר זאת כמובן בחיוך. אבל הם הקפידו גם לציין שאת ההחלטה להפסיק את זה קיבלה אספת החברים, ולא הרב. כלומר, הרב התיר אבל החברים החליטו לאסור את זה על עצמם, כנראה משום שהתנאים השתנו ולבתים הגיעו מצננים. זאת אומרת שיש מקום חשוב לאספת החברים גם בסוגיות שקשורות להלכה, ורב חכם יודע לפעול בתוך זה".
בתקופת כהונתו כרב בקיבוץ עמד להתקיים באחת השבתות "מניין משתף", בלי שהתקיים דיון לפני כן. "במייל הקיבוצי היו שתי תגובות. אחת אמרה 'מה זה? איך עושים דבר כזה בלי לשאול את הרב, שהוא מרא דאתרא?', והשנייה הייתה: 'איך עושים דבר כזה בלי להעביר את זה קודם באספת החברים?'. גם זה מבטא היטב את הצורך של רב קיבוץ להבין ולדעת מה מקומו"
בתקופת כהונתו כרב בקיבוץ, הוא מספר, עמד להתקיים באחת השבתות "מניין משתף", בלי שהתקיים דיון לפני כן. "במייל הקיבוצי היו שתי תגובות שהתנגדו לקיום המניין. אחת אמרה 'מה זה? איך עושים דבר כזה בלי לשאול את הרב, שהוא מרא דאתרא?', והשנייה הייתה: 'איך עושים דבר כזה בלי להעביר את זה קודם באספת החברים?'. גם זה מבטא היטב את הצורך של רב קיבוץ להבין ולדעת מה מקומו, מה מצופה ממנו, בשביל מה הביאו אותו, ולפעול בתוך זה".
לחלקים הולכים וגדלים במגזר הדתי־לאומי יש בשנים האחרונות יחסים מורכבים עם נושא המחויבות ההלכתית. איך אתה רואה את זה, מנקודת מבט של רב שחי ופועל במגזר?
"אני לא בטוח שהמצב באמת עגום, וגם לא בטוח שזו תופעה של השנים האחרונות. קהלת כבר לימד אותנו 'אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה'. נכון שהיום, כחלק ממאפייני הדור שלנו – ואני גם לא בהכרח יודע איפה בדיוק לשים את הגבול של הדור – יש החצנה של הדברים האלה. כל מיני דברים שמורי ורבי הרב שג"ר קרא להם 'צירופים חדשים'. טיפוסים שלא ראית בעבר, למשל מישהו שלבוש באופן מסוים ומצד שני מתנדנד בתפילה; מקפיד מאוד בתחום אחד, ולא מקפיד בכלל בתחום אחר. בעבר הגבול היה ברור יותר, אבל אני לא בטוח שהקפידו יותר. היום גם תשמע הרבה יותר אנשים שאומרים 'אני דתי, אבל הלכה זו או אחרת אני לא מקיים'. או אמירה כמו 'אני דתי, אבל לנושא הזה אני לא מתחבר'. זה בוודאי לא משהו ששמענו בעבר, כי בכלל ה'חיבור' לדברים היה פחות נוכח בסלנג, ואולי פחות בתודעה.
"השאלות של סמכות והיררכיה, או המחויבות שמתקיימת רק מעצם העובדה שנולדתי לתוך מציאות מסוימת או חברה מסוימת – אלו דברים שמתערערים היום במרחב סביבנו. אנחנו נקראים לפתח שפה של ברית, וזו שפה שהעולם שלנו כיום מתקשה לייצר. אני מקווה שהספר שלי ייתן מילים לאנשים שמחפשים את ההבנה העמוקה של הברית הזאת בעולם ההלכתי".
יש פה עוד שכבה, כי נדמה שבשנים האחרונות הנושא של שמירת ההלכה הפך במידה רבה לעניין סוציולוגי, מעין "מגדיר זהות" בתוך המגזר. אפילו השאלה מה ייחשב להקפדה הלכתית ומה לא, הופכת לדיון סוציולוגי פנים־מגזרי.
"ההלכה תמיד מחוברת לסוציולוגיה, כי היא קשורה בטבורה להתנהלות של המרחב הציבורי. אנחנו יודעים איך אנשים אחרים מפגינים במרחב הציבורי את הנורמות ההלכתיות שלהם. אבל אני חושב שזה רק חלק מסוים מתוך האתגרים של ההלכה בימינו, וההתמקדות בו מחמיצה משהו. האתגרים הגדולים יותר נוגעים לנושא הקודם שדיברנו עליו – שאלות של סמכות ושל היחס המשתנה כלפי בעלי סמכות. לכן לתפוס את ההלכה רק ככלי משחק בשדה הסוציולוגי, כלומר שהקפדה על משהו נועדה ליצור שייכות לקבוצה מסוימת, זו החמצה. הדבר הזה קיים, אבל זו זווית שלא ממצה את התהליכים שאיתם אנחנו מתמודדים".
החוזה הופר, אבל אין ברירה
הרב ליפשיץ, בן 48, מתגורר בראש־צורים עם רעייתו עפרה וילדיהם. בימים כתיקונם הוא אחד מראשי ישיבת "שיח יצחק" באפרת, אך בשנה האחרונה הוא בעיקר אלוף־משנה בשירות מילואים פעיל כרמ"ט חטיבה 5. השיחה שלנו מתקיימת בלובי של מלון רמדה בירושלים, שם השתתף יחד עם חיילי החטיבה בימי סיכום ועיבוד בתום סבב נוסף של לחימה אינטנסיבית בעזה.
למלחמה הוא הוקפץ בבוקר שמחת תורה אשתקד. "הופעלנו, ובתשע וחצי בבוקר כבר גייסנו את כל החטיבה. במשך קרוב לחמישה חודשים היינו בעזה, גם בהגנה וגם בהתקפה. אחר כך השתחררנו ונכנסנו לתהליך של תכנון משימות בגזרה הצפונית. לאחרונה ראינו חטיבות אחרות מבצעות את המשימות שהיה אמורות להיות שלנו, ואילו אנחנו נשלחנו בתחילת אלול לגזרת פרוזדור בארי. את הסבב הזה סיימנו עכשיו אחרי חודשיים וחצי, ואנחנו כבר נערכים לעוד סבב.
"אחרי התקופה הראשונה בעזה, כשנגמר שלב הסיכומים והפקת הלקחים, ניסיתי לחזור קצת לשגרה. אבל אחרי זמן קצר התחלנו לתכנן את המשימות צפונה, ואני חזרתי לקצב של שלושה ימי מילואים בשבוע ועד שבועות מלאים. כך שלמעשה אני משרת כמעט ברצף מאז 7 באוקטובר".
מה ההשלכות של שירות מילואים ארוך כל כך?
"אני תמיד אומר שלכל איש מילואים יש מעין חוזה עם אשתו ועם מקום העבודה, שאומר שהוא לא איש קבע. זה הסיכום, והוא הופר. גם כקצין אתה מגויס בכל שנה לארבעים יום, חמישים, לפעמים אפילו שישים יום. בסדר, זה לא משהו שאי אפשר לקיים שגרה אזרחית לצידו. אבל כשזה נהיה פתאום 'all in', זה שונה. מצד שני, אנחנו נמצאים בסיטואציה שונה באופן דרמטי מכל מה שהכרנו, וכולם מבינים את זה, גם אם בהתחלה הבינו את זה יותר והיום ההבנה קצת נחלשת. אני חושב שאשתי מבינה את זה, הילדים מבינים, וגם התלמידים שלי וחבריי לצוות בישיבה. המילואים השפיעו אפילו על הספר. הוא יצא לאור, ואני חודשיים בעזה, לא 'מטפל' בו. כל מי שדיבר איתי על זה, עניתי לו: נדבר כשנסיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
